תפילת הציבור ותפילת היחיד בראש השנה וביום הכיפורים

הימים הנוראים מתאפיינים בתפילות ארוכות ומורכבות. חלקנו אוהבים להתכנס לתוך התפילה של עצמנו וחלקנו מתרוממים דווקא מהתפילה הציבורית. אבל לאיזה מבין השנים ערך גדול יותר?

בשאלה זו מצאנו מחלוקת בין חכמים. המשנה בסוף מסכת ראש השנה (פ”ד מ”ט) מביאה מחלוקת:

כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

רבן גמליאל וחכמים חולקים בשאלה איזו תפילה היא המרכזית – האם החובה היא על תפילת היחיד או שתפילת הציבור מוציאה ידי חובה.

הגמרא מביאה את המשך המחלוקת בין חכמים לרבן גמלאיל (בבלי ראש השנה לד ע”ב – לה ע”א):

תניא, אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה צבור מתפללין? אמר להם: כדי להסדיר שליח צבור תפלתו. אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי. אמר להם: כשם שמוציא את שאינו בקי – כך מוציא את הבקי…

מהגמרא עולה שלדעת רבן גמליאל, לתפילת היחיד באמת אין כל כך משמעות. היחידים מתפללים כדי “להעביר את הזמן” בזמן שהחזן, שליח הציבור, מסדיר את תפילתו: נזכר בנוסח (בוודאי בתקופה שלא היו סידורים זמינים) ובמנגינות (בימינו). נשמע שלדברי רבן גמליאל, כמעט ואין ערך לתפילת היחיד, ולא רק שניתן “לצאת ידי חובה” בתפילת החזן. לעומת זאת, לדעת חכמים, תפילת היחיד היא במרכז. אם יש יחידים שלא יודעים להתפלל, אז שליח הציבור יעזור להם לצאת ידי חובה, אבל המוקד הוא בתפילת היחיד.

את המחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל אפשר להסביר על רקע מחלוקת אחרת, בנוגע למקור של תפילות העמידה, במסכת ברכות (דף כו ע”ב). לפי דעת ר’ יוסי ברבי חנינא “תפלות אבות תקנום”. הברייתא קושרת בין העמידה של כל אחד מן האבות לפני ה’ לבין אחת מתפילות היום. אברהם שעמד לפני ה’ בבוקר תיקן שחרית, יצחק שיצא לשוח בשדה לפנות ערב תיקן תפילה מנחה, ואילו יעקב ש”פגע” (כלומר נפגש) במקום בלילה תיקן תפילת ערבית. המוקד של התפילות, לפי דעה זו, הוא המפגש בין האדם הפרטי לבין א-להיו. ממילא, הגיוני שגם התפילה שנתקנה כהמשך למפגשים הללו, היא תפילה אישית במהותה.

לעומת זאת, לדעת ר’ יהושע בן לוי, “תפילות כנגד תמידין תקנום”. התפילות מהוות תחליף לקרבנות התמיד, שהוקרבו בוקר וערב במקדש. מכאן שתפילת שחרית באה כנגד ובזמן קרבן התמיד של שחר, ומנחה כנגד קרבן התמיד של בין הערביים. במסגרת זאת, תפילת ערבית היא לא חובה ועומדת כנגד האיברים הפנימיים של הקרבנות שממשיכים להישרף על המזבח כל הלילה. על רקע ההסבר הזה לתפילות, ניתן להבין את מקומה של תפילת מוסף בשבתות ובמועדים, שהיא כנגד קרבנות המוספים. ההסבר הזה למקור התפילה מניח תשתית מחשבתית ברורה לדעת רבן גמליאל, שהתפילה העיקרית היא התפילה הציבורית, שכן היא עומדת כנגד קרבנות הציבור. אפשר לתת משמעות גדולה יותר לנוכחות הציבור, שנותנת כח לחזן להוות שליח, אבל התפילה העיקרית שמוציאה ידי חובה היא תפילת החזן.

בהמשך הגמרא במסכת ראש השנה מובאת עמדת פשרה של ר’ מאיר. לדעת ר’ מאיר כל השנה תפילת היחיד היא העיקרית, אבל בראש השנה ויום הכיפורים היחיד יוצא ידי חובה בתפילת שליח הציבור. הגמרא מסבירה שתפילות ראש השנה ויום הכיפורים הן ארוכות יותר, יש יותר ברכות, וממילא יש יותר צורך ליחיד להישען על שליח הציבור. ההסבר הזה לדברי ר’ מאיר, נשענת על ההבנה של חכמים, שהעיקר הוא תפילת היחיד, ותפקיד שליח הציבור לעזור למי שלא יכול. בראש השנה ויום הכיפורים, ההנחה היא שליותר יחידים קשה לזכור איך להתפלל, בוודאי בתקופה שעוד אין לאנשים סידורים (ואולי גם בזמן שיותר אנשים “לא בקיאים” רוצים להצטרף לתפילה).

עם זאת, אפשר להסביר שר’ מאיר רואה באופן מהותי את ההבדל בין תפילת היום יום, שהיא התפילה האישית, שהאבות תיקנום, לבין תפילות ראש השנה ויום הכיפורים שהן במהותן תפילות ציבוריות, כשהקהל כולו עומד בפני ה’ בימים הנוראים. ואמנם בראש השנה ויום הכיפורים נראה שהמתח בין עמידת היחיד לפני בוראו לבין עמידת הקהל לפני מלך עולם, נוכח עוד יותר מתמיד. המחלוקת בין חכמים לבין רבן גמליאל מהדהדת לנו גם במתח שאנו חווים בחיים שלנו – האם אנחנו עומדים לבד מול ה’, או כחלק מדבר גדול.

פשרה מעניינת למחלוקת הזאת ניתן למצוא במנהג שמתאר הרמב”ן בדרשה שלו לראש השנה:

וכתב רי”ץ אבן גיאת שנהגו בשתי ישיבות ובכולא בבל, שמתפללין הציבור שבע, ושליח ציבור יורד ואומר תשע ומוציא את הכל ידי חובתן, והביא תשובות רבות לרב עמרם ורב נטרונאי שאומרין כן, ושמעולם לא נתפלל ציבור בראש השנה אלא שבע…

הרמב”ן מתאר מנהג לפיו היחידים התפללו תפילת חג רגילה, בתור התפילה האישית שלהם, ושליח הציבור התפלל את תפילת המוסף המיוחדת של ראש השנה ויום הכיפורים, כי היא התפילה הציבורית. בכך הביאו לידי ביטוי באופן הלכתי, את שתי העמידות השונות בפני ה’ בימים קדושים אלו – העמידה האישית, לצד העמידה כחלק מקהל ה’.