פרשת נח ענייני חיים ומוות

איך ההלכה מתווכת בין חיים ושמחה לבין מוות ואבלות?

גם לאחר שהיונה הראה לנח ומשפחתו שהעולם כבר ראוי ליישוב מחדש, נח חיכה לציווי אלקי לצאת מן התיבה: “צא מן התיבה, אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך.” לפי מדרש בראשית רבה הפסוק נאמר לשבח את ציותו של נח לדבר ה’. המדרש מזכיר עוד סיבה לציווי האלקי – נח היסס לצאת מן התיבה מכיוון שדאג שישוב העולם מחדש יהיה למאירה ולא לברכה. כדי ליישב את דעתו הקב”ה מראה לו את הקשת -אות לבריתו שלא יביא עוד מבול לעולם.

הפסקת החיים

המדרש משווה בין הציווי לצאת מן התיבה לציווי להיכנס, “ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך.” הפסוק מפריד בין הזוגות בציווי להיכנס, ומאחד אותם בציווי לצאת, ללמדנו שהקב”ה אסר יחסי אישות בזמן שהיו שרויים בתיבה וכשיצאו גם בירךאותם וגם ציווה אותם לקיים מצוות פריה ורביה. המדרש ממשיך עם דעתו של רבי איבו שאדם חייב לפרוש מאשתו בתקופה של מחסור או רעב. כל הנאה או חגיגת החיים בזמן שהעולם מסביבך מלא במוות וחורבן דורש רמת אדישות שאדם מוסרי אינה יכול לסבול.

בתקופת השבעה אסור לאבל לקיים יחסי אישות, ולפי רבי יוחנן אדם העובר על איסור זו חייב מיתה. האיסור מזכיר את הלכות טהרת המשפחה, אך איננו זהה. כשאישה במצב נידה יש הרחקות נוספות שאוסרות לא רק מגע אלא גם הבעות חיבה שונות, אך שולחן ערוך קובע שהרחקות אלה אינן קיימות כשאחד מבני הזוג יושב שבעה ורוב מחוות החיבה מותרות – אולי כדי לאפשר להם לנחם ולתמוך אחד את השני, אולי בגלל שאיננו חוששים שמחוות חיבה יובילו אותם לקיים יחסי אישות בתקופת האבילות.

שמחה ואבלות

הבבלי במסכת מועד קטן קובעת ש: אבל אינו נוהג אבלות במועד שנאמר, ‘ושמחת בחגיך'”. הגמרא מסבירה שמצוות עשה של הכלל לשמוח ברגל דוחה את מצוות העשה של היחיד להתאבל.

הרב סולובייצ’יק מסביר שאין אפשרות לקיים את שתי המצוות בבת אחת. למרות שהמעשים החיצוניים של כל אחד אינם דווקא סותרים, אך בשתיהם קיום המצוה תלויה בהבעה חיצונית של הרגשה פנימית – שמחת האדם בעמדו לפני ה’ ברגל מתבטאת דרך אכילות בשר, שתיית יין, בגדים יפים וכו’.  ואדם אינו יכול להרגיש שמחה ואבילות בבת אחת, ולכן המצווה של רבים דוחה את זו של היחיד.

לכן ככלל אסור לאבל ללכת לבתי משתאות ולשמחות. לרוב הקרובים האיסור הזה קיים לתקופת חודש, להורים מחכים 12 חודשים עד שמוכנים להשתתף באירועים כאלה. תקופת האבלות כל כך גורפת שהשולחן ערוך קובע שלאורך השבעה אסור להחזיק תינוק בחיקו. לפי הגמרא חוששים שזה יביא לצחוק ואנשים יחשבו שהאבל אינו אדם רציני ואינו מבין את גודל האירוע, והרמב”ם מוסיף שאין מקום לקלות ראש בשבעה, ולכן אסור לשאול בשלומו של האבל. השבעה היא תקופה של דממה ואבלות. אין מקום לצחוק או שמחה.

אך יש מצבים שלאבל מותר להשתתף בשמחות כמו חתונות, ואפילו מצבים שדוחים את הקבורה והאבלות כדי שבנו או בתו של הנפטר יוכל להתחתן ולשמוח בשבעת ימי המשתה לאחריו. חכמינו לא רצו שהאבילות לנפטר תגרום לנזק בלתי הפיך לחיים ולכן במקרים מסויימים, כשאי השתתפות האדם האבל או דחיית החתונה לאחר תקופת האבלות תגרום להפסד ממוני גדול, ביטול החתונה, או אפילו דחייה של מצוות פריה ורביה, התירו לאבל להשתתף, ואפילו להתחתן ולקיים יחסי אישות.

שמחה כביטוי של כבוד

ככלל, קיימים שני נימוקים להלכות ומנהגי אבלות – לתת לאבל מקום לבטא צערו ואבלו, ולכבד את הנפטר. כשאחד או שתי הסיבות האלו אינן רלוונטיות יש מקום להתיר לאבל להשתתף בשמחה. לדוגמא, אבל יכול להשתתף בחתונת בנם או בתם באופן מלא, מכיוון שמניחים שזה רצון הנפטר ודרך לכבד אותו.

כעת אנחנו עם באבלות. כאיש אחד בלב אחד, דוואי על רוע וחורבן הבלתי נתפס. אנחנו חרדים לשבויים, מחכים לשובם במהרה ובשלום – חוסר הידיעה של שלומם וגורלם היא נטל בלתי נסבל, במיוחד לבד. אנחנו מרגישים שהעולם כולו חייב לעצור ולעמוד דום באבלות על גודל החורבן ואכזריות האדם. איך אפשר להמשיך את החיים במצב כזה?

משפחה אחת

אך אנחנו משתדלים לצעוד הלאה, לא רק לחיות אלא לצמוח ואפילו לשמוח. ולכן מסתובבים ברשת תמונות של חתונות של חיילים בבסיס – בחיק משפחתם המצומצמת ומשפחתם הרחבה – האחים לנשק, כל אחד בלב מלא אהבה ותקווה. אך אם השמחה והאבילות סותרים זה את זה, איך יתכן?

כמו אדם ששכל הורה ביום חתונתו, אנחנו יודעים שדחיית השמחה והחיים יגרום לנזק בלתי הפיך. איננו יכולים להרשות לעצמנו לחכות עד שישכך הכאב כדי לקיים מצוות חשובות כמו בניית בית נאמן בישראל.

רמב”ם מלמד אותנו שברגע שחיל נכנס לשדה הקרב אסור לחשוב על אישתו ובניו, והוא מחוייה לחשוב רק על המלחמה ליחוד השם ולהשען על מקווה ישראל המושיע אותנו מכל צרה. הראי”ה קוק מסביר:

“בבא התור לעבוד לטובת האומה בכללה, אז כשרגא בטיהרה תבטל אהבת המשפחה, לבל תחלל את עז אהבת האומה… על כן כותב גט כריתות לאשתו לייאש את לבבו בכל האפשרי מקשר משפחה ומהרעיון הפרטי התלוי בו, בהיותו דורך מהלך של רעיון יותר כללי ויותר עליון, מהלך עבודת הקדש של העם כולו.”

לאחר המבול נח אינו מביא עוד ילדים לעולם. הוא נשאר בחורבן ומטביע את צערו ביין. אבל אנחנו עם הנצח, ואיננו מפחדים מדרך ארוכה. אנחנו עומדים בפני טרגדיה, נאזרים בחוסן ונעזרים בצור ישראל. בשדה הקרב החיילים וכוחות הביטחון עומדים מול האויב הפיזי להגן על עמנו וארצנו, ובעורף ה”משמר האזרחי” עומד מול האויב הנפשי – כוחות הרוע ופולחן המוות – הנשק הוא רבוי האור, האהבה, השמחה, והאמונה. בקיצור – החיים.

מלחמת הגנה הינו מלחמת מצווה, והכל יוצאים למלחמת מצווה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. הזוגות שמתחתנים בבסיס צבאי מבינים שאנחנו נלחמים נגד כוחות החושך והמוות והדרך היחיד לנצח הוא להתאחד ולשמוח בחיים. אין זה חוסר כבוד או אי הבנת המצב, יש כאן אמירה ברורה שהחיים הם קדושים, ושכל נפש – יהודי או גוי, ישראלי או זר, חייל או אזרח – הוא עולם שלם. אנחנו מתאבלים על כל נפטר ומתפללים לכל שבוי.

אך, בשונה מנח, אנחנו לא מאבדים תקווה ואיננו שוקעים בדכאון – אנחנו מתחזקים, אוחזים אחד בשני, בשגרת החיים ושמחת החיים. מתאבלים על העבר בזמן שמתכננים לעתיד. בשבילנו זה הדרך לכבד את משפחתנו ולחזק את אמנו.

בימים אלו אנחנו מרגישים קרועים בין אבלות ובין שמחה. יהי רצון שבקרוב ימלא צחוק פינו ולשוננו רינה.