פרשת שלח – הפרשת חלה

 

מצוות הפרשת חלה נתפסת כמצווה המיוחדת לנשים, לצד הדלקת הנר והקפדה על הלכות נדה. יש נשים ששמחות מאוד על השיוך הזה, ומאמצות אותו אל ליבן. התחושה שלצד שלל המצוות מהן נשים פטורות ניצבות המצוות שהן באחריות הנשים ו”שייכות” לנשים, ממלאת אותן בגאווה. חלקן אף מנתבות הרבה מהאנרגיות שלהן בעבודת ה’ לתוך המצוות הללו – טהרת המשפחה, נרות שבת (והשקעה בשבת באופן כללי) והפרשת חלה. ערבי הפרשת חלה הפכו בשנים האחרונות לחלק משמעותי בעבודת ה’ של נשים רבות.

נשים אחרות מסתכלות בעין מעט עקומה על הצטמצמות עולמן הדתי של נשים למצוות אלו דווקא. גם הקביעה כי דווקא על מצוות אלו נשים מתות בשעת לידתן עשויה לעורר אי נוחות ופחד, וכן גם טריגרים לא מועטים.^[1]

חלה, נר, דם

מדוע, בעצם, מצוות אלו משויכות דווקא לנשים ומה משמעות הקביעה שנשים מתות בגללן בשעת לידתן?

תשובות שונות ניתנו לשאלות הללו. מתוך מדרשים שונים עולה הקשר שבין המצוות הללו לבין הבריאה. יש מדרשים שרואים ביצירת האדם את פאר היצירה. לפי המדרש, האדם הוא “דמו” של הקב”ה או של עולם, הוא “החלה” של הקב”ה או של העולם והוא “נרו” של הקב”ה או של עולם.^[2] בתרגום לשפה המובנת לנו, אפשר לומר שתהליך הבריאה כלל את “קריצת” האדם מתוך עפר האדמה, בדומה לקריצת החלה מתוך הבלילה, והפיכתו לדבר מובחר, “הראשית” של העיסה ממנה נוצרו שאר בעלי החיים. לכך נוספו הדם של החיים, והאור של הנשמה. בהמשך לכך, אפשר לומר שהחלה קשורה לצרכים הפיזיים של האדם, הדם קשור ליכולת היצירה ולחיות שבאדם, והנר קשור להיבטים הרוחניים של אדם. מדרש אחר, רואה במצוות אלו סמל ליצירה, אך לא יצירה פרטית של האדם, אלא יצירה של עם ישראל, כאשר הקיום של עם ישראל בכלל, תלוי בקיום של המצוות הללו.^[3]

לפי המדרשים, מכיוון שמעשי חוה הביאה את המוות לעולם, היא נתחייבה במצוות אלו שבהן תלויים חיי האדם.^[4] אפשר להסתכל בשני אופנים שונים על הקביעה הזאת של המדרש. אפשר לראות בהפקדת המצוות הללו בידי נשים האשמה נצחית של “האשה” ומעין הטמעה של רעיון “החטא הקדמון” שלעד נשים יצטרכו לכפר עליו. לחלופין, אפשר לזהות כאן הבנה של המדרש ביחס ליכולת התיקון הגדולה שיש במציאות ובבריאה, ושנשים שותפות לו. האישה זכתה להיות “אם כל חי”, ובבחינה הזאת היא שותפה לה’ במעשה הבריאה, וקיבלה מצוות שמסמלות את הבריאה הזאת. אפשר שזאת גם הסיבה, שדווקא בעת שהיא מתחברת לה’ במעשה הבריאה, ברגע הלידה, היא נבחנת ביחס למצוות הללו, והאם היא יודעת להעריך את הכוחות הללו בטבע.

אחריות האישה במסורת היהודית

אפשר להציע הסבר נוסף לאחריות של הנשים על המצוות הללו והעובדה שנשים “נבחנות” עליהן ברגע הלידה סביב המבנה המסורתי של “הבית היהודי”. מתוך פסוקי התורה ומשניות מסכת כתובות עולה חלוקת תפקידים בין הבעל, שצריך לדאוג לספק לאשתו את צרכיה הפיזיים של קשר פיזי, מדור ובגדים ומזון, לבין האשה, שדואגת לעבודות הבית. ממילא, המצוות הללו ששייכות גם לנשים לא נשואות ולעבודת ה’ של כל יחיד ויחידה, מופיעות גם כחלק מהאחריות הנשים בתוך ההקשר הזוגי והביתי – ההכנות לסעודה בזכות הדלקת נרות השבת והתקנת האוכל, וכן הדאגה לחיבור הזוגי.

אפשר לומר מעבר לכך, שנרות השבת מכניסות שלום בבית ושמחה בין האיש לאשה ושאר בני המשפחה בלילות שבת של אכילה משותפת ועונג משותף.^[5] הקפדה על מצוות הנדה מאפשרת את החיבור הנכון בין האיש והאשה בצורה שאם יזכו “שכינה” ביניהם.^[6] ומצוות החלה קשורה לאמון שבין בני הזוג בקשר לאוכל שאשה מכינה עבור בעלה. מצוות אלו הם לא רק הבסיס של קיום מצוות בכל בית, והן קשורות גם לאמון שיש בין בני הזוג.

ניתן לראות זאת ממשנה דומה, הלקוחה מהקשר מעט שונה: “ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת”.^[7]

המשנה מתייחסת למקרים שבהם בעל יכול לגרש את אשתו בלי לתת לה את זכויותיה הממוניות של הכתובות, שכן היא נחשבת כמי שפגעה בקדושת הנישואין. כאן מופיעות עילות שכותרתן “העוברת על דת משה”. לא מדובר על אישה שלא מקיימת תורה ומצוות. הבעל לא מופקד על קיום המצוות של אשתו, ואם היא עוברת עבירות, זה בינה לבין הקב”ה, ולא עילה לגירושין. המצוות המופיעות ברשימה הן מצוות שיש להן השלכה ישירה על הבעל, ועל האמון שלו באשתו. אשה שלא מקפידה על דיני נידה מכשילה את בעלה. אשה שלא מפרישה חלה או מעשרות, מכשילה את בעלה באוכל לא כשר.^[8]

מצוות אלו אינן רק “מצוות אישיות”, המבססות את החלקים הבסיסיים של היהדות – שבת וכשרות. מכיוון שהן שמשפיעות על גורם נוסף, יש להן חשיבות יתירה, אבל גם סיכון גדול. המשנה קובעת שבערב שבת אדם צריך לומר בתוך ביתו: “עישרתם, ערבתם, הדליקו את הנר”.^[9] כלומר האיש “בודק” או מוודא שהאשה עשתה את מלאכתה בקשר לאוכל, בין באמצעות המעשר ובין בהנחת עירוב תחומין או חצרות במקום הנכון, ומזכיר גם את המשימה של הדלקת נרות שבת. בגמרא מוזכרת העצה או ההלכה לומר את הדברים הללו בניחותא.^[10] בסוגיה מקבילה במסכת גיטין נאמר שכשאדם מפיל אימה יתירה בתוך ביתו, עשויים להאכיל אותו אוכל לא כשר.^[11] מה הקשר של כל הדברים הללו?

אפשר לומר שכשחכמים הזהירו מפני מוות בלידה סביב מצוות אלו דווקא, הם ירדו לסופה של הדינמיקה הזוגית. מצד אחד, המצוות הללו מתייחסות לאמון שיש לאדם באשתו. מצד שני, כשאין דינמיקה זוגית טובה ועשויה להיות אימה יתירה בתוך הבית, ואפילו לא אימה יתירה אלא סתם “חוסר נעימות” ולחץ ורצון לא לאכזב, יש חשש מ”עיגול פינות”. רש”י על הסוגיה בגיטין מזכיר שאם אדם מטיל אימה בתוך ביתו, יתכן שאשה שחששה לטבול בגלל הקור או חוסר נוחות, תחשוש לספר לבעלה, ובכך תכשיל אותו.^[12] אישה ששכחה לעשר או להפריש חלה, עשוייה לחשוש מהתגובה של בעלה ולא לספר לו שלא הספיקה.^[13] ובלחץ שלפני שבת, יש חשש שהדלקת הנרות תידחה, וגם אם כבר נכנסה שבת אשה עשויה להעדיף להדליק את הנרות גם אם הדבר יכרך בחילול שבת.

כנגד זאת באו חכמים וציוו את הבעל להתנהל בנחת, והזכירו לו שלחץ גדול מדי עשוי להשיג את התוצאה ההפוכה. במקום הקפדה על המצוות, עיגול פינות כדי לרצות. לצד זאת, הם הזכירו לנשים שהאחריות הזאת היא גדולה, אבל האישה אחראית לא רק כלפי בעלה. אותם העוונות שהיא עשויה לעשות בסתר, יתבררו ברגע אינטימי בינה לבין בורא עולם – בלידה. מדרש נוסף מתייחס לשעת הלידה במושגים הלקוחים מ”מי סוטה” – “היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה”.^[14] העבירות שנעשות בסתר גם מתבררות בסתר.

לצד זאת, נזכיר ששלש מצוות אלו מזכירות את המדרש על האמהות, שבאוהל שלהן היה נר דולק, ברכה בעיסה וענן שכינה שנמצא תדיר.^[15] מצוות אלו, שמגדירות את הקיום היהודי של כל אחת (ואחד), הן גם המצוות שמאפשרות את הכנסת השכינה לתוך הבית. הן מבוססות על האמון והשיתוף שבין איש לאשה, והופכים את הבית למעין מקדש מעט – הברכה בעיסה כמו הברכה בלחם הפנים, הנר הדולק בדומה למנורה, והענן שמעיד על החיבור הקדוש שבין ה’ לכנסת ישראל במשכן ובין האשה והאיש – השותפים יחד עם השכינה – בביתם פנימה. כנגד הכהן הגדול במקדש, עומדת האשה בביתה ומביאה להשראת שכינה. ואמנם, גם במקדש, כשלא מתקרבים באופן הנכון, ופוגעים בקדושה הזאת, אפשר גם ליהפגע ולמות, כך גם בהשראת השכינה בתוך הבית פנימה. כגודל הקדושה כן גודל הסכנה.

^[1] משנה שבת פ”ב מ”ו.

^[2] אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ט’.

^[3] בבלי שבת לא ע”ב.

^[4] שם.

^[5] בבלי שבת כג ע”ב, כה ע”ב.

^[6] ראו בבלי סוטה יז ע”א.

^[7] משנה כתובות פ”ז מ”ד.

^[8] במשנה בכתובות מדובר גם על נודרת שלא מקיימת. לפי הגמרא הבעיה היא שעונשה של האשה הוא כזה שיפגע גם בבעל, ואפשר לומר בפשטות שהדבר גם קשור לכך שהתורה הטילה את האחריות של נדרי נשים על הבעלים, וממילא יוצרת זיקה בין קיום הנדר של האשה לבין הכשלה וגרימת אשמה לבעל. ראו בבלי כתובות עב ע”א, במדבר פרק ל’.ד

^[9] משנה שבת פ”ב מ”ז.

^[10] בבלי שבת לד ע”א.

^[11] בבלי גיטין ו ע”ב- ז ע”א.

^[12] רשי גיטין ו ע”ב ד”ה גילוי עריות.

^[13] על בסיס רש”י גיטין ז ע”א ד”ה אבר מן החי.

^[14] בבלי שבת לא ע”ב.

^[15] בראשית רבה ס, טז.