Return to Blog

על אופי החובה של האיש כלפי אשתו בספרות חז“ל

בין המשנה לגמרא

תשרי תש"פ
Download and Print:
Print

הנושא המרכזי של משניות מסכת כתובות הוא הסדרת החובות, הזכויות ומערכת היחסים

הנגזרת מכינון ברית הקידושין והנישואין שבין איש לאשתו. קביעה זו, הנשמעת לכאורה

טריוויאלית וגם תואמת את שמה של המסכת, נתקלת בקושי כאשר אנחנו פותחים ולומדים

את סדר המשניות עצמן. לאחר מספר משניות המזכירות את הכתובה, אך בעיקר בהקשר של

“טענת בתולים“ עוברת המסכת לעסוק בדיני מוציא שם רע, אונס ומפתה – שלושה מקרים

הנזכרים בפסוקי התורה, אך עוסקים בברית מפוקפקת, כזו שנעשית לא מתוך “אהבה ואחווה

ושלום ורעות“ ושהדינים הרגילים שאותם מבקשת משנת כתובות לבסס לא מתקיימים בה

כפשוטם. מי שלא יתייאש ויצלח את לימוד המשניות בפרקים הראשונים, יגיע באמצע פרק

רביעי ובצורה ברורה יותר החל מפרק חמישי, אל הכתובה השגרתית, זו שמקיימת את קשר

הנישואין שנוצר בסדר הרגיל של אירוסין שאחריהם נישואין וחיים משותפים.

תימה זו על סידור הפרקים שבו בחר רבי יהודה הנשיא, יכולה לקבל מענה ואולי אף להוות

חיזוק לאחת משיטות הראשונים בדבר מקורה של הכתובה. כידוע, המילה “כתובה“ עצמה

לא נזכרה במפורש בתורה, וגם קיומה לא מופיע בפסוקים העוסקים בבניית קשר הנישואין

הנורמטיבי בין איש לאשה. ובכל זאת בפסוקים בספר שמות הדנים במקרה של “מפתה“

קובעת התורה:

וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא ארָֹשָהׂ וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהרֹ יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה: אִם מָאֵן יְמָאֵן

אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקלֹ כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת. )שמות כ”ב, ט”ו-ט”ז(

כלומר, במקרה שבו איש מפתה אשה בתולה פנויה, הדין הוא שאם הנערה ואביה מעוניינים,

צריך המפתה להתחתן עם האשה שפיתה. אם הם אינם מעוניינים בכך, עליו לשלם לאבי

הנערה תשלום שמוגדר בפסוקים בכינוי “מהר הבתולות”. רש”י ורשב”ם על התורה קושרים

בין הביטוי המופיע בפסוק הראשון “מהר ימהרנה לו לאשה” לביטוי “מהר הבתולות” ומגדירים

שהכסף שאותו נותן המפתה לנערה כאשר הוא נושא אותה לאשה הוא מוהר הבתולות

הנזכר בפסוק שלאחר מכן, וזהו למעשה מה שנכיר אחר כך בשם “כתובה” הניתנת בכל ברית

נישואין. כך ברש”י: “יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה וישאנה”.

83

מתן 30

הכתובה עצמה נזכרת אם כן בפרשיית המפתה, וסכום הכסף של הכתובה, המכונה בפסוקים

מוהר בתולות, נלמד לדידם של ראשונים אלו מפרשיית אונס הנזכרת בפרשת כי תצא בספר

דברים, שם משלם האנס חמישים כסף לאבי הנערה. לעומתם כותב הרמב”ן בפירושו לתורה

שהביטויים הנזכרים בפרשייה אינם עוסקים כלל בכתובה אלא בסבלונות שהיו נוהגים

לשלוח לכלה, שאותם נדרש המפתה לשלוח לאשה כאשר הוסכם שיינשאו. במקרה שבו

ממאן האב לתיתה לו לאשה, נדרש המפתה לשלם כסף כפיצוי על כך שמעתה יתקשה האב

להשיאה לאחר. תורף פירושו של הרמב”ן נעוץ בכך שלשיטתו אין לכתובה עיקר מהתורה

כלל וכל קיומה הוא מדברי סופרים, הכספים וחובות התשלומים שמסדירה התורה קשורים

למקרי קצה ואין בהם ללמד על חובה נורמטיבית כל שהיא. שאלה זו בדבר מקורה של

הכתובה נתונה במחלוקת תנאים – רשב”ג וחכמים – כפי שמציעה הסוגיה במסכת כתובותּ

)דף י ע”א(, אך פירוש הראשונים לתורה מוסיף את מה שנמצא רק ברמז גם בסוגיה שם, היכן

נזכרה הכתובה בתורה לשיטה שכתובה מדאורייתא.

לאור דברים אלו, נראה להציע שהבחירה של רבי יהודה הנשיא לבנות את מסכת כתובות כך

שהפרקים הראשונים יעסקו בדיני מפתה, אונס ומוציא שם רע – קשורה להבנה שבפרשיות

אלו מצוי מקור דין הכתובה. לשון אחר: המסכת אמנם תעסוק בהמשכה בכתובה ובחובות

וזכויות האיש בקשר הנישואין הנורמטיבי, אך פרקיה הראשונים עוסקים במקרים הנוטעים

את יסודות החיובים הללו מהתורה.

נדמה שמציאת מקור חיוב הכתובה בפסוקים אלו לא מסתכמת רק בעצם החיוב, אלא

מלמדת גם משהו על טיב הכתובה ואופייה. הפסוקים בפרשיות אונס ומפתה מכנים את

הכתובה בשם “מהר הבתולות” ורואים בה מתוך התפיסה המעצימה את עניין הבתולים,

תשלום על הבתולים או מעין מה שכותב הרמב”ם במורה נבוכים )חלק ג, פרק מט(, בחטיבה

בה הוא עוסק בטעמי המצוות: “ונתינת השכר המותנה עליו ל’קדשה’ אז כנתינת ‘כתובת

אשה’ לה עתה בעת הגרושין”.

עם תובנות אלו ברצוני לגשת לסוגיית הפתיחה של מסכת כתובות ולבחון מה מתרחש בה:

המשנה הראשונה במסכת עוסקת ביום הנישואין וקובעת כך:

בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי, שפעמים בשבת בתי דינין

יושבין בעיירות ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה

משכים לבית דין.

84

המשנה מגדירה יום נישואין קבוע לאלמנה ולבתולה, ולפחות ביחס לבתולה היא מטעימה

את הקביעה באפשרות לבוא ולטעון שלא נמצאו לאשה בתולים. 1 דהיינו, גם פתיחת המסכת,

לגבי קביעת יום הנישואין, ובהמשך לאורך משניות הפרק הראשון העוסקות בקביעת גובה

סכום הכתובה – מייחסת המשנה כובד משקל משמעותי לבתולי האשה כמכוננים את יסודות

הקשר והחיוב של הבעל כלפיה.

ומן הפשוט אל זה שפשוט פחות. כפי שעולה בסוגיה ובראשונים, משנה זו מלאה קשיים

כרימון: מדוע קובעת המשנה יום נישואין לבתולה ולאלמנה אך מנמקת רק את יום הנישואין

של הבתולה? הטעם שמביאה המשנה ליום הנישואין של הבתולה איננו קשור ביום הנישואין

אלא ביום הבעילה? מבחינה משפטית מה המשמעות של טענת בתולים שאליה מתייחסת

המשנה ברצינות רבה כל כך, כאשר ביחס לרוב הנשים נגדיר את הטענה הזו כ”ספק ספיקא”?

לענייננו, השאלה שנרצה לעסוק בה לעומק יותר היא החסר הקיים במשנה בטעם יום נישואי

הבתולה, שהרי המשנה עצמה טורחת לציין שבתי דין יושבים בימי שני וחמישי – ואם כך

עולה השאלה מתוך גוף המשנה עצמה: אם סיבת התקנה ליום הנישואין הינה מה שמכנה

המשנה “טענת בתולים”, דהיינו האפשרות של הבעל להשכים לבית הדין למחרת חתונתו

במידה ולא מצא לאשתו בתולים, מדוע יום הנישואין מוגבל ליום רביעי ולא יכול להתקיים

גם ביום ראשון?

סוגיית הפתיחה של מסכת כתובות בגמרא נפתחת לכאורה בדיוק בשאלה זו, וכך נאמר שם:

מר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו “בתולה נשאת ליום

הרביעי”? לפי ששנינו “הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה”,

יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות? לכך שנינו “בתולה נשאת

ליום הרביעי”.

המימרא של שמואל, זו הפותחת את מסכת כתובות, שולחת אותנו אל משנה בראשית פרק

חמישי של מסכת כתובות העוסקת בשאלת חיוב מזונות הבעל לאשתו כאשר הוא לא עמד

בחובתו להינשא לה לאחר שנים-עשר חודשים מיום הקידושין. ההזדקקות התוכנית של

שמואל למשנה זו באה כאן כמענה לשאלה: “מפני מה אמרו בתולה נישאת ליום רביעי”.

אלא שמהלך הדברים אינו מובן כלל ועיקר, שכן שאלת “מפני מה?” מחפשת לכאורה טעם

לדין, ואילו במשנה שציטט שמואל אין לכאורה הסבר לדין המשנה, אלא יש בה אולי תשובה

לשאלה שאותה נכון יותר היה לנסח במילים: “מאי נפקא מינא?” לדין שהזכירה המשנה. 2

1 ובסוגיות ובראשונים האם הטענה היא בעלת נגזרות ממוניות או איסוריות ואכמ”ל.

2 תוספות על אתר ד”ה “מפני מה?” עומד על בעיה זו ומציע שהמונח “מפני מה” יכול להחזיק בתוכו את שני הפירושים: חיפוש אחר

טעם וחיפוש אחר נפקותא.

85

מתן 30

לכך יש להוסיף שהשאלה עצמה לא מובנת, שהרי המשנה שלנו עצמה מכילה כבר בתוכה

טעם והסבר לקביעת יום הנישואים דווקא ביום רביעי. רב יוסף שעומד על קושי זה, מתקן

את דבריו של שמואל ומביאם בצורתם המלאה:

אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו בתולה

נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב”ד. ותינשא

באחד בשבת שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין? שקדו חכמים

על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד בשבת ושני בשבת

ושלישי בשבת וברביעי כונסה. ועכשיו ששנינו שקדו אותה ששנינו הגיע זמן ולא

נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול

לכנוס אינו מעלה לה מזונות

ניסוח הדברים המלא והמתוקן של שמואל בונה את טיעונו בשלושה שלבים:

ראשית, השאלה “מפני מה?“ מקבלת את משמעותה המורגלת כשאלה המחפשת אחר

טעם וכתשובה מצוטטת המשנה הראשונה במסכת כתובות: טענת בתולים והיכולת להגיע

למחרת לבית הדין במקרה הצורך. על גבי זה מקשה שמואל, אם כך, מדוע שלא תינשא

האשה ביום ראשון שגם בו בית הדין פועל למחרת? ועל כך הוא עונה דרך הוספת טעם חדש

לקביעת יום הנישואין, טעם שטרם שמענו על קיומו, והוא תקנת “שקדו“ התובעת מהבעל

לטרוח ולהתכונן ליום החתונה והסעודה. כתוספת משלימה מחפש שמואל אחר נפקא מינא

לכך שתקנת “שקדו“ לא מאפשרת נישואין ביום ראשון ומוצא אותה במשנת פרק חמישי

הדוחה את חיוב מזונות הבעל במקרה של עיכוב מיום ראשון ליום רביעי.

אם נבקש לסכם מה עשה שמואל במהלך הפתיחה של מסכת כתובות, הרי שנצטרך לומר

שני דברים: ברמה הפשוטה, וכך כבר במימרא הראשונית של שמואל, זו שעוד לא היתה

מובנת כל צרכה – שלח אותנו שמואל ללמוד משנה אחרת, כזו הנמצאת בפרק חמישי של

המסכת. ברמת התוכן, וכך בהשלמת הדברים על ידי רב יוסף, קיבלנו טעם מחודש לתקנת

יום הנישואין שאיננו קשור בטענת בתולים אלא בתקנת “שקדו”. הטעם החדש עונה לשאלה

הזועקת מתוך המשנה עצמה: אם הטעם לקביעת יום הנישואין הוא טענת בתולים, מדוע לא

יכולה בתולה להינשא ביום רביעי.

נדמה להציע שמהלך זה, שאיתו נפתחת מסכת כתובות, מבקש לשרטט את אופי החובות

והקשר של הבעל כלפי אשתו בשדה אחר מזה שהמשנה הניחה אותו בתוכה. הצעד הראשון

במהלך זה מתרחש כבר במימרא הראשונה של שמואל, כאשר הוא שולח אותנו לפרק חמישי

במסכת כתובות, וכמו מבקש לומר: יסודה של הכתובה איננו נמצא בפרשיות אונס, מפתה

ומוציא שם רע, שבהם בחר רבי יהודה הנשיא לפתוח את המסכת. הכתובה אין עניין לה

86

במוהר בתולים, בחשדנות, בחוסר אמון ובמבט המצביע כל העת על האפשרות לפנות לבית

הדין ולפרק את הקשר שנבנה, אלא עניינה בחובות ההדדיות ובמערכת של טרחה והשקעה,

כזו שיוצרת קשר של חיים והתנהלות לאורך חיי הנישואין בין האיש לאשתו. כתובה במובן

זה מצויה במסכת, החל מפרק חמישי – שם אין תשתיתה בפרשיות האונס והמפתה ושם

אין עניינה הבתולים בדווקא. שמואל בדבריו כמו מבקש לומר: רוצה אני לפתוח את המסכת

מפרק חמישי ולזהות את מקורה ואופייה של הכתובה במרחב ובצבע אחר מאלו שפרקים

א-ד נותנים לה. הפיתוח של המהלך המבני הזה, מצוי בצורה גלויה של תוכן ממשי בהשלמת

דברי שמואל כפי שמביא אותם רב יוסף, כאשר מעתה הטעם העיקרי לקביעת יום הנישואין

ביום רביעי דווקא לא מצוי בעולם הטענות והבתולים וההזדקקות האפשרית לבית הדין, אלא

בעולם הטרחה, ההכנה והסעודה של שמחת החתונה שנתקנה לטובת בנות ישראל.

מהלכה של הסוגיה יכול להתחוור עוד על דרך ההנגדה בקריאתו הפרשנית של רבינו יונתן

מלוניל את הסוגיה, וכך הוא כותב בראשית פירושו למסכת:

ובגמ’ פריך: “ותנשא באחד בשבת” שהרי ימצא ב”ד בהשכמה מזומנים, ומשני:

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים אחד

בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת וברביעי כונסה כדי שתהא חביבה עליו יותר

ושלא יוציא עליה שם רע דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.

לדידו של הר“י מלוניל כל טיבה ותפקידה של תקנת “שקדו“ איננה ניסיון להסיט את כובד

המשקל מטענת הבתולים לעבר הקשר בין בני הזוג, אלא להוות התשתית לחזקה “אין אדם

טורח בסעודה ומפסידה“ שהיא הנותנת את הנאמנות לטענת בתולים גם כאשר זו איננה

מגובה בעדים וראיות. לשון אחר: מגמתה של סוגיית הפתיחה בקריאתו של רבינו יונתן

מלוניל הינה חיזוק, ביסוס והעצמה של הטעם שנתנה המשנה לקביעת יום הנישואין ביום

רביעי – היכולת להשכים לבית הדין ולטעון שלא נמצאו בתולים. כאמור, הקריאה שהצענו

אנחנו שונה במהותה באשר היא רואה במהלך הסוגיה ובהוספת הטעם החדש של תקנת

“שקדו“ לא כחיזוק לטעם שניתן במשנה ואפילו לא השלמה צידית כהסבר לכך שלא נישאים

ביום ראשון, אלא שינוי והצעה חדשה לשאלה למה נישאים דווקא ביום רביעי, ועמוק מכך

– הזמנה לתשתית אחרת ומבט אחר שעל גביו נבנית הכתובה ומערכת החובות של הבעל

כלפי אשתו.

חיזוק ואולי הד נוסף לקריאה זו בסוגיה ניתן למצוא במהלך דומה המצוי במקום הבא

במסכת בו נידונה תקנת “שקדו”. בדף ג ע”ב, כאשר הסוגיה שואלת “מאי שקדו?”, כתשובה

מצטטת הסוגיה תוספתא הזהה מאד לדברי שמואל המתוקנים בדף הפותח של המסכת.

כהשלמה לדיון בטעם קביעת יום הנישואין ביום רביעי, דנה התוספתא באפשרות לשנות את

יום הנישואין הקבוע ומתייחסת לשני מצבים: סכנה ואונס, וכך היא אומרת: “ומסכנה ואילך

87

מתן 30

נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ובשני לא יכנוס ואם מחמת האונס מותר”.

על פי העולה מהברייתא סכנה היא מצב מסוכן פחות: אפשר בעתיו להזיז את הנישואין רק

ביום אחד ובו יוזמת השינוי לא הגיעה מהחכמים אלא הם רק לא מיחו ביד המזיזים. אונס

נשמע מצב מסוכן יותר: אפשר בעתיו להזיז את יום הנישואין לכל יום שנרצה וזו נשמעת

כהוראה כיצד נכון לנהוג ולא רק כחוסר מחאה של חכמים על הנעשה.

הסוגיה מנסה לברר מהי הסכנה? ומבינה שהסכנה שבעתיה נהגו העם להקדים את יום

הנישואין היא גזירת ההגמון לאנוס את בנות ישראל הבתולות ערב חתונתן: “בתולה הנשאת

ליום רביעי תיבעל להגמון תחילה” 3. מעבר לעובדה שהמונח “סכנה” מוסבר בסוגיה דווקא

כ”אונס”, תוכן הגזירה מספרת על מאבק גדול שבמרכזו נמצאים הבתולים: הגזירה שמה את

הבתולים כעניין שאותו מחפש ההגמון ושבעתיה מחליטים חתני עם ישראל לעבור על תקנת

חכמים ולהזיז את יום הנישואין. אחרי שהסוגיה מבינה שזוהי הסכנה וזהו הדיון – היא מקשה

מדוע אונס כזה יכול להוות סיבה טובה להזזת יום הנישואין. ה’פני יהושע’ על אתר מקשה

על הנחת היסוד של הקושייה: אם כל הקביעה של יום הנישואין היתה בגלל טענת בתולים,

הרי שההתעקשות של חכמים על יום הנישואים במחיר בעילת ההגמון את הבתולות מבטלת

את המשמעות שניתנה ליום הרביעי, שהרי האשה כבר בהגדרה לא תהיה בתולה. שאלתו

החדה של ה’פני יהושע’ מבינה שמהלכה של הסוגיה מוציא את הרוח מהמפרשים המקשרים

בין יום הנישואין לבין טענת בתולים. האפשרות לאיבוד הבתולים אינם סיבה לתקנת יום

הנישואין ואינם גם סיבה להזזתו, ובכלל בתולים זה עניין החשוב למי שניצב בתפקיד “האחר”

בסוגיה: ההגמון הרשע ולא חכמי ישראל.

מהלך זה המחליש ואולי מבטל את מקומם של הבתולים כמכוננים את מערכת החובות

והקשר של האיש כלפי אשתו, מקבל השלמה בהמשכה של הסוגיה, כאשר הסוגיה מחפשת

מה הוא האונס שמהווה על פי הברייתא סיבה טובה להזזת יום הנישואין על ידי חכמים

לכל יום שהוא. רבא עונה: “דאמרי שר צבא בא לעיר” וכמו שרש”י מסביר כאן – שיחטוף

צרכי הסעודה. על פי הסוגיה, בעילת ההגמון את בנות ישראל איננה סיבה טובה להזיז את

יום הנישואין, אך הגעת שר צבא שיבוא ויטול את מה שהוכן לסעודת החתונה זו כבר סיבה

טובה דיה לדידה של הסוגיה. מסקנה זו נשמעת משונה עד מאד ואכן הראשונים תוהים

עליה. 4 על פי דברינו, ניתן להבינה על רקע הקשר שבין תקנת “שקדו” לבין הסעודה שחוטף

שר הצבא ועל רקע ההבנה שהסוגיה מנסה להרחיק אותנו מטענת בתולים ומהיותה המכונן

למערכת החובות של הבעל כלפי אשתו ולחבר אותנו לחשיבות של תקנת “שקדו” ולמרחב

3 בניסוח הגזירה לא ברור האם הכוונה היא נגד התקנה של יום רביעי או רצון לבעול הבתולות, השיטה על אתר מציע את שתי

האפשרויות ותולה בשאלת גירסא האם הגזירה היתה “בתולה הנישאת ליום רביעי” או “בתולה נישאת ליום רביעי”

4 ראה תוספות וריטב”א על אתר.

88

שהיא נוטעת כתשתית לחובות אלו. תנועה זו מתרחשת גם בפרשנות השנייה של הגמרא

למציאות ה”אונס” שמבינה אונס כמוות של אחד מהורי החתן והכלה ועל פי הבנת הסוגיה

מגדירה את לב העניין לא בשאלת האבלות אלא בשאלה האם יהיה מי שידאג בהמשך לצרכי

סעודת החתונה.

סוף דבר.

רבי יהודה הנשיא סימן את המרחב שבו מתקיימת החובה של האיש כלפי אשתו כקשור

ותלוי בקיומם של הבתולים. הכתובה היא פועל יוצא של מוהר הבתולים המקראי ולכן

סדר המשניות במסכת נפתחת בפרשיות אונס ומפתה. הטעם המובא במשנה לקביעת

יום הנישואין של בתולה ביום רביעי הינו האפשרות של טענת בתולים והיכולת של הבעל

להשכים לבית הדין באופן מיידי. סוגיית הגמרא הסיטה את הכיוון וביקשה לטעת את

החובה של האיש כלפי אשתו במרחב אחר; כזה הקשור לאמון, לנתינה, להשקעה וטרחה.

כך בדברי שמואל שאינם ברורים כשלעצמם ואולי עיקר כוונתם מצויה בהפניית עיניו של

הלומד לפתוח ולעיין בהתחלה במשניות הפרק החמישי שעוסקות כבר בכתובה המסדירה

את החיים הזוגיים ולא בזה המושתת על מוהר הבתולים של האונס והמפתה. כך בהשלמת

דברי רב יוסף לשמואל שמוסיפים טעם חדש בקביעת יום הנישואין והוא תקנת חכמים

לשקוד ולטרוח לקראת החתונה, וכך גם בסוגיה בדף ג שהופכת את פשט לשון הברייתא

ומבינה שהעילה המאפשרת להזיז את יום הנישואין איננה קשורה לחשש איבוד הבתולים

על ידי ההגמון אלא קשורה לחשש איבוד הסעודה וביטולה של תקנת “שקדו” במקרה זה.

Rabbanit Chana Godinger Dreyfus

A graduate of Matan’s Talmud Institute and gives a weekly in-depth shiur at Matan. She is the Rosh Yeshiva in Rosh Tzurim, and part of a team of Beit Hillel Rabbaniot who answer Halakhic questions online.