חזרה לבלוג

ריקודים בהשפעות תרבות המזרח

כסלו תשפ"ב
להורדה והדפסה:
הדפסה

בדברים הבאים נדון בשאלת ההשתתפות בריקודי מחול שיונקים ומושפעים מתרבות המזרח. ישנם סוגי מחול שמקורם במזרח הרחוק, בתוך תרבות אלילית, הכוללים בתוכם “אנרגיות רוחניות”, ולעתים אף נעזרות באמצעים אסתטיים אליליים, כגון פסלי בודהה ואחרים. לאשה הדתיה, המחוברת לצד הרוחני שבה, ושחפצה בריקוד כביטוי לנפש, ישנה דילמה גדולה כיצד להתייחס לריקודים מעין אלו – האם זו עבודה זרה ממש? האם אבזרייהו דעבודה זרה? אולי חוקות הגוים? או, לחלופין – תוכו זרק וקליפתו לקח?

ננסה לתקוף את השאלה הזו מכמה כיוונים.

הלכות עבודה זרה ממש נוגעת לחפצים ממשיים (רמב”ם, הלכות עבודה זרה, ב’-ג’, ז’-ח’) – “פסל וכל תמונה”, פעולות ממשיות שנעשות עבור פסלים ממשיים (השתחויה, הקטרה וכיו”ב, או פעולות מיוחדות לאלים מיוחדים – בנוכחות אותם אלים), ואביזרייהו דעבודה זרה – חפצים ממשיים שהוקדשו לצורך עבודה זרה שנאסרים אחר כך בשימוש.

כשמביטים בהיבט הצר של הלכות עבודה זרה, נראה שאם הריקוד נעשה בהקשר של עבודה זרה ממשית, כגון פסל של בודהה, או באמצעות תפילות לשמש או לירח וכיו”ב, בהחלט ניתן להתייחס אליהם כפעילות של עבודה זרה או שנושקת לעבודה זרה. אך, אם מנטרלים את האלמנטים הללו – אין פסלים ואין מילים של עבודה זרה (שיכולוות להיות מכוונות כלפי ישות אלילית ממשית גם בלי נוכחות ממשית בחדר), לא נראה שהריקוד כשלעצמו נחשב כ”אביזרייהו” (שכן איננו חפץ) וגם לא כפעולה שנאסרה (שכן איננה בנוכחות עבודה זרה, ואיננה מנכיחה עבודה זרה).

מכל מקום, התורה אסרה מעשים נוספים שאינם בגדר עבודה זרה, אלא בגדר “חוקות הגוים”:

א. צורות פולחן של עבודה זרה שנאסרו גם לשם ה’ –התורה הכירה צורות שונות של עבודת אלילים, שחלקם היא התירה לשם שמים (מזבח, קרבנות, קטורת, השתחויה וכיו”ב), וחלק אסרה (פסלים, עצים קדושים, במות, מצבות). במקרים הללו, למרות שהעבודה היא לשם שמים, היא עדיין נאסרה.

ב. מנהגים של העמים בהקשר של כישוף (לא נרחיב על כך כרגע).

ג. מנהגים של עובדי אלילים – תחת כותרת מאוד רחבה ניתן להכניס עולם שלם של מנהגים של עובדי אלילים. מדברי הרמב”ם נראה שהאיסור נוגע לדברים שהם בעייתיים כשלעצמם או שקשורים להיבטים החיצוניים של האדם שמנסה להידמות לגוים. נראה מדבריו שהאיסור נוגע בעיקר לאיסורים שכבר הוגדרו בתורה עצמו – כגון צורת התספורת, שהתורה מתייחסת אליה באיסור הקפת הראש והזקן.

האם ריקוד נאסר מחמת חוקות הגוים? האם זוהי צורת פולחן שנאסרה גם לשם ה’?

מצד אחד, נראה שלא. הריקוד כשלעצמו משמש גם במסגרת הפולחן לקב”ה, ולא נאסר כשלעצמו. מדוד המלך שמפזז ומכרכר לפני ארון ה’ ועד הריקודים העליזים של שמחת בית השואבה, הריקוד משמש גם ככלי בתוך עבודה ה’, וגם מוכר כדבר מותר ניטרלי.

עם זאת, מצינו דיון בפוסקים ביחס לשימוש במוזיקה שמקורה נוצרית או יצרית בתוך המסגרת של עבודת ה’. יש שאסרו, הן בגלל ההשפעות הנכריות כשלעצמן, הן בגלל המחשבות שהן עשויות לעורר בגלל המקור המוכר של הלחנים הללו, והן בגלל המקור הטמא והבעייתי (ראו: ציץ אליעזר יג, יב על סמך שו”ת הרי”ף סימן רפ”א; רמ”א או”ח נג, כה). מאידך יש שהתירו ואף השתמשו בפועל בלחנים זרים לצורך עבודת ה’, מתוך כוונה להשתמש בכלל הכלים והכוחות שה’ נתן כדי לרומם אותו ולעבוד אותו (לדוגמה: יחוה דעת ח”ב, ה).

מכאן, ששאלת היניקה של מעשים מותרים (מוזיקה, ריקוד) בתוך הקשר ניטרלי או של עבודת ה’, מתוך מעשים אלו שמוקדשים לעבודת אלילים, נתונה במחלוקת הפוסקים – האם ניתן “לגייר” אותם או לאו. האם המקור פוסל כשלעצמו, ויש דבר מכוער וטמא בעצם השימוש בלחנים וריקודים שמקורם בעבודה זרה, או שההשפעה קיימת בין תרבויות, וניתן לקחת את הקליפה ולהמיר את הגרעין בתוכן טוב ומבורך.

נדמה שבעניין הזה, חלק גדול מהשאלה תהיה בחינה עצמית של ההשפעה המקורית בתוך המחול עצמו – האם יש תחושה של חיבור למקור האלילי, ואז יש לאסור את ההשתתפות במחול זה, או דווקא רוממות של עבודת ה’ והחיבור לנפש, ואז יש מקום להתיר. מכל מקום, בוודאי עדיף למצוא אפשרות למחול, שם אין זכר להשפעות זרות.

ד”ר עדינה שטרנברג

בעלת תואר ראשון במקרא מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת לינדנבאום, מגדל עז, חברותא, והמכון התלמודי העיוני של מתן. מלמדת במתן ובמכללות אורות ואפרתה תנ"ך ותושב"ע. אמא לחמישה וגרה באדם (גבע בנימין).