פרשת תזריע-מצורע – תהליכים של טהרה

העולם של טומאה וטהרה רחוק מאוד מאיתנו. לא רק שאנחנו לא מבינים את הסיבות של התורה לקבוע את הטומאות השונות ואת דרכי הטהרה השונים, אנחנו גם לא ממש מכירים את הפרטים הבסיסיים שקשורים לעולם הזה. בכל הנוגע לטומאות הנידה, היולדת והזבה, יש לנו מודעות גדולה יותר. מכיוון שלטומאות הנובעות מהסיטואציות הללו יש גם השלכות בכל הנוגע להיתר של בני זוג לקיים מערכת אינטימית, אנחנו יותר מודעות אליהן.^[1] ואמנם, מכיוון שבמשך הדורות נתקבל שיש לדון את כל המצבים הגופניים הללו כמצב שקשור לטומאת זבה, גם כאן אנחנו לא מודעות בד”כ להבחנות שבין הסיטואציות השונות כפי שמופיע בתורה ובפירושי חז”ל.

פרשות תזריע-מצורע עוסקות בעולם של טומאה וטהרה. פרשות אלו מגיעות בתווך בין סיפור היום השמיני ומותם של בני אהרן לבין פרשת “אחרי מות”, שלכאורה ממשיכה את הסיפור. פרשת אחרי מות פותחת בקביעה: “דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ”. אפשר שיש כאן חיזוק לעמדת הרמב”ם, שדיני טומאה וטהרה כולם הם דרך לוודא שאנחנו לא נבוא בכל עת אל הקודש.^[2] מדבריו עולה שהטומאה היא לא הרחקה מהחיים, אלא חלק מהחיים, ותהליך ההיטהרות היא מאפשרת את היציאה מהחיים והתקרבות אל הקודש.

בכל הנוגע לטומאה, יש בפרשות אלו התייחסות ל: טומאות חיצוניות, כמו טומאת שרץ או מגע מסויים עם אדם/חפץ טמא; טומאות שיוצאות מהגוף שנלוות לתופעות פיזיולוגיות שהן חלק בריא מהחיים כמו טומאת נדה, יולדת ושכבת זרע; וטומאות שיוצאות מהגוף שקשורות לתופעות פיזיולוגיות לא בריאות, בין אם ברמה הפיזית ובין אם ברמה הרוחנית, כמו זב, זבה וצרעת. טומאת מת תפורט בהרחבה בבמדבר פרק י”ט, מה שיהווה הפרדה ספרותית מעניינת בין אירועי השנה השניה ליציאה ממצרים לבין תיאור אירועי השנה הארבעים. הפרדה זו עוסקת בטומאת מת, ורומזת לכך שבמשך שלשים ושמונה שנה המוות של דור יוצאי מצרים היה דומיננטי. מכל מקום, ברור שטומאת מת מוכרת עוד קודם מסיפור מות נדב ואביהו ומסיפור פסח שני.

 

דרכים להיטהר

לצד הטומאות השונות, התורה מתייחסת לדרכים שונות להיטהר. לא בכל מקרה התורה מתארת את כל התהליך של הטהרה, וחכמים למדו ממקום אחד על משנהו. כך, באופן מפתיע, התורה לא מתייחסת לחובה של נשים לטבול או “לרחוץ” כדי להיטהר מטומאת נדה או יולדת, אך אנחנו מסיקים זאת מכך שזוהי הדרך הקבועה להיטהר.

הדרך הבסיסית להיטהר מתוארת ביחס לבגדים או כלים שנטמאו משרץ מת שנפל עליהם: “וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר”.^[3] הפסוק כאן מתאר שני שלבים חשובים – השלב הראשון הוא “במים יובא”. במקומות אחרים התורה תתייחס לכיבוס של בגדים או לרחיצה של אדם, אבל חז”ל ילמדו מכאן שתמיד מדובר על ביאת כל הדבר בתוך המים, מה שאנחנו מכנים היום טבילה.^[4] השלב השני הוא “וטמא עד הערב וטהר”, כלומר שגם אחרי שהדבר הובא במים הוא לא טהור לגמרי עד שיגיע הערב, כלומר עד השקיעה. בשלב הזה הוא נקרא “טבול יום”, כלומר טבל ביום הזה, ועדיין לא נטהר סופית  עד הלילה.

תהליך כזה של היטהרות שייך לכל מי שנטמא ממשהו ויכול לטבול מיד ולהמתין עד הערב להטהר (מי שנטמא משכבת זרע, או ממגע של נדה, מי שנטמא משרץ, וכו’).

 

תקופת המתנה

יש טומאות בהם צריך לחכות גם לפני ההיטהרות ולא רק אחריה. כך מי שנידה יכולה להיטהר רק בסוף היום השביעי מתחילת הנידה – ז”א בלילה, שכן התורה קובעת שבעה ימים מלאים לטומאתה. גם הזב והזבה צריכים להמתין לפני הטהרה, אלא שהם צריכים המתנה של שבעה נקיים, כלומר שבעה ימים שמבדילים בין הפסקת ההפרשות שגרמו לטומאתם לבין היכולת להיטהר. מן הדין הם טובלים ביום. בימינו, אנחנו מחמירים על הנידות לספור שבעה נקיים, אך הטבילה עדיין מתרחשת בלילה, כמו דין הנידה הרגיל.^[5]

בחלק מן הטומאות, לאחר הטהרה נדרש גם תהליך של כפרה שהוא מהווה התקרבות מחודשת למקדש, באמצעות הקרבת קורבנות. כך הזב, הזבה, היולדת והמצורע נדרשים להביא קורבנות לצורך התקרבות מחודשת לעולם הקודש. עד הבאת הקורבנות הם מוגדרים “מחוסרי כפרה”. שלב הכפרה אחרי תקופה ממושכת של טומאה מדגיש את חשיבות הטהרה כדרישה להתקרב אל הקודש.

המים המטהרים

נתמקד לרגע במים שנדרשים לצורך הטהרה. התורה קובעת שמים יכול לטהר (“במים יובא” כפי שראינו לעיל) אבל מים גם יכולים לאפשר לדברים להיטמא ואף להיטמא בעצמם: ” מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם יִטְמָא וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא”.^[6] אם מים נמצאים בכלי, הם יכולים להיטמא, וכשאוכל נרטב הוא נהיה מוכשר לקבל טומאה. אם כן, מתי מים הוא מה שמטמא או נטמא ומתי הוא מטהר?

התורה קובעת: “אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא”.^[7] מעין ובור מקוה מים הם טהורים בהגדרה, אפילו אם נמצאים בתוכם דבר מטמא כגון שרץ. אמנם, הנוגע “בנבלתם” של השרצים שהוזכרו לעיל עדין יטמא, גם אם השרץ נפל לתוך המים המטהרים. אפשר לומר שהמים יכולים לטהר אדם או כלי מטומאה ש”נדבקה” בו או מצב גופני שעבר, אבל לא יכולים לטהר את הטמא בהגדרה. מי המעין או המקווה יכולים להסיר את הרושם של הטומאה, אך לא לשנות את הגורם של הטומאה.

אז על איזה מים מדובר? התורה מציינת סוגים שונים של מאגרי מים. מי מעין הם מים נובעים.^[8] נפגוש בהם שוב בהמשך, בטהרת הזב שדורשת “מים חיים”.^[9] לעומת זאת, בור שהוא מקווה מים, שהם מים שאוגרים אותם. בור הוא מעשה ידי אדם, אבל מקווה יכול להיות מקום שהמים נקווים, כלומר מתאספים, שם. שני המאגרים הללו כשרים לטבילת שאר הטמאים. חכמים הגדירו את המעין כמים זוחלים, זורמים, לעומת הבור ומקוה המים כמים שהצטברו בעצמם במקום אחד.^[10] הם הסיקו שכל אחד מטהר באופן שונה, וממילא, אם יש מים עומדים במעיין, או מקוה מים שנוצר ממים זוחלים, המים הללו לא יוכלו לטהר. בנוסף, בשני הסוגים הללו של מים, חכמים הצריכו שהם יהיו בקרקע, שכן ראינו שאם המים הם בכלי, או מים שנשאבו בכלי, הם יכולים להיטמא, וממילא גם לא לטהר. דינים אלו משפיעים על האופן שבו בונים היום מקוואות טהרה, תוך הקפדה על טבילה בתוך בור בתוך הקרקע, שמחובר למים שנאגרו שלא באמצעות זרימה (“זחילה”) או שאיבה.

ניתן לראות שדיני טומאה קשורים לעולם האנושי – האוכל בטבע לא מקבל טומאה, אבל אם אנשים שטפו אותו והכשירו אותו, הוא כן מקבל טומאה. מים בטבע לא מקבלים טומאה, ואדרבא הם מאפשרים טהרה, אבל בתוך כלי הם יכולים להיטמא. כלים של אנשים יכולים להיטמא, אבל דברים שמחוברים לקרקע לא.^[11]

הטהרה כוללת חזרה למצב בראשיתי ו”התחלתי”. מתוך כך, ניתן לומר שיש שאיפה שהמים יהיו מים “טבעיים” בין אם הם מי מאגר של גשם שנאסף באופן טבעי, ובין אם מי מעיין שנובעים באופן טבעי. שאיבת מים, העברה לכלים, הוצאתם ממקומם הטבעי תהפוך את המים מגורם מטהר, לגורם מלאכותי-אנושי שהוא זה שיכול לקבל טומאה, וממילא לא לטהר. אין כאן אמירה שיפוטית על טבע מול עיבוד אנושי. כפי שראינו, הרבה מצבי טומאה הם תוצאה מחיים בריאים (כנידה ושכבת זרע), ואפילו קיום מצוות (יולדת – פריה ורביה, טומאת מת – גמילות חסדים). החיים אינם אמורים להיות סטטים כדי שנשאר במצב של טהרה תמידית. לעומת המלאך העומד האדם נקרא מהלך. תפקיד האדם להשתנות ולשנות את העולם סביבו.

אך לפעמים ההלכה דורשת מאיתנו לחזור אחורה כדי להתקדם הלאה. לאחר ההיטהרות, שהיא מעין “התחל-מחדש” של הטבע, ניתן לחזור מחדש למקדש, ובני זוג יכולים לחזור זה לזה.

^[1] כך כהנים מודעים יותר לדיני טומאת מת, שכן האיסור על כהנים להיטמא למתים שייך גם בימינו.

^[2] ויקרא ט”ז ב, רמב”ם מורה נבוכים חלק ג פרק מז.

^[3] ויקרא י”א לב.

^[4] ראו לדוגמה רמב”ם הלכות מקואות פ”א ה”ב.

^[5] לפי התורה, גם אדם שנטמא בטומאת מת נדרש לשבעה ימי היטהרות שבמהלכם מזים עליו ביום השלישי והשביעי ממים המעורבים באפר פרה אדומה, ובסוף הימים הללו גם הוא טובל ומחכה לסוף היום בשביל הטהרה הסופית. מדאורייתא המצורע והיולדת עוברים תהליך כפול של היטהרות. בשלב הראשון הם עוברים תהליך שמאפשר להם התקרבות מחודשת לביתם, כאשר היולדת מותרת ביחסים אינטימיים עם בעלה, והמצורע מותר לחזור לתוך המחנה, אם כי עדיין לא ליחסים עם אשתו. בשלב השני יש תהליך של טהרה סופית והתקרבות מחודשת למקדש יחד עם הבאת קורבן.

^[6] ויקרא י”א לד.

^[7] ויקרא י”א לו.

^[8] השוו: בראשית כ”ו יט, ירמיהו ב’ יג, שיר השירים ד’ טו ועוד.

^[9] ויקרא ט”ו יג.

^[10] ספרא שמיני פרשה ט סוף פרק י אות א – ה.

^[11] גם הרבה חומרי גלם שלא נעבדו בידי אדם אינם מקבלים טומאה. דברים אלו נאמרו בהכללה גסה. בתוך פרטי הדינים הענפים של דיני טומאה וטהרה הניואנסים דקים יותר.