צומות החורבן והסמכות להוסיף על התורה

זכינו בתקופתנו לחזרה לציון ולבניין (לא-שלם) של ירושלים. בתוך החזרה הזו צצה ועולה השאלה האם וכיצד יש לנו זכות לחדש חגים כגון יום העצמאות ויום ירושלים. מעבר לעצם השאלה מה המשקל שנותנים לאירועי שיבת ציון, עולה השאלה האם יש סמכות לעם ישראל להוסיף על תורת ישראל. לכאורה, התורה כתבה בפשטות שאין להוסיף על התורה ואין לגרוע ממנה (דברים ד’ ב, י”ג א). עם זאת, אנחנו מכירים מועדי דרבנן ש”נוספו” לתורה – פורים וחנוכה מצד אחד, והצומות על החורבן (ותענית אסתר) מצד שני.

ניתן למצוא בספרות חז”ל מספר הסברים לסמכות של חכמים לתקן את המועדים השונים. ביחס לפורים קבעו שנביאים לא הוסיפו על התורה למעט פורים (בבלי מגילה יד ע”א), וגם את זה עשו באמצעות פרשנות התורה, והשלכה מחגיגת חג הפסח (מעבדות לחירות) לצורך לחגוג גם את הפורים (ממיתה לחיים), או מכתיבת המלחמה בעמלק שבספר שמות, לכתיבת המלחמה בעמלק שבמגילת אסתר (בבלי מגילה ז ע”א). חכמים ראו צורך לעגן את ההוספה על התורה בתוך פרשנות התורה.

במסכת שבת (כג ע”א) ישנה סוגיה העוסקת בסמכות לקבוע את חג החנוכה. ניתנו שם שני הסברים לסמכות של חכמים לחדש מצוות, ואף בשמו של הקב”ה (שכן מברכים “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה”). הסבר אחד הוא שסמכות חכמים נלמדת מהפסוק “לא תסור מכל הדבר אשר יורוך” (דברים י”ז יא). כלומר, חכמים הבינו שהסמכות היושבת “במקום אשר יבחר ה'” היא לא רק סמכות פרשנית ושיפוטית, אלא גם סמכות חקיקתית.

ההסבר השני מבוסס על הפסוק “שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך” (דברים ל”ב ז). להבנתי, פסוק זה לא מצווה את הזקנים לקבוע חוקים ומנהגים, אלא מכיר בסמכות הזקנים (שצמחו מתוך העם), ונותן תוקף להחלטות שלהם, במיוחד בכל הנוגע לשימור הזיכרון ההיסטורי. אם כן, יש שמוצאים מקור ל”סמכות מלמעלה” של סנהדרין, או מקור ל”סמכות מלמטה” של הנהגת הזקנים, להוספת מועדים ומצוות מדרבנן.

צומות החורבן מספקים לנו הסבר נוסף. בספר זכריה (ז’ א-ג) מסופר לנו שבעיצומה של בניית הבית השני, מגיעה משלחת מחו”ל (כנראה) לשאול את הנביא זכריה האם צריך להמשיך לצום. לכאורה, השאלה הזאת נוגעת להערכת המציאות – האם מדובר בגאולה (ואז אפשר להפסיק לצום) או לא. התשובה של הנביא זכריה היא מפתיעה: “(ד) וַיְהִי דְּבַר ה’ צְב-ָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: (ה) אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי: (ו) וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים”.

הנביא עונה בשם ה’ שהוא בכלל לא ביקש שהעם יצום. ממילא, זו תהיה החלטה של העם האם להמשיך לצום או להפסיק. היה ניתן להבין מכאן שהנביא לא מתעניין בכלל בצומות שהעם קיבל על עצמו, ואולי אף מתנגד ליוזמה הזאת של העם. אלא שבהמשך הנבואה זכריה מנבא שבגאולה השלמה (שתהיה תלויה בתיקון של העם את הגורמים לחורבן) ימי הצומות יהפכו לימי ששון ושמחה (ח’ יט). מכאן ניתן להבין שה’ מכיר בצומות הללו, ואף רואה אותם בעין חיובית, ומבטיח שכר על עצם הצום. הרעיון הזה יבוא לידי ביטוי אחר כך בדברי חז”ל (בבלי תענית ל ע”ב): “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה”. אם כן, הבחירה לצום היא בחירה ראויה, שאף תזכה לתגמול.

יש להניח שלא התקבלה החלטה לחייב את העם לצום – בוודאי לא בתקופת חורבן שבה הסמכות התפרקה ממילא, ושהצומות צמחו כתגובה עממית לשבר הגדול, והמשיכו מכח המנהג. באופן דומה רואים מנהגים שהתפתחו בעקבות חורבן בית שני, שעברו מעין דיון ציבורי עד כמה הם ראוים ועד כמה העם יוכלו לעמוד בהם, כאשר חלק מהדברים נידחו וחלקם נשמרו (בבא בתרא ס ע”ב). ממילא, מתברר שיש סמכות נוספת “להוסיף” מועדים לתורה – סמכות של מנהג עממי שמתפתח באופן אינטואיטיבי למאורעות השעה, שה’ מכיר בו בדיעבד ואף שמח בו.

בהמשך לכך, האבן עזרא מסביר את התפתחות חג הפורים. על הפסוק “וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם” (אסתר ט’ לא), הוא כותב: “וטעם דברי הצומות על הנזכרים בספר זכריה שהן בתמוז ואב ותשרי וטבת והטעם כי קיימו היהודים על נפשם לשמוח בימי הפורים כאשר קיימו על נפשם ועל זרעם להתענות בימי אבלם כאשר הובקעה העיר ונשרף הבית כי הנביא לא ציום שיתענו כאשר אפרש במקומו ואנחנו חייבים שלא נשיג גבול ראשונים”. למעשה, האבן עזרא מציין את התוקף שקיבל המנהג לצום בצומות השונים, כתקדים לקביעת ימי הפורים. אם באופן אינטואיטיבי אנו יכולים לקבל על עצמנו לצום ולבכות על הרע, ראוי שנדע גם לקבל על עצמו לשמוח בטוב שמגיע משמיים.

כפי שניתן לראות, התגובה האינטואיטיבית העממית לחורבן לא באה לידי ביטוי רק בצום אחד, אלא בהבנה של המשמעות של השלבים השונים של החורבן. כך גם מנהגי השמחה שלנו מביאים לידי ביטוי שלבים שונים של הגאולה, גם אם הם חלקיים – הצלה ממוות לחיים בפורים, משעבוד לחירות וקוממיות בחנוכה וביום העצמאות, ושמחה על ריבונות ובנין החומות בדרך לגאולה שלמה ביום ירושלים.