פרשת שמיני – מורה הלכה בפני רבו

אחת הסוגיות המאתגרות את העולם הדתי של ימינו זו הסוגיה הנוגעת לסמכות חכמים. לאלו רבנים צריך להקשיב? למי יש סמכות להורות? האם חייבים לשמוע דווקא לקול הרבנים הותיקים והמנוסים, או שאפשר להקשיב לרבנים הצעירים שנראה שהם יותר “מחוברים” לחיים?

אנחנו נוטים לחשוב שלפסיקת הלכה יש שני מרכיבים חשובים, האחד הוא ידע והשני הוא יכולת יישום. כדי לפסוק הלכה – לעצמך או לאחרים – צריך לדעת ולהבין את כל הידע ההלכתי הדרוש וצריך נסיון וכשרון לדעת כיצד ליישם את הידע הזה בתוך המציאות. אלא שפרשת השבוע, פרשת שמיני, מלמדת אותנו שיש צורך במרכיב נוסף והוא “לדעת את מקומך”.

פרשנים רבים עסקו בשאלה מה בדיוק היה החטא של נדב ואביהו שעליו נענשו במוות. מספר התשובות מתאים לגודל השאלה. כיוון אחד של תשובות הולך על ההסבר שהחטא קשור לפריצת גבולות וטעות בהבנה, כאשר נדב ואביהו נכנסו למקדש ועשו דבר כנגד הציווי הא-להי, אולי מתוך שכרות וביטול החשיבה הישרה.^[1] כיוון אחר מסביר שהחטא קשור לגאווה של בני אהרן. בין אם מדובר על כך שלא נשאו נשים, שכן אף אחת לא היתה טובה דייה עבורם לפי המדרש, ובין אם מדובר על מחשבה שהם יודעים יותר טוב ממשה ומאהרן, ורק מחכים לירש אותם.^[2]

אנחנו נתרכז במדרש אחד, וננסה לחשוב לאיזה כיוון הוא שייך:

והא תניא, רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש – ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים – מצוה להביא מן ההדיוט. ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.^[3]

ר’ אליעזר הסביר את חטאם של בני אהרן בכך ש”הורו הלכה בפני משה רבן”, כלומר הם פסקו את ההלכה בלי לשאול את משה או להשאיר לו את מקום ההכרעה. ר’ אליעזר כל כך משוכנע שזו הסיבה שהם מתו, שכאשר תלמיד שלו הורה הלכה בפניו הוא ידע שהתלמיד הזה הולך למות.

מדברי ר’ אליעזר לא ברור מה הבעיה בהוראת ההלכה. האם הבעיה היא שכאשר אדם מורה הלכה כשרבו בסביבה זה עשוי להוביל לטעות בשיקול הדעת, ולטעות בהלכה, כמו ההסבר הראשון שראינו לחטא. הרי כשיש שאלה הלכתית, נכון לשאול את המומחה, ולא לסמוך על דעתך לבד. או שמא הבעיה היא שיש כאן ביטוי של חוצפה כלפי הרב הגדול יותר, כמו שראינו בהסבר השני של החטא. לפי ההסבר הזה גם אם בני אהרן צדקו בהחלטה שלהם, הפגם היה בעמדה הנפשית שבבסיס קבלת ההחלטה. ר’ אליעזר מביא את הדרשה שדרשו בני אהרן לדעתו, אבל לא ברור מדבריו האם הדרשה היא טעות, אלא שעצם הבחירה שלהם לדרוש בעצמם היתה בעייתית.

במקורות נוספים בספרות חז”ל ניתן לראות את ההבנות השונות בכל הנוגע למהות הבעיה באדם שמורה הלכה בפני רבו. אחת הסוגיות קובעת שאין לאדם להורות אלא אם כן קיבל רשות מרבו. הסוגיה מביאה סיפור תומך של אדם שהורה הלכה אבל לא ניסח אותה כראוי ויצאה מכך תקלה גדולה.^[4] סוגיה זו קובעת שכדי להורות, אדם צריך לכל הפחות רשות מרבו, כלומר מעין עין חיצונית שמעריכה את יכולות ההוראה האובייקטיביות של הרב החדש. בסוגיה נוספת נקבע שאין סיעתא דשמיא במי שמורה הלכה במקום רבו.^[5] אפשר לומר, שהליכה לרב הגדול והמובהק יותר היא ערובה לפסיקה נכונה ומוצלחת.

ממקורות נוספים עולה תמונה מורכבת יותר. מדרש אחד מתאר את שמואל הנביא בצעירותו מורה הלכה בפני עלי רבו.^[6] במדרש הזה שמואל צודק בניתוח שלו של המקורות, אבל הבעיה היא בעצם ההוראה ולא בתוכן שלה. וכך באותה סוגיה שהוזכרה קודם משמע שלצד בקשת הרשות ישנה דרישה נוספת, לא להורות בתוך המרחב הגיאוגרפי של הרב, כלומר שרב לא יענה על שאלה שמופנית אליו אם הרב שלו נמצא בתוך מרחק של שלש פרסאות.^[7] רש”י קושר זאת לכך שכאשר משה רבינו יצא מתוך מחנה ישראל לאחר חטא העגל, אנשים לא הסתפקו ביודעי התורה שבתוך המחנה, אלא יצאו אליו כדי לדרוש א-להים.^[8]

מסוגיה זו ומסוגיות נוספות משמע שבעצם ההוראה במקום רבו יש ממד של חוצפה והתרסה. ואמנם, ניתן לאפשר הוראה של אנשים נוספים בעמידה על תנאים שונים. אם מדובר על תלמיד-חבר ולא תלמיד מובהק, הוא יכול להורות בעיר אחרת.^[9] לדעת התוספות, אם נטל רשות מרבו גם יכול להורות בקרבת מקום, גם אם לא בדיוק באותה העיר.^[10] מכאן שנטילת הרשות היא לא רק קבלת אישור על היכולת לפסוק, אלא גם דרך לראות בפסיקה המשך המסורת ולא חוצפה.

גם לדעת הרמב”ם, יש שני שיקולים שמצטרפים יחד – א. קרבת המקום, כאשר אסור לאדם להקים ישיבה במקומו של רבו, אבל מותר לו להורות הלכה בריחוק גיאגרפי; ב. נטילת רשות, כאשר אדם יכול להורות הלכה במקום רבו אם הוא קיבל ממנו רשות.^[11] לצד זאת, כבר בגמרא מוסכם, שאם מדובר על הפרשה מאיסור, כלומר אם רואים מישהו שעושה איסור, אפשר להעיר לו על כך גם במקום רבו.^[12]

סיפור נדב ואביהו מלמד אותנו שישנה חוצפה וגם חשש גדול מטעות, כאשר “צעירי הצאן” קופצים בראש ומקבלים החלטות בלי לשאול את בעלי הסמכות הגבוהה יותר. אפשר לומר שיש משהו אירוני באדם שרוצה להיות זה שמקבל את ההחלטות בתוך המסגרת ההלכתית, בלי לכבד את המסגרת, הסמכות ואת נהלי העבודה שהמסגרת ההלכתית הזאת מכתיבה. ואמנם, ההלכה גם מכירה באפשרות של תלמידים להגיע לעצמאות הוראה. לא במקום רבם, אלא במקום אחר. לא כהתרסה אלא מתוך שיח וקבלת רשות מהרב שממנו ינקת את תורתך. מכיוון שיש בלימוד והוראת תורה ממד חשוב של המשכיות מחד, וענווה מאידך, חשוב לשמור על הגבולות של כבוד למי שלימדך תורה, וחוסר פגיעה בכבודו ובמעמדו. לצד זאת, יש מקומות שבהם מתוך המשכיות ניתן גם לפרוח ולהמשיך את לימוד התורה של הדור הבא.

^[1] בבלי עירובין סג ע”א

^[2] ויקרא רבה כ, י

^[3] בבלי עירובין סג ע”א.

^[4] בבלי סנהדרין ה ע”א-ע”ב.

^[5] בבלי כתובות ס’ ע”ב.

^[6] בבלי ברכות לא ע”ב.

^[7] בבלי סנהדרין ה ע”ב.

^[8] שם ד”ה כנגד מחנה.

^[9] בבלי עירובין סב ע”ב – סג ע”א.

^[10] תוספות סנהדרין ה ע”ב ד”ה אלא אם כן.

^[11] רמב”ם הלכות תלמוד תורה פ”ה ה”ב-ג.

^[12] בבלי עירובים סג ע”א.