פרשת ראה – המקום אשר יבחר ה’
בתקופת הקורונה מנייני רחוב הלכו ופרחו, ואפשרו נגישות גדולה לעבודת ה’. היה ניתן להתפלל בקרן רחוב הקרובה לבית, או אפילו לשמוע קריאת התורה מתוך ישיבה על הספה בסלון מתוך החלון שפונה לרחוב. לפעמים גם לא היו מחיצות (ואם כן, הם עזרו דווקא לתת מקום ברור לנשים…). רבים הצטערו כשהמניינים חזרו חזרה למקום הקבוע והמתוחם, בעוד אחרים טענו שלהמשיך להתפלל בכל מקום זה ממש כמו עבודה בבמות.
אז איזו עבודת ה’ עדיפה – בכל מקום (כי ה’ נמצא בכל מקום) או שדווקא יש בעיה עם עבודה “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן”, ועדיפה עבודה במקום אחד? ואיפה בתי הכנסת נמצאים בתוך המערך הזה?
א-להי השמים וא-להי הארץ
מצד אחד, ה’ הוא גם א-להי השמים, ומצד שני רק בארץ ישראל הוא מכונה גם א-להי הארץ.[1] בספר שמות אנחנו מגלים שמשכן ה’ עובר ממקום למקום, והתורה מנחה: “מזבח אדמה תעשה לי”, וגם קובעת באופן עמום: “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”.[2] אמנם לא ברור האם נוכחות ה’ יכולה להיות “בכל המקום” או שמא, רק במקומות שה’ בוחר “להזכיר” את שמו.
בספר דברים הדברים לכאורה נאמרו בצורה מפורשת – יש לעבוד את ה’ רק במקום אשר יבחר, ולא בכל מקום, כמו העמים אותם אנחנו באים לירש.[3] מכאן משמע, שעבודת הקורבנות אמורה להיעשות רק במקום אחד. ואמנם, המציאות מלמדת שהעם עבדו בבמות – קורבנות המפוזרים ברחבי הארץ, כשבחלק מהזמן יש על כך ביקורת בכתובים ובחלק מהזמן אין.[4] מעבר לכך, גם הפסוקים המלמדים שיש לעבוד את ה’ במקום אחד מזכירים שהמצב היה שונה באותו עת: “לא תעשון ככל אשר אתם עושים פה היום איש הישר בעיניו”.[5]
מכאן ניתן להבין שיש תקופה שבה מותר לאנשים לעבוד את ה’ כישר בעיניהם, ולא רק במקום הנבחר. כך הסיקו חכמים, שבתקופות שאין באופן ברור “המקום אשר יבחר ה'” – מקום קבוע עם מקדש וארון ה’ בתוכו כמו שהיה בשילה ובירושלים – מותר היה לעבוד את ה’ בבמות.[6] אמנם רוב הדעות הנמצאות בדברי חכמים קובעות שלאחר שנבחרה ירושלים הבמות לא הותרו עוד. גם כשאין מקדש ואין ארון רק ירושלים (ורק הר הבית) כשרה לעבודת הקורבנות. וכך גם נפסק להלכה.[7]
בית מקדש מול בתי כנסת
עבודת ה’ (של קורבנות) במקום נבחר אחד עשוי להיות עדות לכך שיש לנו רק א-ל אחד, בניגוד לעמים שעבדו במקומות רבים והאמינו באלים רבים. בנוסף למרכז הפולחני, המקום הוא מרכז חברתי שמאפשר אחדותו של העם בכל מקום שהם דרך קרבנות הציבור, ובבואם להיראות בפני ה’ במקום אחד ברגלים. בכלל, ניתן ללמוד מכאן שהתורה רואה ערך בעבודת הקורבנות, אבל לא רוצה שזה יהיה עיקר עבודת ה’, ולכן לא מאפשרת לעבוד את ה’ בצורה הזאת בכל מקום.
לעומת זאת, גם כשבית המקדש עומד על תילו, להתפלל אל ה’ אפשר בכל מקום, וכך ניתן למצוא בתי כנסת “על כל גבעה גבוהה”, להבדיל. ועם זאת, התפילה תהיה לכיוון העיר הנבחרת, והמקום הנבחר, ונמצא שיהודים בכל העולם מכוונים את תפילותיהם לכיוון בית המקדש, כפי שקובע שלמה בתפילתו בחנוכת המקדש, וכפי שנקבע להלכה, כבר במשנה.[8] העדיפות לתפילה בבית הכנסת קשורה גם להעדפה של מבנה ושל מקום קבוע, כפי שכבר עסקנו בפרשת וארא. אפשר להוסיף שבית כנסת, בהיותו מקום שמתכנסים בתוכו גם מאפשר אחדות קהילתית, כחלק קטן מחוויית בית המקדש ברגלים.
שערי תפילה לא ננעלו, אבל אפשר לומר שבכל רגע נתון ה’ פותח רק שער אחד לשמים, אותו בחר וקיבע בימי דוד בירושלים. לכן ניתן להתפלל בכל מקום, אבל דרך המקום (היחיד) אשר בחר ה’. עבודת הקורבנות מראש צומצמה רק למקום אשר יבחר ה’, וממילא מאז בניית בית ראשון נאסרה הקרבת קורבנות מחוץ לירושלים. בהמשך לכך אנחנו מתפללים “ותחזינו עינינו בשובך לציון ברחמים” יחד עם בניין שלם של ירושלים. ולוואי ונזכה.
[1] ראו בראשית כ”ד ז, יונה א’ ט.
[2] שמות כ’ כ.
[3] דברים י”ב.
[4] לדוגמה: שופטים י”ג כ; שמ”א ז’ ט לעומת מל”א י”ד כג, מל”ב י”ד ד.
[5] דברים י”ב ח.
[6] משנה זבחים פי”ד מ”ד-ח, בבלי זבחים קיח ע”א – קיט ע”ב.
[7] ראו דיון בבלי מגילה י ע”א.
[8] מל”א ח’, משנה ברכות פ”ד מ”ה-ו, בבלי ברכות ל ע”א.