פרשת לך לך – מקום ההורים בברית המילה

פרשת לך לך מפגישה אותנו לראשונה עם ברית המילה. אברהם אבינו מצווה למול את עצמו ואת בני ביתו, ולדורות למול כל ילד במשפחה בגיל שמונה ימים. את החלק הראשון אברהם מקיים בפרשתנו, ואת מילת בנו בגיל שמונה ימים בפרשה הבאה (בראשית כ”א ד): “וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים”.

הברייתא במסכת קידושין (כט ע”א) מגדירה את ברית המילה כאחת החובות של אב כלפי בנו. המשנה קובעת שהחובות של אב כלפי בנו, הם אכן חובות של האב ולא של האם. הגמרא מבינה שהחובה היא דווקא של האב מהפסוק “כאשר ציוה אותו” – אותו ולא אותה. היא פטורה. נראה שברית המילה הוא “עניין של גברים”. דווקא הזכרים נימולים, ומכאן חכמים הוכיחו שהם נימולים באיבר הזכרי שלהם. הציווי על המילה הגיע בבשורת הלידה לאברהם, כאשר שרה התבשרה באופן אחר על לידת בנם. אמנם, לפי ההלכה אם האב לא מל את בנו האחריות עוברת לקהילה (“בית הדין” בניסוח של חז”ל), ואז לילד עצמו, כשיגדל. לכאורה, האם לא משחקת תפקיד בתוך הסיפור הזה. 

ועם זאת, אנחנו מכירים סיפור בתורה, ששם ברור שמי שבפועל מלה את הבן היתה דווקא האמא – סיפור מילת בנם של משה וציפורה. הסיפור עצמו עמום (שמות ד’) : 

(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. (כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. (כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

מהסיפור עצמו לא ברור מי המלאך מבקש להרוג ואיזה בן נמול, אבל נשמע שהמלאך מבקש להמית את משה או את הבן, ומה שמציל מפני המלאך זה ברית המילה שמבצעת ציפורה לבנה. מכאן, לכאורה, משמע שגם לאמא יש מקום ואחריות בתוך ברית המילה של בנה. 

סוגיה נוספת בגמרא נוגעת בסיפור של ציפורה, ומתייחסת לשאלה האם אשה יכולה למול. הסוגיה בבבלי עבודה זרה כז ע”א מביאה מחלוקת בנוגע לשאלה מדוע מילה בידי גוי פסולה – האם בגלל שהוא לא נימול, ורק מי שנימול יכול למול, או בגלל שהוא לא חלק מהברית. הגמרא קובעת שההבדל בין שני ההסברים הללו משליך על השאלה האם אשה יכולה למול. באופן אינטואיטיבי היינו יכולים לחשוב שאשה תוכל למול, אם נניח שהדבר קשור לברית, אבל לא יכולה למול אם נניח שרק מי שנימול יכול למול. 

להפתעתנו הגמרא קובעת בדיוק הפוך – פיזית אשה נחשבת כנימולה, אך האשה אינה חלק מהברית של ברית המילה. אם נאמץ את ההסבר שרק מי שנמול יכול למול אולי אשה כשרה למול, כמו שציפורה מלה את בנה. האשה איננה חלק מהברית, ברית המילה, ולכן אם זה ההסבר, אשה לא יכולה למול, ונצטרך להסביר את הסיפור של צפורה בצורה אחרת – שהיא דאגה לכך שהמילה תקרה, על ידי משה או מישהו אחר, אבל לא מלה בעצמה. 

נראה שכדי להבין את מקומה של האם בתוך הסיפור, צריך קודם להבין את המקום של האב בתהליך. בדברי הראשונים ניתן לזהות שתי נקודות מבט על המשמעות של ברית המילה. לפי כיוון אחד, האב מצווה למול את בנו. ברית המילה היא המצווה של האב. הוא מצווה להכניס את בנו לתוך הברית עם הקב”ה. הילד צריך אמנם בסופו של דבר להיות נימול, אבל אפשר לראות את המוקד של ברית המילה דווקא באב ולא בילד. אפשר להסביר שכריתת הברית של גבר בישראל עם א-להיו, נעשית דרך העברת הלפיד לדור הבא. 

אפשרות אחרת היא שהמוקד היא הבן. כדי להיות חלק מעם ישראל, הוא צריך להיות נימול. לכן, אם הוא לא נימול הוא זה שנכרת מעם ישראל. אם המוקד הוא הבן, האב רק “מסייע” לבן להגיע למצב שהוא נימול (ואם האב לא יכול, אז האחריות עוברת לקהילה). אמנם, התורה ציוותה על המילה באופן כזה שהאופן שבו הבן נכנס לתוך עם ישראל זה באמצעות הדור הקודם. כך שהקשר של הרך הנולד לה’ ולעמו הוא לא אישי, אלא דרך הדורות הקודמים. 

על רקע המחלוקת הזאת, אפשר להבין את ההתלבטות לגבי מקומה של האם. מצד אחד, אם מוקד המילה היא התוצאה, ונדרש מצב גופני מסוים כדי להיחשב חלק מעם ישראל, אז האשה נמצאת כבר במצב הזה, והיא יכולה לסייע לאחרים, ובראשם – הבן שלה – להגיע למקום הזה. בתוך המחוייבות ההורית, בד”כ האב יהיה זה שיש לו אפשרויות לדאוג לכך (ברמה הכלכלית), אבל אם לא, גם לאם יש אחריות. רמז לכך ניתן למצוא בדברי רש”י על יבמות עא ע”ב. הגמרא מתארת מקרה שבן לא יכול להיות נימול בגלל שאביו ואמו נמצאים בכלא, ומכאן רש”י מסיק שאם האב לא מל, גם לאם יש אחריות. אמנם, ראשונים רבים חלקו על המסקנה הזאת.

מצד שני, אם נראה את ברית המילה כמעשה של כריתת ברית אקטיבית, שמוטלת על האב (ומבוצעת דרך הבן), ממילא, הציווי הספציפי הזה הוא דווקא לאב (ולשאר האבות בישראל), החל מאברהם אבינו, ולא על האם. 

להלכה נקבע שאשה כשרה למול, אבל מעדיפים שגבר יהיה זה שמל. נראה שבמקרה שגבר מל (כשליח האב או שליח בי”ד) יש הישג כפול – הוא גם מביא לתוצאה של ילד נימול, וגם מבצע את ברית המילה כמעשה של כריתת ברית בין דורית.