פרשת ניצבים-וילך – מצוות הקהל

 

אחת המצוות האחרונות בתורה היא מצוות הקהל,  מצווה שמתקיימת אחת לשבע שנים, בזמן שבית המקדש קיים. האם יש זכר ומשמעות למצווה הזאת לימינו? אם היא בבחינת “דרוש וקבל שכר” בעולם ללא מקדש, עדיין ניתן לחשוב מה ניתן לקחת ממנה היום.

התורה מספרת לנו על מספר פעולות שמשה עושה לפני מותו. הוא מחזק את יהושע לעיני כל ישראל לקראת הנהגתו את העם. הוא כותב את ספר התורה ונותן אותה אל הכהנים בני לוי שנושאים את ארון ה’ ואל זקני ישראל. והוא מצווה לעשות את מעמד הקהל, אחת לשבע שנים כשעולים לרגל, גם הנשים וגם הילדים נקהלים ו”תקרא את התורה נגד כל ישראל באזניהם”.^[1]

מטרת המעמד

מה מטרת מצוות הההקהל?

לכאורה, התורה כותבת זאת בפשטות “למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה’ א-להיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת”. נראה שיש כאן כמה מטרות – שמיעת ולימוד התורה, שמובילה גם ליראת ה’ וגם לקיום המצוות.

את הלימוד שמוביל לשמירת המצוות אנחנו פוגשים גם במקום אחר בספר דברים, שם נאמר כהקדמה לחזרה על עשרת הדברות: “וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם”.^[2] בפסוק זה יש קשר ברור בין לימוד לבין עשיה. קשה לקיים מצוות אם לא לומדים מה הם.

פיתוח יראת ה’ מופיע במקום אחר, בהקשר של אכילת מעשר במקום אשר יבחר ה’: “וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים”.^[3] על פניו, נראה שמצוות ההקהל משלבת בין שני הדברים הללו – התוכן של התורה, שמוביל לקיום המצוות, וחווית המעמד במקום הנבחר שמובילה ליראת ה’.

מי קורא ומה?

לפי המשנה לא קוראים את כל התורה, ואפילו לא את כל ספר דברים, אלא רק פרשיות מסוימות מתוכה.^[4] המשנה מתארת את מעמד ההקהל כ”פרשת מלך”, ומציינת שהמלך קורא פרשיות מסוימות מתוך ספר דברים: “מתחלת אלה הדברים עד שמע, ושמע, והיה אם שמוע”, שהם ענייני אמונה מתחילת הספר; “עשר תעשר” “כי תכלה לעשר” שם עניינים הקשורים לתרומות ולמעשרות; “(ופרשת המלך) וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה”.^[5]

מדוע דווקא המלך קורא? רש”י מקשר בין הלשון ב”פרשת המלך” בדברים יז שם מצווה המלך לכתוב “משנה תורה” לבין הקריאה של הקהל מהמשנה תורה (ספר דברים). לפי חלק מהפרשנים, הציווי “תקרא” נאמר בלשון יחיד ליהושע שחיזוק מינויו הוזכר לפני מצווה זו ושיש לו סממנים של מלך.^[6] בפועל ספר מלכים מתעד את מעמד קריאת התורה שעושה יאשיהו המלך, ויש שלמדו ממעמד זה.^[7] לשיטתם מדובר בפרט דאורייתא שנלמד מדרבנן. בהמשך לכך, לדעת היראים יש במצוות ההקהל שתי מצוות – האחת לעם והשניה למלך.

לפי ראשונים אחרים, נראה שהקריאה על ידי המלך היא מעין ברירת מחדל. העם צריך להיקהל (“שצונו להקהיל את העם כלו… ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם” כדברי הרמב”ם). הגדול שבהם הוא זה שקורא. כך יוסף בן מתתיהו סבור שדווקא הכהן הגדול היה קורא, אך המשנה הבינה שהמלך הוא שקורא. וכך מתאר זאת הרמב”ם: “שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל”.

חידוש נתינת התורה בסיני או חידוש ברית סיני

אפשר להסתכל על מצוות ההקהל בשני אופנים שונים. אפשרות אחת היא שמצוות ההקהל היא שחזור של מעמד הר סיני, פעם בשבע שנים. בשביל החוויה העוצמתית של המעמד, אי אפשר לקיים אותו כל שנה, אלא הוא צריך להיות מיוחד ושונה, ולהשאיר רושם לאורך זמן. הרמב”ם מתאר שקוראים: “פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת,.. וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני… שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל”.^[8]

לפי הרמב”ם, במעמד ההקהל משחזרים את מעמד הר סיני, והמלך רק משמש כקולו של א-להים. ישנם קשרים לשוניים רבים בין “יום הקהל” של מעמד הר סיני ומעמד “הקהל” שמשחזר אותו, כשבשניהם המטרה היא לימוד תורה ויראת ה’, כל שכבות העם יחד עם הילדים. יש זכר לרעיון הזה בכך שאנחנו מסיימים את קריאת התורה דווקא בחג הסוכות (שמחת תורה).^[9] גם לפי בני ארץ ישראל שקראו את התורה לאורך יותר משלש שנים, למעשה סיימו את קריאת התורה פעמיים בשמיטה.^[10] מכאן שיש זכר מסוים להקהל גם בימינו – מבחינת התוכן, גם אם לא מבחינת החוויה. המחדשים את מעמד ההקהל, רוצים להוסיף גם את הפן החווייתי.

ואמנם, אפשר שיש במעמד ההקהל כריתה מחודשת של הברית בין ה’, המנהיג וישראל. כך גם בימי המלך יואש נכרתת ברית: “וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין ה’ וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה’ וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם”.^[11] לא רק העם כורת את הברית עם ה’, אלא גם המלך, כמתווך בין ה’ ובין העם צריך להיות חלק משמעותי מהברית הזאת, והקללות והברכות במרכזן. כשם שהוא כותב לעצמו את ספר התורה, הוא גם אחראי להיות זה שמעביר אותה הלאה. גם יאשיהו קורא את התורה במסגרת כריתת ברית מחודשת עם ה’. בהקשר הזה, אנו עוד מחכים להנהגה שתראה עצמה כגורם מתווך אמיתי בין העם לבין ה’.

אם כן, נראה שיש כאן שני היבטים אפשריים של מצוות הקהל – שחזור חווייתי של מעמד הר סיני, שקובע שעבודת ה’ קשורה גם לתוכן לימודי וגם לחוויה רוחנית, או כריתת ברית מחודשת בין העם ומנהיגו לבין ה’, ברית שמזכירה את היעוד הקולקטיבי של העם והמחוייבות לעבוד את ה’.^[12]

 

^[1] דברים ל”א י-יג.

^[2] דברים ה’ א.

^[3] דברים י”ד כג.

^[4] משנה סוטה פ”ז מ”ח.

^[5] יש ענייני נוסח רבים סביב משנה זו. בנוסחים רבים לא מופיעה פרשת מלך. לעומת זאת, מנוסח הרמב”ם משמע שקורא מפרשת מעשרות ועד סוף הברכות והקללות שזה עיקר המצוות שבברית שבספר דברים. ואמנם, לפי זה מוזר שמשמיט את הפרטים שמופיעים בפרקים י”ב-י”ד, שגם הם מצוות הקשורות לברית הזאת.

^[6] קרית ספר חגיגה פ”ג, תוספות יום טוב סוטה פ”ז מ”ח.

^[7] מלכים ב כ”ג א-ב. ראו קרית ספר חגיגה פ”ג, יראים רס”ו.

^[8] הלכות חגיגה פ”ג ה”א-ו.

^[9] ראו: פרופ’ ש’ נאה, “סדרי קריאת התורה בארץ ישראל: עיון מחודש”, תרביץ, סז, תשנ”ח, עמ’ 187-167

^[10] שם.

^[11] מלכים ב י”א יז.

^[12] אפשר שמחלוקת הגרסאות האם “פרשת מלך” היא חלק משמעותי ממעמד הקהל או לא, קשורה לשתי התפיסות הללו.