כל הפוסטים

“כל ישראל ערבים זה בזה” – כיצד? – חלק ב

אלול תשפ"ב

בבלוג הקודם התייחסנו לרעיון של ערבות הדדית, שעולה מכמה מקורות בתורה, העוסקים ב”ברכה” וב”קללה” באופן קולקטיבי, ומציגים אחריות של כל יחיד לשמירת הברית, כדי להביא את הברכה לעם כולו. בדברים הבאים, נתייחס למורכבות שנמצאת בתוך הרעיון עצמו, שכן כבר בתורה יש שילוב של אחריות אישית לעומת אחריות קולקטיבית.

ביחס לעובד עבודה זרה, נאמר (דברים כ”ט):

(יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ א-להֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: (יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: (יט) לֹא יֹאבֶה ה’ סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה’ וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה’ אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: (כ) וְהִבְדִּילוֹ ה’ לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: (כא) וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה’ בָּהּ: (כב) גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה’ בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ: (כג) וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה’ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: (כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה’ א-להֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (כה) וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם…

מצד אחד, ה’ יבדיל את החוטא לרעה, אבל מצד שני, בסוף ה’ יכה את הארץ על עזיבת הברית, למרות שזה התחיל מאיש אחד או משפחה אחת.

גם ביחס למקריב למולך נאמר (ויקרא כ’):

(א) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן: (ג) וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: (ד) וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: (ה) וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם: (ו) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:

אם כן, גם התורה מתייחסת באופן ממוקד לאחריות של הפרט: “ונתתי את פני באיש ההוא”, “ושמתי אני פני באיש ההוא ובמשפחתו”, ומצד שני, המסגרת הכוללת מתייחסת לעונשים לאומה כולה. אז איך זה עובד?  מתי האחריות היא אישית ומתי קולקטיבית?

הגמרא (שבועות לט ע”ב) נותנת שני כיוונים של תשובה – הראשונה מבחינה בין סוגים שונים של חטאים. יש חטאים שהעונש עליהם אישי ויש חטאים שיש בהם עונש קולקטיבי. העיקרון הזה מבוסס על דברי הושע (פרק ד) שמזכירים שבועת שקר כחטא חמור במיוחד, בעל השפעה מרחבית: “(א) שִׁמְעוּ דְבַר ה’ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַה’ עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת א-להִים בָּאָרֶץ: (ב) אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ: (ג) עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם וְגַם דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ”.

מספר ראשונים מרחיבים את האחריות הקולקטיבית לשאר החטאים שמוזכרים באותו פסוק (לדוגמה: רמב”ן, ר”ן ונימוקי יוסף על אתר).

התשובה השניה היא שמדובר על אחריות. בניגוד למקרה של ספינה, שבאמת כולה תטבע בין אם נדע שאדם קדח חור בתחתית ובין אם לאו (וכך המצב בשבועת שקר), בחטאים אחרים זה תלוי בשאלה אם היה ניתן למחות או לא. כלומר, בכל זאת יש הבדל בין התוצאות המוחלטות בעולם הפיזי, לבין התוצאות בעולם הרוחני. הדבר הזה למעשה מוביל אותנו לכיוון של תוכחה. ומי שיכול להוכיח.

רעיון זה מבוסס על מצוות תוכחה (ויקרא י”ט יז): “לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא”. ניתן להבין מהפסוק, שמי שלא מוכיח נענש בגלל זה, ולמעשה נושא על גבו את חטאו של האחר. ואמנם, הגמרא (שבת נד ע”ב – נה ע”א) קובעת שהאחריות תלויה במידת ההשפעה שיש לאדם על סביבתו. נציין שאנשים רבים רוצים להיות בעלה השפעה, צריך לזכור שהשפעה באה עם הרבה אחריות.

זה מחבר אותנו יותר למושג של ערבות בהקשר אחר. במשל הספינה המשותפת, הערבות היא למעשה ביטוי של ה”ערבוב” של כלל האנשים יחד באותו סיפור. אבל ערבות הדדית יכולה להתבסס על רעיון שלקוח מהעולם המשפטי, כמו בערבות בהלוואה. כשאדם לוקח על עצמו לשלם את החוב של חברו, הוא נהיה ערב לחברו, ואחראי לעזור לו לקיים את חובו. ואמנם, בערבות רגילה, וכן גם בערבות הלאומית, יש הגבלות – מתי האחריות חלה, וכך גם בערבות שקשורה להשפעה הדדית, יש הגבלת אחריות כשאדם לא יכול להשפיע על סביבתו.

 

מופע אחר של המשמעות של הערבות ההדדית היא במקום אחר לחלוטין. זה לא מופיע במפורש במקורות חז”ל, אלא בהסבר של רש”י לעקרון שרואים בחז”ל. בחז”ל פוגשים את העקרון שהמחויב בדבר יכול להוציא אחרים ידי חובה. אמנם צריך להיות מחויב בדבר, אבל אז אפשר לקיים את המצווה (אפילו פעם שניה) עבור אחרים. רש”י מסביר שהאפשרות הזאת נובעת מעקרון הערבות ההדדית, כאן לא מדובר בסור מרע אלא בעשה טוב. במקורות חז”ל ובראשונים רואים את הערבות הזאת בעיקר בדברים שבדיבור או בשמיעה – כשאדם אחד עושה משהו (מברך, או תוקע בשופר) וממוציא את חברו השומע ידי חובה. באחרונים רואים גם ציפיה מוסרית – לאפשר לאחרים לאכול בסוכה כדי לקיים מצוות סוכה, ואפילו לוותר על ארבעת המינים כדי לתת לעיר שכנה לקיים את המצווה, ולצאת במינים של הקהל בעיר הזאת. כלומר, ערך הערבות מצדיק ירידה בטיב קיום המצווה כדי שיותר אנשים יקיימו יותר מצוות (שו”ת מהר”ם שיק או”ח שכב; שער הציון למשנה ברורה תרנה ה, וערוך השולחן שם ג).

אפשר לסכם שכמו בדברים רבים בתורה – התורה מכוונת לערך מרכזי חשוב – ערבות הדדית, עמידה משותפת בברית, הבנה שישיבה בארץ והשראת שכינה תלויים במאמץ הדדי משותף. לצד זאת, ההלכה נותנת גדרים מדויקים כדי להתמודד עם הדרישה הערכית הגבוהה של התורה – היא מצביעה על חטאים מסוימים שיש להם השפעה מרחבית גדולה יותר, היא עומדת על האחריות המוגברת של מי שיש לו השפעה על אחרים, וחשיבות מצוות התוכחה, כשהיא מועילה; והיא מגדירה את המקרים שבהם אדם יכול לעזור לחברו לצאת ידי חובת מצווה שמחויב בה. היא גם מעודדת אדם להשתמש בחפציו ובכלי המצווה שלו כדי לאפשר לאנשים נוספים לקיים מצוות, עד כמה שניתן.

הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג

בעלת תואר ראשון במקרא מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת לינדנבאום, מגדל עז, חברותא, ותוכנית כתבוני והמכון התלמודי העיוני של מתן. מלמדת במתן ובמכללות אורות ואפרתה תנ"ך ותושב"ע. אמא לחמישה וגרה באדם (גבע בנימין)