פרשת כי תשא – אומנות ועשיית פסלים

תחום חשוב בעולם האומנות זה הציור והפיסול. לאורך שנות היסטוריה רבות, חלק מרכזי מהביטוי האמנותי של האדם כלל ציורים ופסלים מסוגים שונים – בעלי חיים ובני אדם, בעיקר, אבל גם חפצים אחרים מעולם הטבע. אמנות זו נראית לנו תמימה, ולרוב האנשים יש בביתם אמנות כזו או אחרת. כשאנחנו חושבים על אומנות בעייתית, אנחנו חושבים על פסלים של עבודה זרה, או של עבודת ה’ דרך אמצעים, כמו מה שאנחנו פוגשים בפרשת כי תשא בסיפור חטא העגל.

האם ההבחנה הזאת שבין יצירות לשם פולחן לבין יצירות לשם אומנות (בהנחה שאפשר תמיד להבחין ביניהן) היא הבחנה נכונה?

מפסוקי התורה אין מסקנה חד משמעית. בתורה אכן נאמר שאסור לעשות פסלים ולעבוד אותם:

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם…^[1]

פסוקים אלו סובלים כמה פירושים. אפשר לומר שיש כאן שני איסורים שונים – עשיית הפסל והתמונה, והשתחוויה להם, וממילא האיסור לא קשור להשתחוויה. מן העבר השני, ניתן לומר שהאיסור הוא דווקא בהקשר מסוים של עבודה זרה, ודווקא שמא יבואו להשתחוות להם.^[2] באופן דומה באים הפסוקים בתחילת ספר דברים, שאוסרים עשיית פסלים ותמונות של בעלי חיים וגרמי שמים, לצד חשש שישתחוו להם ויעבדו אותם.^[3]

ממקור נוסף משמע שהדברים לא בהכרח קשורים. כך בפסוקים שמופיעים מיד אחרי מתן תורה:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם: לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:^[4]

חז”ל הבינו מפסוקים אלו שישנם שני איסורים שונים. יש איסור לעשות אלהי כסף ואלהי זהב, אבל קודם לו איסור ‘לעשות איתי’, כלומר לעשות או להכין דברים שנחשבים במחיצתו של הקב”ה כביכול – דמות אדם, בדומה לאופן שבו ה’ מתגלה בספר יחזקאל, דמות הכרובים, ודמויות גרמי השמים.^[5]

במכילתא משמע שכל פסל וכל תמונה אסורים בכל מקרה, אבל מהמשנה עולה שיש הבחנה בין עשיית פסלים לבין החזקתם.^[6] במקרה שברור שהפסל הוא לא של עבודה זרה (אם מראש הכינו אותו מטעמים אומנותיים או שהוא איבד את מעמדו בגלל ששברו אותו), מותר להחזיק בו. מתוך הדיון של המשנה על דמויות הירח שהיו לרבן גמליאל לצורך תשאול העדים שמעידים על קידוש החודש, משמע שגם לצרכים לימודיים מותר להחזיק בדמויות הללו.^[7]

מתוך הדיון על רבן גמליאל עולה שהשאלה עד כמה האיסור לעשות ולהחזיק פסלים נתונה במחלוקת.^[8] דעה אחת מאוד מצמצמת את האיסור לכדי איסור לעשות ולהחזיק דמות תלת מימדית של אדם והכרובים. שאר הפרצופים דווקא יהיו מותרים. בעקבות זאת ישנם ראשונים רבים שמתירים לעשות צורות של חיות ואפילו פסלים כל עוד לא מדובר על פסל תלת מימדי שלם של אדם.^[9] בנוסף יש היתרים לציורים דו-מימדיים שלמים של גרמי השמים (שכן לעינינו הם תמיד דו-מימדיים).^[10] לעומת זאת היו שהחמירו ואפילו אסרו את השימוש בתמונות דו-מימדיות של בעלי חיים בבתי כנסיות וכיו”ב, ולכל הפחות אסרו בצורות המזלות.^[11]

אפשר לומר שהדינים שקשורים לאומנות משלבים בתוכם חשש של עבודה זרה שהיה קיים יותר בעבר, אבל לא נעלם מהעולם גם בימינו, לצד ההבנה שבתוך הרצון שלנו לחקות את הטבע ולייצר אותו בעצמנו יש הגבלות, ו”השמים הם הגבול” כפשוטו. לצד זאת, כבר בעבר, ועוד יותר בימינו, ישנה הבנה לחשיבות של האמנות במסגרת היכולת של האדם להתפעל מן העולם מחד, ולבטא את כוחות היצירה שהקב”ה טבע בתוכו מאידך.^[12] הריקוד הזה שבין כוחות היצירה וההתפעלות מן העולם, לבין החשש להאלהת האדם ופריצת הגבול שבין ארץ לשמים, ילווה את החיים הדתיים שלנו, ולא רק בתחום הזה.

^[1] שמות כ: ד-ה

^[2] בתוך האפשרות הזאת ניתן להכליל איסור של עשיית פסלים שהם אלים, אבל גם איסור של עשיית פסלים שעשוים להפוך לאלילים (כמו בניסוח של הרמב”ם הלכות עבודה זרה פ”ג ה”י: “כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים”. הרמב”ם מדבר דווקא על דמות אדם, כפי שנראה בהמשך, אבל הניסוח מעיד על החששות האפשריים.

^[3] דברים ד: יד-יט

^[4] שמות כ: יט-כ

^[5] יחזקאל א: כו-כח, בבלי ראש השנה כד ע”ב – כה ע”א.

^[6] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס’ דבחדש פרשה ו’, ד”ה לא תעשה; משנה עבודה זרה פ”ג מ”א-ד.

^[7] משנה ראש השנה פ”ב מ”ח, בבלי ראש השנה כה ע”א.

^[8] שם.

^[9] שו”ע יו”ד קמא, ו. יש אוסרים גם בפרצוף אדם שלם (ט”ז יו”ד קמא ס”ק טו בשם מהרש”ל). מאידך, יש מתירים גם בדמות אדם, כל עוד לא מדובר על סמל ידוע של עבודה זרה, שכן האיסור נובע רק מחשד (חכמת אדם, שער או”ה, הלכות עכו”ם כלל פה). אך המקובל הוא שדמות אדם מותר לעשות רק אם הוא פגום מתחילתו.

^[10] לדוגמה: שו”ע יו”ד קמא, יג; אגרות משה יו”ד ח”ב סימן נה אות ו.

^[11] מרדכי עבודה זרה רמז תת”מ, ש”ך יו”ד קמא ס”ק יג.

^[12] ראי”ה קוק, עולת ראיה, ב, עמ’ 3; ראי”ה קוק, אגרות א’, עמ’ 203.