כל הפוסטים

פרשת ויקהל-פקודי – שקיפות בכספי ציבור

אדר תשפ"ג

אחת השאלות המשמעותיות שהציבור רוצה לדעת, ובאה לידי ביטוי גם בדברי פוליטיקאים שונים, היא: “איפה הכסף?”. מכיוון שגובים מאיתנו כספים רבים, אנחנו רוצים לדעת לאן הכסף הזה הולך. אנחנו רוצים לדעת זאת גם ברמה העקרונית – מה סדרי העדיפויות שקובעים להיכן הכסף ילך, וגם ברמה המעשית – האם הכסף אכן מגיע לייעודו. השאלה בה נעסוק הפעם היא עד כמה הנושא הזה אכן צריך להיות בשקיפות ציבורית.

יסוד עקרון השקיפות בתנ”ך ובחז”ל

בתחילת פרשת פקודי התורה נותנת דיווח של התרומות השונות שניתנו למשכן, בעיקר של הכסף ושל הזהב, ומה נעשה איתן.[1] חכמים עסקו בשאלה מדוע היה צריך לפרט את ה”הכנסות” מהתרומות ואת ה”הוצאות” שנעשו איתם. ניתן לראות במדרש שני כיוונים שונים. לפי כיוון אחד, אנשים חשדו במשה שהוא התעשר על חשבון התרומות למשכן, ולכן משה נתן דין וחשבון אודות התרומות הללו כדי להסיר ממנו את החשד.[2] כיוון אחר רואה בעצם נתינת הדין והחשבון דבר ראוי כשלעצמו, גם כשאין חשד ממשי על הפרק.[3] וכך ניתן למצוא שוב אצל עזרא, שגם הוא נותן דיווח על התרומות שהביא עמו כשעלה לארץ.[4]

הרעיון שמעשיו של אדם צריכים להיות שקופים בפני הציבור, בוודאי בכל הנוגע לדברים ציבוריים, מבוסס במספר מקורות.[5] הוא מובא בדברי משה לבני ראובן ובני גד:[6]

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה’ עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה’ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה’: וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה’ וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:…

משה אומר לשני השבטים הללו (שרק לאחר מכן נוסף אליהם חצי שבט המנשה), שהם צריכים להיות נקיים לא רק מה’, אלא גם מישראל. פסוק נוסף שמלמד עקרון דומה מופיע בספר משלי: “וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹהִים וְאָדָם”.[7] בירושלמי הדבר נלמד מסיפור נוסף אודות שניים וחצי השבטים שבנו את המזבח בגלילות הירדן.[8] אמנם להם היו כוונות טובות בבניית המזבח, אבל לפחות בהתחלה הם לא הסבירו את הכוונות לשאר העם שכמעט נלחמו נגדם מחשש שפנו לעבודה זרה.[9] גם מכאן ניתן ללמוד שהמשפט “אני עונה רק לא-להים” או “זה ביני לבין הקב”ה” הוא לא תמיד נכון, ופעמים רבות – בוודאי בהקשרים ציבורים – צריך לענות ולהסביר גם לציבור.

עקרון השקיפות – הלכה למעשה

מתוך העקרון הזה קבעו חכמים מספר כללים שנוגעים לאנשי ציבור שמתעסקים בכספים. זה מתחיל מכספי המקדש, כמו בפרשת פקודי, אבל עובר גם לכספי צדקה. כך נקבע במשנה בשקלים שמי שמתעסק בכספי השקלים נכנס בלי נעליים, בלי כיסים, ואפילו בלי מכפלת, שאפשר להחביא שם את הכספים.[10] המטרה היא למנוע חשד. לפי המשנה החשד יכול להתעורר בין אם הכוהן שתורם (כלומר מוציא מכספי התרומה לצורך קניית הקורבנות) נהיה עשיר יותר, שאז נחשוד שהתעשר על חשבון הקופה הציבורית, ובין אם נהיה עני יותר, ואז עלולים לומר שזה עונש על מעילה בכספים. בהמשך המשנה קובעת שאין עושים שררה בממון על הציבור בפחות משניים.[11] הדבר נועד לוודא שבכל ענייני כספים יהיה פיקוח הדדי.[12] בהמשך לכך, גם גבאי צדקה פועלים בזוגות.[13]

למרות כל הנאמר לעיל, מצאנו מקורות שקובעים ש”אין מחשבים בצדקה עם גבאי הצדקה” כלומר לא מדקדקים איתם על ההוצאות שלהם.[14] הבסיס לקביעה זו הוא בפסוקים שעוסקים בבדק הבית בימי המלך יואש:[15]

וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית ה’ וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה’: וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק בֵּית ה’ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא עַל הַבַּיִת לְחַזְקָה: אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה’ סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף מִן הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה’: כִּי לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ בוֹ אֶת בֵּית ה’: וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים.

פסוקים דומים יופיעו בהמשך בחיזוק בדק הבית בימי המלך יאשיהו.[16] הגמרא קושרת בין הפסוקים הללו לבין הקביעה שאין לחשב עם גבאי הצדקה, אבל מציינת שזו לא ראיה גמורה. רש”י מפרש שהראיה חלקית בגלל ששם מדובר על המקדש וכאן על גבאי צדקה, ואילו לפי תוספות הראיה מוגבלת מכיוון שהאנשים בספר מלכים היו צדיקים.

אחריות הציבור ואחריות הממונים

מה היחס בין שתי הקביעות הללו – מצד אחד, התורה וחכמים מלמדים על הצורך בשקיפות ובפיקוח על כספי הציבור, כדי להיות נקיים מה’ ומישראל, ומצד שני, התורה וחכמים מלמדים שאין לדקדק עם גובי הכספים והמתעסקים איתם. אז האם שקיפות ופיקוח הם נחוצים או לא?

הפרשנים נתנו מספר הסברים ליחס שבין ההוראות הללו. על בסיס שני ההסברים שראינו לעיל מדוע משה נדרש לתת דין וחשבון לעם, הרמ”א מתייחס לשני מקרים אפשריים. במקרה הראשון הגבאים הם צדיקים (בדומה לדברי התוספות), ולכן לא חושדים בהם, אך בכל זאת ראוי שיתנו דין וחשבון. במקרה השני, הגבאים הם לא ראויים, ולקחו את התפקיד בכוחנות. ממילא, החשד מוצדק (בניגוד למשה), והם חייבים לתת דין וחשבון לעם. הט”ז מיישב את הדרישות השונות כך שברגע שהגבאים יקפידו על הכללים (של פיקוח הדדי ושל הימנעות ממעשים מעוררי חשד), ממילא יהיה אסור לחשוד בהם.[17] עם זאת, לדעת הנצי”ב, אכן היה ראוי לדקדק עם הגבאים, אבל בחינה מדוקדקת מדי תגרום לפחות אנשים לעסוק בצרכי ציבור.[18] כדי לעודד אנשים לעסוק בכך, ביקשו להקל עליהם את הבידוק הקפדני.

מתוך הדברים הללו ניתן לומר שיש כאן שני צדדים של המטבע – האחריות של הציבור והאחריות של הממונים. בהנחה שהממונים צדיקים, הציבור צריך לתת להם לעבוד ולא לחשוד אותם. ואמנם, אם יש סיבה אמיתית לחשד, ראוי שהציבור גם ידרוש דין וחשבון. ולמרות שהציבור בדרך כלל צריך להאמין לגבאים ולסמוך עליהם, התורה גם באה בדרישות לגבאים שישתדלו למנוע מעצמם חשד. זה יכול להיות בהצבת רף גבוה של שקיפות, שלעתים נוותר עליו כדי להצליח למצוא גבאים, וזה גם יכול להיות בכללים ברורים שיעזרו לשמור על השקיפות, ולמנוע חשד מראש.

גם במדינת ישראל היום ניתן למצוא את המתח בין הרצון למצוא אנשי ציבור ראויים, לבין הצורך לתת דין וחשבון לציבור. ויתור על שקיפות עשויה לעודד שחיתות, אבל קפדנות מרובה עשויה להרחיק אנשים טובים. התורה נותנת לנו קווים כלליים שבתוכם ננסה למצוא את האיזון הנכון.

[1] שמות ל”ח כא – ל”ט א.

[2] . ירושלמי שקלים פ”ה ה”ב דף מח טור ג; שמות רבה פרשה נא, ו.

[3] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות (פרשת פקודי) פרק לח פסוק כא.

[4] עזרא ח’ לא-לד.

[5] לדוגמה: משנה שקלים פ”ג מ”ב. שם מוזכר גם המקור הבא מספר משלי; תוספתא יומא פ”ב ה”ה; תוספתא פאה פ”ד הט”ו ועוד.

[6] במדבר ל”ב כ-כג

[7] משלי ג’ ד

[8] ירושלמי שקלים פ”ג ה”ב. מוזכרים שם גם המקורות מבמדבר וממשלי.

[9] יהושע כ”ב ט-לד.

[10] פ”ג מ”ד. וכך נקבע גם בגמרא תענית יא ע”א שמשה בימי המילואים לבש חלוק לבן בלי מכפלת.

[11] משנה שקלים פ”ה מ”ב

[12] לפי שמות רבה נא, א משה גבה לבד את התרומות, ולכן הוא נתן את הדיווח, כדי לפצות על כך שהיה יחידי.

[13] תוספתא פאה פ”ד הט”ו; בבלי בבא בתרא ח ע”ב.

[14] בבלי בבא בתרא ט ע”א.

[15] מל”ב י”ב יב-טז

[16] מל”ב כ”ב ז.

[17] יורה דעה רנז, ס”ק א.

[18] הרחב דבר שמות ל”ח כא.

הרבנית ד”ר עדינה שטרנברג

בעלת תואר ראשון במקרא מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ושלישי בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן. בוגרת לינדנבאום, מגדל עז, חברותא, ותוכנית כתבוני והמכון התלמודי העיוני של מתן. מלמדת במתן ובמכללות אורות ואפרתה תנ"ך ותושב"ע. אמא לחמישה וגרה באדם (גבע בנימין)