פרשת צו – אחד המרבה ואחד הממעיט

למרות שבימינו אין מקדש ועבודת הקורבנות, ניתן לפנות לפרשיות הקורבנות כדי ללמוד מתוכן עקרונות לעבודת ה’ שכן קיימת בימינו – תפילה, תלמוד תורה וקיום מצוות. העקרון עליו נעמוד הפעם הוא: “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים”.

העקרון הזה מופיע בהקשרים שונים בתוך פרשיית הקורבנות. בפרשת ויקרא אנחנו קוראים שיש שתי מערכות של קורבנות – קורבנות נדבה שכוללות את העולה, המנחה והשלמים, וקורבנות חובה שכוללות את החטאת ואת האשם.^[1] בכל אחת מן המערכות הללו ניתן למצוא מדרג בתוך התורה. אדם שמתנדב קורבן יכול להביא עולה, והוא יכול לבחור אם זה יהיה מהבקר (יקר), מהצאן (קצת פחות יקר) או עוף (זול יחסית).^[2] לכל אלו התורה תקרא “עולה” והפסוקים מספרים שהם עולים “לריח ניחוח”. התורה גם מצמידה לקורבן העולה את המנחה, העשויה מסולת ולכן זולה משמעותית מהקורבנות האחרים, כדי להשוות בין השניים.^[3] גם בפרשת צו נגלה יחד את העולה ואת המנחה, כאשר גם המנחה היא “קודש קודשים” כמו החטאת והאשם, אך גם כמו העולה.^[4] מנחת הכהן לא נאכלת, כמו העולה, והיא מוגדרת “כליל” כפי שתיקרא העולה במקום אחר.^[5]

אם האדם מתנדב להביא שלמים (שחלק מהקורבן ניתן למזבח, חלק לכהנים, ואת הרוב אוכלים הבעלים), הוא גם יכול להחליט כמה להשקיע – ועומדות בפניו האפשרויות להקדיש בקר או צאן.^[6]

היינו חושבים שמדרג כלכלי יופיע דווקא בקורבנות הנדבה, כשאדם יכול להחליט כמה בדיוק הוא רוצה להתנדב, וכמה כסף להשקיע בקורבן. אבל אנחנו נגלה מדרג גם בתוך עולם החטאת, שבא כדי לכפר על חטא או כדי להיטהר מטומאה. בפרק ה’ נגלה את מה שחז”ל מכנים “קרבן עולה ויורד”, כאשר החטאת של מקרים מסוימים יכולה להיות שונה, בהתאם למצב הכלכלי של האדם. אנשים שונים באים להיטהר, וכפי שנגלה בפרשות הבאות, העשירים יצטרכו להביא בהמות, העניים יותר עוף, והעניים ביותר יביאו מנחה.^[7] גם כאן התורה מאפשרת לאדם להתקרב לה’ בהתאם למצבו הכלכלי, גם אם לא בכל המקרים.

חכמים למדו מכך עקרון גדול, ש”אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים”, או במילים אחרות: העיקר האיכות ולא הכמות.^[8] אמנם, אם אדם עשיר יתן מעט אנחנו נחשוד באיכות המתנה שלו, אבל גם לאדם עני יש מקום להתקרב לה’. יתירה מזאת, חז”ל דרשו את המילה “נפש” בפסוק “וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'”, שמכיון שמדובר על קורבנו של אדם עני, “מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני”.^[9] בהמשך לכך, אפשר למצוא סוגים שונים של מנחות, כדי שהרצון של האדם להתקרב אל ה’ יוכל לבוא לידי ביטוי בהכנת המנחה ובבחירת האופי שלה, גם אם הוא לא יבוא לידי ביטוי בערך הכלכלי של המנחה.^[10] בבחינת לאפות את העוגה (“מכל הלב”) במקום לקנות מתנה.

חז”ל יישמו את העקרון הזה גם בתחומים נוספים. התחום הראשון שאנחנו מוצאים את היישום הזה הוא לימוד תורה. בתורה אין הגדרה ברורה כמה אדם חייב ללמוד, גם אם ברור שזוהי דרישה מחייבת. מצד אחד צריך לעסוק בדבר ה’ “בשכבך ובקומך”, וחכמים הבינו שאפשר לצאת ידי חובת תלמוד תורה בקריאת שמע ערבית ושחרית. מצד שני כתוב גם “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך” ומשמע מכאן שהלימוד צריך להיות מקיף – כל היום ובכל מקום.^[11] אך, לחלק מהחכמים ברור שאם כולם יקדישו את חייהם ללימוד תורה, העולם לא יוכל להתקיים, ולכן לא כל האנשים יוכלו להקדיש את כל זמנם ללימוד תורה.^[12] למעשה, גם בין לומדי התורה יש אנשים שמצליחים יותר בלימוד, הודות ליכולות השכליות וליכולת ההתמדה שלהם, ויש אנשים שמצליחים פחות. על כלל האפשרויות הללו מצאנו שחכמים קובעים “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים”.^[13] כלומר, כל אחד עושה כפי יכולתיו, והערך נקבע (גם) לפי הכוונה שנלווית.

באופן דומה, השו”ע קובע ביחס לתפילה “טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה”.^[14] בפרשני השו”ע נתנו לכך הסברים שונים – הן הפירוש שאם לאדם קשה להתרכז, עדיף לקצר את התפילה כדי שתהיה איכותית, והן הפירוש שלעתים מקצרים את התפילה מסיבות שונות, וצריך שהסיבות הללו יהיו לשם שמים (לדוגמה כדי להקדיש יותר זמן ללימוד תורה).^[15] ואמנם, האחרונים מדגישים שאם אפשר להשקיע גם בכמות וגם באיכות, זה בוודאי עדיף.^[16]

התורה באה אלינו בדרישות גבוהות, היא רוצה שנעבוד את ה’ בשלמות, גם בממוננו (“מאודנו”) וגם ‘בנפשנו’ ו’בלבבנו’. יחד עם זאת, התורה מודעת לכך שיש “עשירים” ויש “עניים”, שלא לכולם יש אותן נקודות פתיחה. חלקנו באנו ממשפחות אמידות ו/או “הצלחנו” בחיים מבחינה כלכלית, וחלק פחות. לחלק יש כשרון גדול יותר ללימוד תורה, וגם יכולת התמדה, וחלק פחות. לחלק יש כשרון להתפלל באריכות ובדבקות, ולחלק מאיתנו סגולות מסוגים אחרים. אז התורה מבקשת בעיקר את כוונת הלב – הן באופן קיום המצוות שבאות לקרב בינינו לבין הקב”ה, וגם בתודעה העומדת מאחרי הבחירה כמה להשקיע. יש כאן הקלה בדרישה הכמותית, אבל בקשה למודעות עצמית מדוע אנחנו משקיעים פחות, ולדאוג שאת מה שעושים לעשות “מכל הלב”.

 

^[1] ויקרא א’-ה’.

^[2] ויקרא פרק א’.

^[3] ויקרא פרק ב’.

^[4] ויקרא ו’ י.

^[5] ויקרא ו’ טו-טז בהשוואה לשמ”א ז’ ט.

^[6] ויקרא פרק ג’.

^[7] ויקרא י”ב א-ח, י”ד כא-לב

^[8] משנה מנחות פי”ג מי”א, בבלי מנחות קי ע”א.

^[9] בבלי מנחות קד ע”ב.

^[10] שם.

^[11] דברים ו’ ד-ט. ראו לדוגמה בבלי נדרים ח ע”א לעומת קידושין דף ל ע”א.

^[12] בבלי ברכות לה ע”ב.

^[13] לדוגמה: בבלי ברכות ה ע”ב, יז ע”א ובדברי הראשונים שם.

^[14] אורח חיים א, ד.

^[15] שני הפירושים הללו נמצאים בט”ז, ס”ק ג.

^[16] ראו לדוגמה ילקוט יוסף הלכות השכמת הבוקר סימן א’ סעיף כ.