דבר תורה לראש חודש אדר

הזדמנות טראגית

בפרק האחרון של מסכת סנהדרין, פרק חלק, מתעורר דיון במהות הגאולה וימות המשיח. בין היתר, דנים חכמים בשאלת לגבי התמשכות הגלות, האם יש תאריך ידוע לקץ הגלות ובוא הגאולה, והאם הגאולה קבועה מראש או תלויה בתשובה.

הגיע זמן הגאולה

בנושאים אלה נתגלעה מחלוקת רב-דורית. לדעת רב, הגאולה תלויה בתשובה ומעשים טובים באופן מוחלט, ואילו לדעת שמואל “דיו לאבל שיעמוד באבלו”. הגמרא משווה את דעותיהם למחלוקת תנאים קודמת (סנהדרין צז, ב):

ר’ אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין, אלא הקב”ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

בתחילה נראה שרב ושמואל חולקים בשאלה אם הגאולה תלויה בחזרה בתשובה, אך במקרה זה, ההשוואה למחלוקת התנאים אינה מדויקת: בניגוד לרב ושמואל, רבי יהושע ורבי אליעזר מסכימים שהגאולה תלויה בתשובת ישראל. אם כן, במה הם חלוקים?

שמואל, כמו רבי יהושע, מאמין שיש זמן מוגדר מראש לקץ הגלות ובוא הגאולה,  ושגאולת ישראל מוכרחת,  ואילו רב, כמו רבי אליעזר, סובר שהגאולה תלויה במעשיהם של ישראל. כלומר לפי רבי יהושע ושמואל, בזמן מוגדר כלשהוא הגלות עתידה להסתיים בכל מקרה, והקב”ה הוא שיביא לקיצה. בדיונים אחרים, רבי יהושע מביא ראיות לכך שהקב”ה הוא זה שיקרב את ישראל אליו, אבל מוטל על עם ישראל להיענות להפצרותיו. אם הם אינם נענים, זמן הקץ עלול לעבור, ועם ישראל לא ייגאל.

מעניין שרבי יהושע מביא את הדוגמא של  “מלך שגזרותיו קשות כהמן”, שהרי המן כלל לא היה מלך. היסטוריה של עם ישראל פגשה לא מעט מלכים שגזרו גזירות חמודות, כמו פרעה ונבוכדנצר; מדוע מביא רבי יהושע דווקא את המן כדוגמא?

תגובה חסרת תקדים

במגילה יד, א, מובאים הדברים הבאים:

“ויסר המלך את טבעתו” – אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב.

אחשוורוש העניק להמן את טבעתו, ואיתה את הסמכות לגזור על השמדת העם היהודי. לדעת רבי אבא בר כהנא, האיום הזה הניע את העם לחזור בתשובה, בניגוד לניסיונות של נביאים ונביאות בעבר. מהי מהות אותה תשובה?

התוכנית המקורית של מרדכי הייתה שאסתר תתחנן בפני אחשוורוש לחמול על עמה. אסתר לא הסכימה – לא בשל חשש לחייה, כי אם משום שסברה שהתוכנית לא תעבוד. אסתר לא האמינה שתמרונים פוליטיים יניאו את אחשוורוש ממחשבת המן, ואם תופיע לפני אחשוורוש עם תוכנית הפעולה של מרדכי, אחשוורוש יוציא אותה להורג, ולא יהיה עוד מי שיוכל לבקש על עמה. לכן, אסתר הציעה דרך פעולה אחרת, שתשלב היבטים חיוניים שלא נכללו בתוכנית של מרדכי. אסתר ציוותה על מרדכי (אסתר ד’ טז):

לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.

ההתכנסות והאיסוף של אסתר הם תיאורים טיפוסיים של חזרה בתשובה – ועם זאת, אין בדבריה אזכור ישיר של תפילה או של הקב”ה, שאינו מופיע ולו פעם אחת במגילה. ועדיין, אסתר מתכוונת ‘לבוא אל המלך’. במדרש (מדרש אבא גוריון [בובר] א, טז) מובא שהופעת המילה ‘המלך’ במגילה רומזת ל’מלכו שך עולם’, כלומר לקב”ה.

מדרש זה שופך אור על טענת המן, שהיהודים מפוזרים ומפורדים, ואינם נאמנים באופן מוחלט למלך אחשוורוש. בהתאם, הצעת אסתר מבוססת על ההבנה שהדרך היחידה להפך את גזירת המן היא להתאחד, להתכנס, ולרפא את המשבר שנובע מהפיזור – “וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ”. אחרי שהתאחדו בתפילה, העם היהודי מתאסף גם ביום הייעודי לקיום גזרת המן, כדי להגן על עצמם מפני מבקשי רעתם. השורש קה”ל מופיע ארבע פעמים כדי לתאר את המגננה המאוחדת של היהודים (ט’ ב, טו, טז, יח). האם רבי יהושע רומז לרעיון שגזירת המן היא דרכו של הקב”ה לעודד את העם היהודי לשוב בתשובה כדי שייגאלו בזמן המיועד? ואם כן, מדוע התשובה לא התקבלה?

מעט מדי, מאוחר מדי?

בעוד שזמנם של האירועים המתוארים במגילה נתון במחלוקת, מוסכם שהתרחשו לאחר שהתיר כורש מלך פרס ליהודים לשוב ליהודה ולבנות את בית המקדש בירושלים. בספר הכוזרי, כותב רבי יהודה הלוי שתקופה שיבת ציון הייתה הזדמנות לגאולה שלמה – לבוא הקץ אחרי שבעים שנות גלות בבל אותם חזה הנביא ירמיהו. על פי הכוזרי, העם היהודי פספס את ההזדמנות שניתנה לו; למרות שבנו את בית המקדש, השכינה לא שבה. מדוע?

כוונת רבי יהודה הלוי לא הייתה שהעם היהודי לא שב מגלותו כאשר ניתנה לו ההזדמנות, ולכן לא נגאל; אלא, שאין דרך לקיים את התורה ומצוותיה במלואם כל עוד אין בית מקדש, וכל עוד עם ישראל אינו נמצא בארץ ישראל. ארץ ישראל היא כלי שמאפשר לנו לקיים את רצון ה’, וקיום רצון ה’ הוא המפתח לגאולה: “וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, הָיִינוּ פוֹגְעִים מִמֶּנּוּ מַה שֶּׁפָּגְעוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם” (הכוזרי ב, כד).

כדי לזכות בתשובה, דרושה היכולת לקבל את השכינה. לכל פרט יש יכולת להתחבר לקב”ה, אבל היהדות אינה דת של פרטים: עלינו להתאחד כציבור כדי לנסות לקיים את ייעודינו בעולם “בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה”, או כדברי רש”י (שמות יח, ב), “כאיש אחד בלב אחד”. אך העם נותר חלוק, “מפוזר ומפורד”, וכציבור – פספס את ההזדמנות לגאולה.

חז”ל התלבטו בשאלה מדוע לא גומרים בפורים את ההלל. לפי דעה אחת, אסור לעמוד לפני הקב”ה ולומר דבר שאינו אמת בתפילה, ואילו בהלל אומרים “הללויה הללו עבדי ה'”. מי שעודנו עבד לאחשוורוש, אינו יכול לעמוד בתפילה ולומר כך (מגילה יד, א). האם אפשר לגמור את ההלל על הצלת חג הפורים, אם באופן מהותי דבר לא נשתנה?

בעיה זו משתקפת במגילה עצמה: קריאה זהירה מורה שמרדכי רצה שחג הפורים ייחגג במשך יומיים בכל שנה, בי”ד באדר שבו ניצלו היהודים מחוץ לשושן, וב-ט”ו באדר שבו ניצלו יהודי שושן. אך עצת מרדכי לא התקבלה, והחומה ממשיכה לעמוד בין יהודים במקומות שונים, שחוגגים בימים שונים את הצלת הקהילה שלהם, במקום לחגוג גורל משותף (אסתר ט, יט-כא).

במגילה מתוארת המצוקה של קהילות היהודים כאשר הם למדים על גזירת המן. האימה מאחדת ביניהם: אבל מה קורה כאשר הצרה עוברת מן העולם? התקווה והשאיפה היא שנוכל להמשיך ולהתמקד בערכים וביעדים המשותפים, לעבוד יחד לטובת הכלל, לחגוג ניצחונות משותפים ולבכות את האבדן המשותף.

אני מתפללת שלא נפספס הזדמנות נוספת להתאחד. יהי רצון שלא נדע עוד צער, ושנזכה לגאולה שלמה במהרה.