שבע מצוות בני נח – מניין?

רש”י הראשון על התורה שואל למה התורה מתחילה עם בראשית כאשר המצוות מתחילות מפרשת בא. אבל בעצם יש לנו מצוות כבר מפרשת בראשית. יש לנו “מצווה פרטית” כמו האיסור לאכול מעץ הדעת, ומצווה כללית כמו “פרו ורבו”. בהמשך הספר נמצא ציוויים לנח ולבניו כשהם יוצאים מהתיבה, כולל חזרה על המצווה לפרות ולרבות, שחוזרת גם אצל יעקב. אברהם נצטווה על המילה, וכן הלאה. ספר בראשית מלאה במצוות, וגם רומזת למוסדות הלכתיים רבים (ייבום ומוהר הבתולות, לדוגמה).

הפעם נעסוק במצוות שאנחנו קוראים להם מצוות בני נח. מהן אותן מצוות של בני נח? 

מקובל לזכור את שבע מצוות בני נח לפי “שלשת הגדולים” – איסורי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומצוות שראשי התיבות שלהן הם אבג”ד – אבר מן החי, ברכת ה’ (האיסור לקלל את ה’), גזל, דינים (החובה להקים מערכת משפטית).

מאיפה אנו לומדים את המצוות הללו?

התפיסה הבסיסית והראשונית קובעת, שאם אלו מצוות בני נח, הם בוודאי מופיעים בציווי לנח ולבניו. ואכן ניתן למצוא מדרשי חז”ל שדורשים את פסוקי הציווי לנח ולבניו, ולומדים מהם את המצוות הללו (בראשית פרק ט’):

(א) וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ… (ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ: (ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ: 

הבעיה באפיק הזה הוא שקצת קשה למצוא את שבע המצוות הללו בפסוקים אלו. איסור רציחה מפורשת כאן, וגם איסור אכילת דם, שאפשר לפרש אותו כאיסור אבר מן החי (אכילת בשר מבהמה שטרם מתה). “שופך דם האדם – באדם דמו ישפך” מניח שיש מערכת משפטית שמוציאה להורג את מי שחוטא. אם נרצה להיות יצירתיים נוכל לומר שפרו ורבו מניח בתוכו את האופן הנכון לפרות ולרבות, ולאסור את העריות. כפי שנראה במדרש הבא , אפשר לומר שעצם העובדה שה’ הוא מצווה מניחה שה’ הוא הריבון ויש לכבד אותו, ומכאן ניתן להסיק את איסור עבודה זרה וברכת ה’. כפי שניתן לראות, לא קל למצוא מקור ממשי לכל אחת משבע מצוות בני נח, בציוויים לבני נח. את איסור גזל, לדוגמה, לא הצלחנו למצוא.

כשהולכים לגמרא (בבלי סנהדרין נו ע”א – ס ע”ב) מגלים שרבי יוחנן האמורא יקח אותנו אחורה, כבר לאדם הראשון – ויחפש בתוך הצוויי על איסור האכילה מהעץ:

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (בראשית ב’ טז): ויצו ה’ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל.  

ויצו – אלו הדינין, וכן הוא אומר (בראשית י”ח יט): כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו’. 

ה’ – זו ברכת השם, וכן הוא אומר (ויקרא כ”ד טז): ונקב שם ה’ מות יומת. 

א-להים – זו עבודה זרה, וכן הוא אומר (שמות כ’ ב-ג) לא יהיה לך אלהים אחרים. 

על האדם – זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר (בראשית ט’ ו): שפך דם האדם וגו’. 

לאמר – זו גילוי עריות, וכן הוא אומר (ירמיה ג’ א): לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר. 

מכל עץ הגן – ולא גזל, 

אכל תאכל – ולא אבר מן החי… 

ר’ יוחנן דורש את פסוקי הציווי לאדם הראשון, כך שיכללו את כל “מצוות בני נח”. מבחינת ר’ יוחנן, הכותרת “בני נח” מתייחסת לכל האנושות, שמתחילה כבר באדם הראשון. חלק מהדרשות רחוקות מן הפשט, אבל הן מתקשרות לעולם דרשני רחב יותר: הקשר בין האכילה מן העץ לבין המיניות (ובכלל הגבלת אכילה כהגבלה של מיניות); עצם הציווי הא-להי כמוכיח על איסור עבודה זרה – יש גורם מצווה והוא ה’, וצריך לכבד אותו (אז גם לא “לברך” אותו); ההגדרות של מותר ואסור לשימוש מתקשרים לעולם של גזל. הדרשה “ולא אבר מן החי” מעניינת לאור העובדה שבשלב הזה היה אסור לאכול בשר בכלל.

מה מאפיין את הדרשות הללו? הנחת היסוד שלהן היא שצריך לחפש מקור למצוות בני נח בציוווי הא-להי בפסוקים! אפשר להתלבט  על המונח “בני נח” – האם מצוות בני נח הן מצוות שניתנו לנח ולבניו או שהן ניתנו כבר לאדם הראשון, והאנושות פשוט הצטצמה לנח ולבניו, אבל הנחת היסוד היא שאם יש מצווה, יש ציווי. 

בהמשך הגמרא נראה רמז למקור אחר למצוות אלו. הגמרא מביאה מקור לחלק מהאיסורים מסיפור המבול “כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ” (בראשית ו’ יב). ר’ ישמעאל מלמד אותנו שהשחתה בתורה באה בהקשר של גילוי עריות או של עבודה זרה. אם במבול נהרגו על עבירות מיניות (כפי שמתואר גם בפרק הקודם שקובע שבני האלהים לקחו לעצמם מבנות האדם על פי רצונם), ובוודאי גם גזל (“ותמלא הארץ חמס”), משמע שדברים אלו אסורים. ממילא מתברר שיש אפשרות אחרת להסיק את מצוות בני נח – מסיפורי בראשית. 

על כך ניתן להוסיף, שאם קין נענש על הריגת הבל, בוודאי שהיה אסור להרוג. אם דור הפלגה נענשו על כך שניסו להלחם בשמים, ולייצר לעצמם “שם” חילופי, ברור שעבודה זרה היא חטא חמור. אם אבימלך מלך גרר נענש על לקיחת שרה, ברור שיש איסור לקחת אשת איש. אם בסדום, בניגוד לאברהם, לא עשו צדקה ומשפט, והם נענשים, אפשר להבין שזו דרישה שהיו צריכים לעמוד בה. לימוד מתוך הסיפור על מצוות בני נח למעשה מניח שאין צורך בציווי מפורש כדי להניח שיש דברים שפשוט אסור לעשות אותם, או שחייבים לעשות אותם. “הייתם צריכים לדעת לבד” היא טענה לגיטימית כשמדובר על מצוות שהשכל מחייב אותן. 

השאלה לאלו מקורות פונים כדי ללמוד היא שאלה משמעותית להבנת המהות של שבע מצוות בני נח, ושל העולם המוסרי בכלל, ולכן היא נתונה במחלוקת החל מימי הגמרא ודרך חכמי כל הדורות. המחלוקת משקפת שאלה רחבה יותר – האם אפשר להגיע להבנה ומחויבות מוסרית רק דרך ציווי א-להי מפורש, או שיש דברים שאפשר לומר עליהם שאפשר להסיק מהשכל, “הייתם צריכים לדעת את זה”? 

לאורך הדורות היו חכמים שענו כך וחכמים שענו אחרת. לצד זאת, ניתן למצוא חכמים רבים שקובעים שהמוסר האנושי מחייב התנהגויות מסוימות, אבל הוא מקבל ערך עליון יותר, כאשר עושים אותו מתוך מחויבות עמוקה לה’ – המצווה.