קריאת ספרות חול בשבת

נתחיל מהסוף. אני משתדלת לקרוא רק ספרות קודש או ספרי מחקר תורניים בשבת. עם זאת, רבים הנוהגים לקרוא גם ספרות חול וספרות עיונית בשבת, ויש להם על מי לסמוך.

נחזור להתחלה – חכמים למדו מהנביא ישעיהו, שיש לתת לשבת אופי אחר מיום חול. ישעיה הנביא אומר (ישעיהו נ”ח, יג): “אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה’ מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר”. מכאן למדו חכמים (שבת קיג ע”א-ע”ב): “מעשות דרכיך – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך – חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. ודבר דבר – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול”.

הראשונים נחלקו מה זה אומר. לפי רש”י, אין להתעסק בשבת בדיבור אודות מקח וממכר וחשבונות, אך התוספות מביאים בשם ויקרא רבה, שאין להרבות בשיחה בכלל “ובקושי התירו שאילת שלום”. וכן פסק בשו”ע (או”ח שז, א): “ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות”. אבל הרמ”א פסק כתרומת הדשן ש: “וב”א שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול”. כלומר, הדיבורים הניטרליים, אם יש להם ערך של עונג שבת, מותר לדבר בהם.

מחלוקת דומה ניתן לראות ביחס לתכני קריאה בשבת. מכמה מקורות שונים ברור שאסור לקרוא בשטרי הדיוטות, וכהרחקה לאיסור הזה, נאסרה גם קריאה נוספת – קריאה מתוך רשימות של אורחים/מנות (לדעת אביי, שבת קמט ע”א) וקריאה של הסברים על תמונות (שבת קמט ע”ב לפי רש”י), ואפילו, לדעת שמואל (שבת קטז ע”ב), קריאה בספרות קודש.

מה הם אותם “שטרי הדיוטות” ומה הם כוללים? מדוע נאסרה הקריאה בהם?

רש”י בשבת קמט ע”א הגדיר שטרי הדיוטות כמקח וממכר. זה מתאים גם להגדרת הדיבור האסור בשבת כדיבור על חשבונות. בתוך האיסור הזה כלולה קריאה של חשבונות ומדורים כלכליים, אבל גם של פרסומות, מה שמופיע הרבה פעמים בעיתונים, וגם בעלוני פרשת שבוע. הבעיה בשטרי הדיוטות קשורה הן לתכנים של יום חול, והן לחשש שמא ימחוק.

אבל מה לגבי תכנים אחרים? נראה שהראשונים חלוקים ביניהם בשאלה אלו תכנים ראויים לקריאה בשבת (בהנחה שהם לא דומים מדי לקריאת חשבונות, שאז זה יהיה אסור בגלל הדמיון, ובגלל חשש מחיקה).

הרמב”ם וראשונים אחרים, סבורים שאין לקרוא בשבת חוץ מספרות קודש: “שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו דברי חכמה ומדע” (הרמב”ם בפירוש המשנה). וכך נראה שפסק השו”ע.

ראשונים אחרים מתירים קריאה כשיש בה תועלת: ישנה מחלוקת בנוגע לקריאת מכתבים אישיים בשבת, ונראה שהיא נסובה, בין היתר, על השאלה האם יש בקריאה הזו תועלת עכשווית; הרשב”א, ורבים בעקבותיו, התירו קריאת ספרות חכמה (אסטרולוגיה, חכמה), כי יש בכך לימוד; התוספות אסרו לקרוא ספרות מלחמה בלע”ז, והרמ”א הסיק מכך שאם הקריאה היא בעברית, כבר בכך יש תועלת וממילא יהיה אפשר לקרוא ספרות בעברית, והמשנ”ב התיר גם קריאת הסטוריה וספרות שניתן ללמדו מהן מוסר. בתוך ספרות של חכמה ותועלת, יש שהתירו גם קריאת חדשות (אבל לא מדורי כלכלה). בתוך מסגרת קריאת ספרות חול, כמו ביום חו”ל יש להפעיל חוש ביקורת, האם יש בכך קריאה זולה וגסה, שאיננה ראויה בכלל, או ערך מוסף שתורם לנפש, להשכלה ולעונג שבת. ישנם פוסקים שסבורים שדווקא אנשים שלומדים תורה כל השבוע, צריכים מנוחה בשבת ולקרוא דברים אחרים (שו”ת דברי יציב).

למעשה, נראה שבתוך דברי הפוסקים ניתן למצוא גם היתר וגם ערך לקריאה שיש בה עונג שבת ו/או תועלת לימודית. ועם זאת, ניתן לראות בדברי הרמב”ם והשו”ע גם קריאת כיוון כיצד לרומם את השבת, ולהקדישה ולנצלה כדי להקדם בקודש ובלימוד תורה.