דבר תורה לראש חודש אב

“בית ששרוף שרפת”  – דברים לחודש אב

 

חודש אב מגיע אלינו עם סיומה של קריאת ספר במדבר בפרשת השבוע.

אחד הסיפורים המשמעותיים בסופו של ספר במדבר עוסק ביחסים שבין עם ישראל ומדיין. המפגש עם מדיין, בהיבטים שונים שלו, נפרס לאורך שלוש הפרשות: בלק-פנחס- מטות.

בפרשת בלק, בלק בן ציפור מלך מואב מפחד מבני ישראל, וביחד עם זקני מדין מתכס עצה היאך להחליש את עם ישראל ולפגוע בו. לשם כך הם מזמינים את בלעם לקלל את עם ישראל:

“הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו” (במדבר כב יא)
בלק וזקני מדין מבינים שהדרך לפגוע בחוזק של עם ישראל הוא באמצעות הפגיעה הרוחנית, לכן הם מבקשים לקלל את עם ישראל (פעולה רוחנית), ובאמצעות כך לפגוע בהם כדי להתגבר עליהם (מבחינה צבאית).

בלעם נועץ בה’ האם כדאי לו ללכת, ותשובת ה’ לו היא: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא” (שם יב)

ה’ אומר לבלעם שאי אפשר לקלל את ישראל כי במהותם הם מבורכים.

בסופו של דבר בלעם הולך עם המשלחת כדי לקלל את ישראל, אולם מה שיוצא מפיו הוא אך ורק דברי ברכה, וזו אכן ראיה למה שאמר ה’ לבלעם מלכתחילה “כי ברוך הוא”. עם ישראל במהותו מבורך, ולכן גם מי שיבוא לקלל אותו – נמצא בסופו של דבר מברך.

הניסיונות לקלל מסתיימים במפח נפש: ” וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ.” (שם כד כה). אולם פרשת בלק לא מסתיימת כאן, אלא בסיפור אחד קטן, שעל פניו לא קשור לפרשייה הקודמת:

” וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהן .וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל” (שם כה א-ג) חרון אף ה’ בישראל גורם למותם של עשרים וארבע אלף איש מישראל במגפה שנעצרת רק כאשר פנחס הורג את זמרי בן סלוא עם האישה החוטאת, בתחילת פרשת פנחס.

ובכן, מסתבר שיש דרך לפגוע בעם ישראל. בלק לא הצליח להחליש את ישראל באמצעות קללתו, אבל עם ישראל נחלש ונפגש. מה שלא הצליחו בלק ובלעם באמצעות הקללה “הצליח” עם ישראל עצמו – לפגוע בעצמו. הסיבה לפגיעה היא התהליך המתואר בפסוקים לעיל: עם ישראל זונה עם נשות מדין, והן מפתות אותו לעבודה זרה, עד כדי שעם ישראל מגיע למצב שהוא נצמד לבעל פעור.

מכאן אפשר לראות, שעל אף שעם ישראל הוא במהותו “מבורך” – אם הוא עוזב את השורשים הרוחניים שלו – הוא פוגע בעצמו ומחליש את עצמו עד כדי שהוא חשוף לפגיעות חיצוניות. האופן שבו אויבי ישראל מצליחים לפגוע בעם ישראל איננה באופן ישיר, משום שהם שלא יכולים לפגוע בעם ישראל מבחינה פיזית או רוחנית אלא אם כן עם ישראל בעצמו עוזב את השורשים הרוחניים שלו, את ערכי המשפחה (זנות) ואת הקשר עם ה’ (עבודה זרה והתבוללות)

בלעם בעצמו ידע זאת, ואכן, הברכה שהוא ברך את עם ישראל התייחסה בדיוק בנקודות האלו: “הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב” (שם כג ט), וכן   מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.” (שם כד ה)

סיומו של הסיפור הוא בפרשת מטות, שם מצווה ה’ את משה להילחם עם מדין ולהכרית אותם: “נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ” (שם לא ב), ואכן המלחמה שם מסתיימת בהריגת בלעם “וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב” (שם ח), שהוא כנראה שעומד מאחורי הקלעים של חטאם של ישראל עם המואביות והמדיניות. הסיפור לא נגמר עד שמדיין יושמדו. מדיין מיצגים את הכוח שיודע להחליש את עם ישראל מבפנים, באמצעות הפגיעה שלו עצמו בקשר שלו עם הערכים הרוחניים שהם השורש של הקיום שלו בעולם.

את אותו הדבר עצמו אומרים חז”ל גם על חורבן בית המקדש. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צו עמוד ב) חז”ל מתארים את חורבן בית ראשון:

אָמַר רָבָא טְעוֹן תְּלָת מְאָה כּוּדַנְיָיתָא נַרְגָּא דְפַרְזְלָא דְּשָׁלֵיט בְּפַרְזְלָא (=מטען שלש מאות פרדות גרזיני ברזל החותך ברזל שלח לו) שַׁדַּר לֵיהּ נְבוּכַדְנֶצַּר לִנְבוּזַרְאֲדָן, כּוּלְּהוּ בְּלַעְתִּינְהוּ חַד דַּשָּׁא דִּירוּשְׁלֶם (=את כולם בלע שער אחד שבירושלים) שֶׁנֶּאֱמַר “פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת יַהֲלֹמוּן ” (תהילים עד ו).

בָּעֵי לְמִיהְדַּר (=רצה לחזור) אָמַר מִסְתְּפֵינָא דְּלָא לִיעְבְּדוּ בִּי כִּי הֵיכִי דַּעֲבַדוּ בְּסַנְחֵרִיב (=מתיירא אני שלא יעשו בי כמו שעשו בסנחריב).

נָפְקָא קָלָא (=יצאה בת קול) וְאָמַר שָׁוַור בַּר שָׁוַור (קופץ בן קופץ) נְבוּזַרְאֲדָן שְׁוַור דִּמְטָא זִימְנָא דְּמַקְדְּשָׁא חֲרִיב וְהֵיכְלָא מִיקְּלֵי (=קפוץ, שהגיע זמן המקדש להחרב וההיכל להשרף)

פָּשׁ לֵיהּ חַד נַרְגָּא אֲתָא מַחְיֵיהּ בְּקוֹפָא וְאִיפְּתַח (=נשאר לו גרזן אחד, בא והכה את השער בקצה הרחב של הגרזן ונפתח), שֶׁנֶּאֱמַר “יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבׇךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת” (תהילים עד ה).

הֲוָה קָטֵיל וְאָזֵל (=היה הולך והורג) עַד דִּמְטָא לְהֵיכְלָא (=שהגיע להיכל). אַדְלֵיק בֵּיהּ נוּרָא (=הדליק בו אש) גְּבַהּ הֵיכְלָא (=התרומם ההיכל). דְּרַכוּ בֵּיהּ מִן שְׁמַיָּא שֶׁנֶּאֱמַר “גַּת דָּרַךְ ה’ לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה” (איכה א טו)

קָא זִיחָא דַּעְתֵּיהּ (=זחה דעתו).

נְפַקָא בַּת קָלָא (=יצאה בת קול) וַאֲמַרָה לֵיהּ: עַמָּא קְטִילָא קָטְלַתְּ הֵיכְלָא קַלְיָא קְלֵית קִימְחָא טְחִינָא טְחֵינְתְּ (=עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת), שֶׁנֶּאֱמַר ‘קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת’ (ישעיהו מז ב) – ‘חִטִּים’ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ‘קֶמַח’.

על פי המדרש, נבוזראדן עצמו לא מצליח לפגוע בירושלים ובמקדש, גם עם כלי הנשק המשוכללים ביותר, בדיוק כמו שבלעם לא הצליח לקלל את ישראל. עד שה’ בעצמו מחליט שהגיע הזמן של בית המקדש להיחרב. בתגובה לגאווה של נבוזראדן על הצלחתו בהחרבת המקדש אומר לו ה’ “בית חרוב החרבת”. המשמעות של זה היא שבאופן אמיתי המקדש כבר חרב, גם כאשר הקירות הפיזיים שלו עומדים. זאת משום שהיסודות הרוחניים שלו, שהם אלו שבאמת מקיימים את הבניין הפיזי – הם כבר גרמו לחורבנו. רק במצב כזה האויב יכול לשרוף ולהחריב את מה שמבחינה רוחנית כבר חרב.

דברי ה’ לנבוזראדן “היכל שרוף שרפת” מהדהדים עד לימינו, במלחמה שאנחנו נמצאים בעיצומה. דברים אלו הם מקור לחיזוק משום שהם מחזירים את האחריות לגאולה ולתקומה אלינו. איננו חסרי אונים מול אויבינו, ואיננו תלויים אך ורק בכוח הצבאי, או בהחלטות כאלו או אחרות של מנהיגינו. בידי כל אחד ואחת מאיתנו היכולת (והחובה) לחזק את הבניין של המדינה ושל המקדם באמצעות ביסוס היסודות הרוחניים של עמנו: אחדות העם, הקשר לתורה ומסורת ישראל ובחיזוק התא המשפחתי. כל אלו הם חלק ממעגל החיים של כל פרט ופרט, והם האופן שבו אנחנו בונים את היסודות הרוחניים שהם היסודות האמיתיים של עמנו ארצנו ומקדשנו. לכל אחד מאיתנו חלק ואחריות בבניין הבית, כל אחד שותף בגאולה במהרה בימינו אמן.