דבר תורה לראש חודש אייר

חודש אייר הוא החודש השני למניין החודשים בתורה, אחרי ניסן, ה’ראשון.. לחדשי השנה’. הוא קשור בטבורו גם למניין נוסף שנמסר לישראל, למצוות ספירת העומר. ספירה זו קוצבת את הזמן שבין פסח לשבועות ומעמידה אותו על חמישים ימים. שבעה השבועות הללו מסמנים את התהליך המכונן שראשיתו ביציאה מעבדות לחרות ושיאו בקבלת התורה. תהליך מופלא שבו מתחוללות בו זמנית, צעד אחר צעד,  היטהרות ממ”ט שערי טומאת מצרים מכאן, והתעלות וכניסה בחמישים שערי הבינה מכאן.

ספר הזוהר מקביל בין תהליך זה לתהליך ההיטהרות הנשי מטומאת הנידה.

‘וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, לָכֶם דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים. לָּהּ – לְעַצְמָהּ. אַף כָּאן לָכֶם – לְעַצְמְכֶם. וְלָמָּה? כְּדֵי לְהִטָּהֵר בְּמַיִם קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, וְאַחַר כָּךְ לְהִתְחַבֵּר עִם הַמֶּלֶךְ וּלְקַבֵּל תּוֹרָה. (זוהר אמור, ח”ג, צז ע”ב, בתרגום).

הזוהר מעניק למילה ‘לך’ הצמודה לציוויי הספירה משמעות רבה. הצירוף ‘לך – לעצמך’ מופיע גם בפירושו של הזוהר לציווי ‘לך לך’ ושם מורחבת משמעות הפניה ‘לעצמך’ – ‘ לֶךְ לְךְ – לְעַצְמְךְ, לְתַקֵּן אֶת עַצְמְךְ, לְתַקֵּן אֶת דַּרְגָּתְךְ’ (זוהר לך לך ח”א עז ע”ב, בתרגום). בהמשך להכוונה זו שמקבל אברהם מפרש הזוהר את מסעו כמסע של תיקון עצמי. החיפוש האברהמי אחר האלוקות כרוך בחיפוש אחר ייעודו ותיקונו. ככל שיעמיק אברהם בהבנת המידות האלוהיות כך יזהה את שרשו בספירת החסד, ומתוך כך את ייעודו ותיקונו. לשם כך יעבור מסע מספירה לספירה ‘מדרגא לדרגא’, ומכל אחת מהן יתקן את המידה המקבילה לה באישיותו.

באופן דומה מתווה הספרות הקבלית והחסידית את מסעו של האדם הסופר את ספירת העומר. זוהי ספירה שתכליתה היטהרות, תיקון עצמי והתעלות. תהליך הנוגע בשורש מסעו של האדם בחייו. וכך מובא בשם הבעל שם טוב לפרשת מסעי:

‘אלה מסעי בני ישראל … כי כל המסעות היו מ”ב, והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו, ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה… שהמ”ב מסעות הוא בחינת הספירה … שמלילה ראשונה של פסח עד חג השבועות, שהוא השלימות בקבלת התורה. ואף על פי שהם מ”ט יום, כל שבוע הוא בחינה אחד הכוללת כידוע, ושורשם הם מ”ב.. להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, ליסע ממסע למסע’. (דגל מחנה אפריים, מסעי)

ואכן, בשער הכוונות מדייק ר’ חיים ויטל את כוונת ספירת העומר על דרך קבלת האר”י. על פיה יציאת מצרים התרחשה בהתערבות אלוהית גבוהה, ובליל הסדר ישנה הארה גדולה של עתיקא קדישא הנגנזת למחרת השבת. או אז נדרש האדם לעבוד ולתקן ולהגיע בכוחותיו הוא למדרגה הגבוהה של מתן תורה. בספירת העומר מתחולל מסע מכוון זה לתיקונו של האדם, בזיקה למערכת הספירות

‘גם טוב לאדם לכוון במ”ט ימים אלו, לתקן כל אשר חטא בכל הז’ ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון יכוון לתקן את כל אשר חטא ופגם בספירת החסד. ובשבוע הב’ יכוין לתקן את כל אשר חטא ופגם בספירת הגבורה. וכן על דרך זה בז’ השבועות’.

דרכים שונות הותוו לעבודת המידות על דרך הספירות, בחינת ‘מה הוא רחום אף אתה רחום’. דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בספר המוסר הקבלי ‘תומר דבורה’ לר’ משה קורדובירו, המתווה לאדם סולם עליה המתחיל במידת המלכות ומסתיים בכתר.

אך אופייה של ספירת העומר מורכב יותר. יש בה שתי תנועות הפוכות ומשלימות. מצד אחד, מבחינת החשבון המספרי היא עולה ממטה למעלה, מיום אחד בעומר ליום החמישים בסדר עולה. מצד שני, מבחינת מהלך הספירות יש בה תנועה הפוכה ממעלה למטה בסדר יורד, מחסד שבחסד – הבחינה העליונה בשבע הספירות הנמנות, עד למלכות שבמלכות – הבחינה התחתונה שבכולן. התנועה ממטה למעלה היא תנועת ההתעלות, בחינת התערותא דלתתא. במרכזה עומד האדם המבקש להזדכך ולהיתקן לקראת מתן תורה באמצעות סולם העליה של עבודת המידות. לעומת זאת התנועה ממעלה למטה היא תנועת האצלה והורדה, בחינת התערות דלעילא. היא מתחוללת מצד האלוקות המבקשת לרדת לשכון בתחתונים ולתת את התורה.

הזוהר מזהה שתי תנועות אלה עם שני יסודות הקיימים בספירת העומר, היסוד הזכרי והנקבי המשלימים זה את זה. מצד אחד ‘הימים הללו ימים של עולם הזכר’[1], ‘וְעַל זֶה אָנוּ עוֹשִׂים חֶשְׁבּוֹן בַּעֲמִידָה עַל הָרַגְלַיִם… כְּזָכָר שֶׁעוֹמֵד בְּכֹחוֹ, וְלֹא כִנְקֵבָה שֶׁדַּרְכָּהּ לָשֶׁבֶת’ (זוהר תצוה קפג ע”א). מצד שני,  ‘כָּתוּב (ויקרא כג) שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ נְקֵבוֹת, תָּפַס הַכָּתוּב לָשׁוֹן שֶׁל נְקֵבוֹת’ (שם, שם).

וכך מפרש את הדברים החתם סופר:

ואי אתיהיב רשותא לכמוני לדבר מה שהיה נראה לי, יש לומר דכשם שסופרים דרך ירידה ממעלה למטה ויהיה יום הראשון חסד שבחסד, לעומת זה מיין נוקבין עולים ביום הראשון מלכות שבמלכות, וכן לעולם חתן וכלה יוצאים זה לקראת זה …  (שו”ת חת”ס יו”ד תשובה רל”ג).

את התנועה ממטה למעלה הוא רואה כעלייתה של השכינה לקראת דודה היוצא אף הוא לקראתה ממעלה למטה, בחינת לכה דודי לקראת כלה. תנועה זו שלה הוא בחינת ‘מיין נוקבין’ שמעלים התחתונים בעבודתם לשם ייחוד זה של קודשא בריך הוא ושכינתיה. מאחוריה אם כן, עומד האדם המייחד.

אם נמקד את מבטנו באדם ונבחן תנועה כפולה זו מנקודת מבטו, נוכל להבחין בשתי תנועות נפשיות העומדות מאחורי כוונות ספירת העומר. בסופרו את סדר הימים בסדר עולה ממטה למעלה הוא ניצב בפני סולם העליה של עבודת המידות שבו הוא עולה שלב אחר שלב בכוח העבודה הפנימית. תנועה זו היא תנועה זכרית ואקטיבית, היא מזוהה עם העמידה, עם תנועת ההזדקפות וההתעלות. האדם הסופר נע קדימה בזמן באופן  קווי, וחותר אל התכלית, אל היום החמישים בו יושלם התהליך ויוכל לקבל עליו את התורה.

מול התכוונות זו ניצבת תנועת נפש אחרת של האדם בספירת העומר. בסופרו את העומר ממעלה למטה, על פי סדר הספירות היורד. מקשיב האדם לתהליך אלוקי גדול ממנו המתחולל בימים אלה. הוא מבקש לקבל את האור אלוהי ההולך ויורד אל העולם. הנהגה אלוהית זו נעה בתנועות מחזוריות, שבעה שבועות ובתוך כל אחד מהם שבע בחינות פנימיות מחסד עד מלכות וחוזר חלילה. נוכח מקצב מחזורי זה, מקבל הציווי ‘וספרתם לכם’ פנים אחרות, נקביות, בדומה לציווי ‘וספרה לה’. כפי שראינו בדרשת הזוהר היסוד הנקבי מאופיין כישיבה, יש בו שהיה, הקשבה והכלה, הכנת כלי לאור היורד ממעלה למטה. האדם הסופר מקשיב לזמן ולהתרחשות, הוא חוקר את הופעתה של הבחינה האלוהית המיוחדת לכל יום בהשפעתה הכללית בעולם סביבו ובהשגחתה הפרטית בחייו שלו. מתוך הקשבה וקבלה זו הוא נענה להוויה הדוברת אליו ומשתנה תדיר, יום יום, שעה שעה.

לפנינו אם כן שתי תנועות שונות, המשלימות זו את זו, בין עליה להורדה, בין זכרי לנקבי, בין doing ל being. אם נקשיב ממקום זה לימי הספירה מנקודת המבט הכללית והלאומית, נוכל לראות את ההתאמה המופלאה בין האור האלוהי היורד לעולם בכל אחד משבעת השבועות הללו למקצב ההתרחשות בעולמנו האנושי ולעבודת האדם בזיקה לאור זה.

לאחר שבוע החסד שנותן את אורו המיוחד בחג הפסח ושבוע הגבורה והדין שבו חל, לא במקרה, יום השואה. אנו מגיעים לימי הספירה של חודש אייר, העומד במוקד ענייננו. חודש זה כולל ארבעה מתוך שבעת שבועות הספירה וחלים בו ימים מיוחדים ומכוונים ביחס אליה. באופן פלאי חלים יום הזיכרון ויום העצמאות המייצגים את תקומת ישראל בשבוע התפארת. לג בעומר, הילולה דרשב”י  – צדיק יסוד עולם, בשבוע של היסוד. ויום ירושלים, המזוהה עם השכינה, חל בשבוע של ספירת מלכות. תודעתנו מכוונת להקשבה עמוקה לתדר המיוחד של הספירות והימים מכאן ומבקשת גם לבוא בימים הנוראים והגדולים הללו מתוך עמדה אקטיבית של עבודה ותיקון מכאן. בשנה זו במיוחד כרויה אוזננו לדופק המאורעות בתנועה הגדולה של תקומת ישראל בין יציאת מצרים למתן תורה. הכאב על בנינו שהצטרפו לא מכבר לנופלים על קדושת השם והארץ מתנקז ליום הזיכרון. תפילתנו לשלום מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו מעמיקה ביום העצמאות, והחיבור לשכינה פועם וחי ביום ירושלים. לקראת היום החמישים, המזוהה עם היובל והדרור נתפלל לשחרור השבויים והחטופים ולחידוש ברית סיני בינינו.

‘וְכַאֲשֶׁר הִתְקַדְּשׁוּ בָהֶם וְהַבַּיִת נִתְקַן לְהִתְחַבֵּר אִשָּׁה בְּבַעְלָהּ, אָז נִקְרָא חַג הַשָּׁבוּעוֹת… וְאָז הַיּוֹם הָעֶלְיוֹן הַהוּא, הַיּוֹם הַחֲמִשִּׁים (ספירת בינה), בְּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַטָּה, מוֹצִיא תוֹרָה כְּלוּלָה בְּתֵשַׁע וְאַרְבָּעִים פָּנִים…בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ. מִכָּאן יוֹצֵאת חֵרוּת לְכֻלָּם. וּמִפְּנֵי שֶׁיּוֹצֵאת מִמֶּנּוּ חֵרוּת, תּוֹרָה שֶׁיּוֹצֵאת מִמֶּנּוּ נִקְרֵאת חֵרוּת. וְעַל זֶה כָּתוּב (שמות לב) חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, וְזוֹ הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת חֵרוּת’ (זוהר תצוה, שם).

יהי רצון שנזכה לאורו המיוחד של חודש זיו, לתיקון, להתעלות ולברכה שמביאים עמם ימי הספירה, ויהא השער החמישים, זמן מתן תורתנו, שעת רחמים ועת רצון וישועה בכללי ובפרטי.

 

[1] רעיא מהימנא מצוה לא, מובא בזוהר אמור צח ע”א.