פרשת תולדות – מדבר שקר תרחק – תמיד?

פרשת תולדות, ופרשות נוספות בספר בראשית, מעמתות אותנו עם שאלת האמת והשקר. שאלת האמת והשקר, היא פוגשת אותנו בתנ”ך בשלשה הקשרים שונים. ההקשר הראשון הוא בסיפורי בראשית, שם דווקא מפתיע לגלות עד כמה אמירת האמת איננה מובנת מאליה כלל וכלל. ההקשר השני הוא בחלק החוקים של התורה, שם הדברים חדים וברורים לכאורה. בשני מקומות התורה יוצאת באמירה ברורה נגד השקר. כך בשמות כ”ג: 

(ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ: (ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע: (ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים:

בספר שמות אנחנו נדרשים להתרחק מהשקר. ובספר ויקרא נאמר (פרק י”ט): 

(יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: (יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה’:

בחלק החוק של התורה, האיסור לשקר, והדרישה להתרחק מהשקר ברורים למדי.

גם בהקשר השלישי, דברי הנביאים, מעלים את האמת על נס ומתנגדים לשקר. כך לדוגמה מקונן ירמיהו (פרק ט’): 

(א) מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים: (ב) וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה’: ס (ג) אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: (ד) וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: (ה) שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה’.

ירמיהו מקונן על חברה שלא הולכת בעקבות האמת, אלא בסיסה בשקר ובמרמה. בספר תהלים נמצא גם את הקביעה (תהלים קכ”א ו-ז): “עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ… דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי”.

אם כן, מה היחס בין האמירות הברורות של התורה והנביאים, לבין מה שאנחנו מוצאים בתוך הסיפורים?

כשפונים לספרות ההלכה, מגלים ששוב עולה שאלת ההקשר, והיחס לשקר גם כאן הוא מגוון ומורכב. 

נגלה שחז”ל (וכן פרשני המקרא הפשטנים) הבינו שהאיסורים בתורה נגד שקרים הם דווקא בהקשר מסוים – כפי שעולה מן הפסוקים – ההקשר של מערכת המשפט. למעשה, החובה להתרחק מהשקר, והאיסור לשקר, ממוקדים באופן פורמלי במסגרת המשפטית, בהקשר של דיני עדות ודיני ממונות. 

לצד הקביעה שהאיסור לשקר הוא מוחלט (ומורחב אפילו לדברים שהם לא שקרים ברורים אלא רק “קרובים” אל השקר) הוא דווקא במסגרת המשפטית, נמצא שחכמים התייחסו באופן רך יותר לשקרים מסוגים אחרים. בית הלל ובית שמאי חולקים בשאלה האם ניתן לשקר כאשר רוקדים לפני הכלה. בעוד בית שמאי סוברים שצריך להגיד “כלה כמות שהיא”, בית הלל סבורים שצריך לשמח את החתן ולשיר שהכלה נאה וחסודה. חז”ל לומדים מהקב”ה בכבודו ובעצמו שהוא סוטה מהאמת, או מנחה אחרים לסטות מהאמת, “מפני השלום”. ניתן לשקר מפני צניעות או מפני ענווה או כדי להגן על אנשים אחרים. 

ואמנם חכמים, במגוון רחב של התבטאויות שיבחו את האמת כתנאי לקבלת שכינה, ראו בה את חותמו של הקב”ה ואף קבעו שצריך להיזהר בלשון, כדי שאחרים לא ילמדו לשקר, כפי שעולה מדברי הנביאים והכתובים.  

הרב אשר וייס (על סמך דברי ספר החינוך) מבין שיש שתי דרגות ביחס לאמירת אמת ואיסור אמירת השקר. בתוך בית הדין הדברים מוחלטים, ומחוץ לבית הדין – זה קשור לעולם של ערכים. למעשה, הרב אשר וייס מחלק בין אמת ושקר בתוך בית הדין, שזה קשור ל”גדרי הלכה” לבין אמת ושקר מחוץ לבית הדין שזה שייך לתחום של “גדרי מידות”. 

בהמשך לדבריהם ניתן לומר שבתוך בית הדין העולם הוא מוגדר וברור – יש איסור ברור לשקר, ואף להתקרב אל השקר. מחוץ לעולם בית הדין יש ערך גדול לאמירת אמת, אבל הערך הזה הוא לא ערך עליון, ולכן אפשר וצריך להעמיד ולבחון אותו מול ערכים אחרים, כגון שלום, צניעות, הגנה וכו’. 

מכאן ניתן להבין שגם בסיפורי התורה, פעמים רבות אמירת האמת נדחית מפני ערכים אחרים חשובים. לפעמים הבחירה אינה בין שחור ללבן, אלא גוונים של אפור – לנקוט באפשרות הכי טובה בהתחשב בנסיבות. מכל מקום, נראה שכבר בתורה, ובהמשך לכך בדברי חז”ל, הודגש שגם במקרים שהשקר נדרש, משלמים עליו מחיר. כשם שיעקב רימה את אביו – גם אם למטרה טובה – כך רימו אותו בחזרה, החל מלבן ודרך הבנים שלו בסיפור יוסף. 

באופן אישי אוסיף, שיש אנשים שחושבים שצריך לדון בשאלה האם מעשיהם של האבות היו ראויים כדי לדעת האם ללמוד ממעשיהם. אפשר לומר שאלו שתי שאלות נפרדות. יתכן שהאבות נהגו באופן הראוי והנכון ועדיין אנחנו לא יכולים ללמוד ממעשיהם, בגלל שההקשר הוא שונה. לא דומה הכרעת גורל האומה לדין פרטי שבו אתה יודע שאתה צודק. לא דומה מי שיש לה נבואה (או הנחיה?) של מה שאמור להיות, למי שמשלם מחיר של אמת בשביל רווח כספי כלשהו. 

אפשר לומר שבחזרת עם ישראל לארצו, ובהתנחלות המחודשת בארץ, אבותינו נאלצו להשתמש בשקרים ורמאויות נגד הבריטים וגורמים נוספים. נראה שבאותן נסיבות הדבר היה נצרך בשביל לבנות מחדש את האומה הישראלית בארץ ישראל. ועם זאת, כמו אצל אבותינו, התורה וההסטוריה מלמדות אותנו, שאנחנו משלמים על כך מחירים. לפעמים כשמלמדים את לשוננו לומר שקר, זה עובר לדור הבא, כשהמטרה כבר לא מקדשת את האמצעים (גם אם אנחנו עושים רציונליזציה כדי להרגיש טוב עם עצמנו). 

הערך של האמת צריך להיות נר ממשי לרגלנו, ולסטות ממנו רק כאשר הצורך גדול ובמשורה. במבחן ערכים, לפעמים צריך לדעת איזה ערך גובר, אבל אין צורך למעט בחשיבות הערך שנדחה. אדרבה, צריך לזכור את חשיבות הערך עצמו ולעמוד טוב טוב על המשמר, ולזכור שחותמו של הקב”ה אמת.