מה הקשר בין אישה סוטה ללימוד תורה?

לפעמים ההקשר של משפט מאוד חשוב להבנת המשמעות שלו. המשפט “כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות” הוא אחד המשפטים שרבים לא יודעים מה ההקשר שלו.^[1] וההקשר שלו, באופן מפתיע, הוא פרשת סוטה.

פרשת סוטה היא אחת הפרשיות שיש בהן פער גדול בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.^[2] לפי התורה שבכתב אדם יכול לקום בבוקר ולקנא לאשתו, לחשוד בה שהיא בוגדת בו, ולקחת אותה למשכן לצורך בירור העניין. זה יכול להיות בגלל שהיא אכן חטאה אך גם בגלל רוח רעה שעוברת עליו או אופי קנאי, ולא חייב להיות קשור – לפי הפשט – במה שהיא עשתה או לא עשתה. לפי פשט הפסוקים, יש בבירור הזה אצל הכוהן במקדש ממדים של קללה ואזהרה לאשה, אבל גם ממדים של ברכה. מים שבתוכם נמחק שם ה’ נכנסים לגופה של האשה ובודקים אותה. אם היא חטאה, המים באים בקרבה לקללה, ואם היא לא חטאה, המים הללו שמכילים את שם ה’ מברכים אותה.

מדוע התורה מאפשרת טקס כזה? חז”ל הגדירו את מטרת הטקס כהשבת השלום בבית. ניתן לומר שברגע שיש חשד, הדבר מעכיר את האוירה בצורה לא בריאה. היכולת לברר את החשד ולהסיר אותו מהשולחן יכולה לטהר את האוירה ולהחזיר את השלום לבית. אמנם, האיש יצטרך לחשוב האם החשד מספיק מוצדק כדי להגיע למקדש שם יתברר האם הוא צדק או שמא הוא חשד לשווא.

בירור או עונש?

בתורה שבעל פה נוספו פרטים קריטיים לתיאור הדין, שמשנים את משמעותו מאוד. חז”ל מלמדים אותנו שגבר לא יכול לחשוד סתם באשתו, ובכך להכריח אותה להגיע לטקס הבירור במשכן. הוא צריך קודם להזהיר אותה בפני עדים, והיא צריכה גם לשהות בסתר עם הגבר הספציפי שעליו הוזהרה, בפני עד אחד לפחות (ולפי אחת הדעות גם השהיה הזאת צריכה להיות בפני שני עדים). הפרטים הללו נותנים כח ביד האשה, שכן היא יודעת מה היא צריכה, וגם יכולה לעשות, כדי להימנע מהטקס שבמשכן/מקדש.

בנוסף, במקרה שהאשה לא נזהרה, ולאחר שבעלה הזהיר אותה היא אכן עשתה את המעשה המחשיד של שהות בסתר עם גבר שעליו נחשדה, היא כבר לא רק בגדר אשה תמימה שבעלה אולי חושד בה סתם. כבר “רגליים לדבר” שהיא התנהגה באופן לא ראוי. הטקס במקדש מגיע כבר מתוך ההנחה שהאשה הזאת נהגה בפריצות, שהיתה יכולה להימנע ממנה. מכיון שזוהי נקודת הפתיחה של הבאת האשה למקדש, הטקס שהיא עוברת הוא כבר טקס ענישה ולא רק טקס בירור. חז”ל ראו בטקס הזה (עוד לפני הבירור האם האשה נאפה בפועל) טקס משפיל שיש בו היבטים של מידה כנגד מידה, בחשיפת האשה ובהשפלתה, כנגד החשיפה והפריצות שבמעשים שלה.

בתוך ההקשר הזה, שבו הטקס הוא לא רק בירור של אשמה, אלא גם של ענישה, חלק מהחכמים מלמדים אותנו שיש גם “טיעונים לעונש”. אם לאשה יש זכויות, יתכן שאשמתה לא תתברר מיד, שכן ה”קללה” שבשתיית המים, שאמורה להוביל לשינויים גופניים מפליגים (“ירכה נופלת ובטנה צבה”), ואף למוות לפי מסורת חז”ל, עשויה להשתהות. ואם העונש נדחה, למעשה גם הבירור נדחה. ואם כן, הממד העונשי של הטקס שמתחזק בפירוש ובמסורת חז”ל, פוגע למעשה בממד הבירורי שמובטח בתורה שבכתב.

הקשר האזהרה על לימוד תורה לבנות

המתח הזה שבין שני הממדים של הטקס בא לידי ביטוי במחלוקת חכמים. בן עזאי טוען שאדם חייב ללמד את בתו תורה, “שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה”. לדעת בן עזאי יש סיכוי מסוים שבתו תנאף, ותגיע לכדי טקס כזה במקדש. יש גם סיכוי שלבתו יהיו זכויות, והאמת לא תתברר כי הזכויות ידחו את העונש. ואם בתו תבוא עם ההנחה שהטקס מברר בוודאות את חטאיה של הנואפת וזה לא יקרה, היא עשויה לאבד אמון. היא יכולה לאבד אמון בשם ה’, אמון בטקס הסוטה, אמון בהבטחות התורה, או בקיומה של ההשגחה או של א-להים בכלל. ואיבוד האמון הזה גם יכול לעבור הלאה לחברות שלה, כשהיא תספר להם שהיא זינתה ולא קרה כלום. אבל אם הבת תדע שהמערכת היא לא “שחור-לבן” אלא מורכבת יותר, ושיכול להיות בירור של אשמה, אבל גם שלקב”ה יש עוד שיקולים בתוך העולם של שכר ועונש, היא פחות תאבד אמון במערכת, כשהדברים לא קורים בדיוק איך שהבטיחו שהם יקרו.

ר’ אליעזר עונה לו: “כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות”. מהמשך המשנה שם מתברר שתפלות זו מילה אחרת ליחסי אישות. מה בעצם אומר ר’ אליעזר? בפשט של המשנה, ר’ אליעזר אומר לבן עזאי שאם בתו של בן עזאי תדע שבכל מקרה של ניאוף החטא יתברר, היא לא תנאף. אבל אם ילמדו אותה שהמערכת מורכבת ולא בטוח שהיא “תיתפס”, בן עזאי בעצם מלמד את בתו שהיא יכולה לנאוף.^[3] או לפחות כך היא יכולה להסיק מהלימוד שהעולם מורכב. מהסיבה הזאת אנשים ממשיכים לעשן, למרות שהם עלולים למות, אבל בד”כ לא אוכלים רעל, כי הם בוודאי ימותו.

זו כמובן שאלה רחבה בהרבה מהסיפור של האשה הסוטה. למעשה, יש כאן שאלה חינוכית מרחיקת לכת. האם להציג את התורה בצורה חדה וברורה, ש”ברגע האמת” עשוי להתגלות כ”לא אמת”, או שמא עדיף לגלות את המורכבות של העולם, כשהחשש הוא שהמסר יהיה עמום בהרבה. כשגננת מספרת לילדים ש”צדקה תציל ממוות” היא בוודאי מעודדת את הילדים לתת צדקה בצורה אקטיבית, הרבה יותר מהמסר “צדקה אולי תציל ממוות”. אבל אם יש ילד בגן שאמא שלו חולה, לא עלינו, והוא נותן צדקה והיא בכל זאת מתה, מה זה יעשה לאמונה שלו?

הן ר’ אליעזר והן בן עזאי רוצים להגן על הבנות, אבל הם חולקים בגישה החינוכית. אמנם, גם לבנים לימוד כזה עשוי להיות מסוכן, בשל המורכבות של המסר. אז מה ההבדל בין בנים לבנות? יהיו שיגידו שבנות פחות מוכשרות ומסוגלות ללימוד, אין להם את הזמן או את היכולת להקיף את כל המורכבות, ולכן עדיף להישאר עם המסרים הקצרים .^[4] אפשר גם לומר שבכל לימוד יש סיכון, אבל מכיוון שבנים מצווים בתלמוד תורה, אצלם נאלץ להסתכן, כשאצל הבנות יש לנו “פריווילגיה” גדולה יותר לשאול את השאלה החינוכית.^[5]

בימינו, לרבים ברור שמבחינה חינוכית אין מנוס מדרכו של בן עזאי. העולם כבר לא חד ממדי, והמורכבות והפיתויים תוקפים מכל מקום. במקרה הזה, נחזור לדעת בן עזאי, ואף נניח שר’ אליעזר יסכים איתו.^[6] לדעת חלק מהחכמים רק האב לא אמור ללמד את ביתו תורה, אבל אחרים יכולים ללמדה, ובוודאי יכולה ללמוד בעצמה.^[7] ואחרים יאמרו, אדרבה, זוהי ההכשרה הנכונה בימינו לעבודת ה’, ואפילו האבות ילמדו את בנותיהן.^[8]

^[1] משנה סוטה פ”ג מ”ד.

^[2] במדבר ה’ יא-לא לעומת משנה סוטה פרקים א’-ו’.

^[3] כך משמע מפירוש הרמ”א על שו”ע יו”ד רמו, ו.

^[4] ראו רמב”ם הלכות תלמוד תורה פ”א הי”ג; הרב שלמה אבינר, עטורי כהנים, גליון 110, ניסן תשנ”ד.

^[5] חיוב בנים בלימוד תורה מופיע בבבלי קידושין כט ע”א-ע”ב.

^[6] ראו לדוגמה: חפץ חיים, ליקוטי הלכות, סוטה כ”א.

^[7] לדעה הראשונה ראו לדוגמה: שו”ת עשה לך רב, חלק ב סימן נב.

^[8] לדוגמה: הרב אהרן לכטנשטיין, ‘בעיות יסוד בחינוכה של האשה’, בתוך: ב”צ רוזנפלד (עורך), האשה וחינוכה, כפר סבא תש”ם, עמ’ 158-159.