דבר תורה לראש חודש אלול

בין ימי החורבן לראש השנה

נהוג לראות בראש חודש אלול את תחילת תהליך ההכנה לקראת ראש השנה. עם זאת, כבר עם סיום תקופת האבלות על החורבן בתשעה באב מורגשת תכונה מסוימת שפניה לימי הדין. שבע הפטרות הנחמה הנקראות בין תשעה באב לראש השנה מהוות תנועה מעומק הייאוש לנחמה ותקווה.

מגילת איכה, שנקראת בתשעה באב, מעלה את זכר האסון הלאומי של גלות, חורבן, סבל ואבדן. גם אנו חווים מחדש את המשבר בקשר עם הקב”ה, את תחושת הניכור, ואת המחשבה המבעתת שהקב”ה אינו נגיש, ושפניו נסתרות מעמו. בפרוש עלינו ראש השנה – שבעה שבועות בלבד אחרי תשעה באב – התמונה שונה לחלוטין. במקום להרגיש מרוחקים מהקב”ה, אנו חווים תחושה של קרבה גדולה בזמן שאנו ממליכים את הקב”ה עלינו ומכירים במלכותו בעולם כולו. במקום תחושה שאנו עם נרדף שאיבד את ייעודו, אנו מאמצים את זהותנו כעם שהוא אור לגוים. במקום תחושה של סוף, אנו מתחדשים באדרת של התחלות חדשות, ומתמלאים באופטימיות מחודשת לעתיד טוב יותר.

שבע הפטרות הנחמה, שכולן לקוחות מפרקי הנחמה בספר ישעיהו (פרקים מ’-ס”ו) – מובילות תהליך שמאפשר לעם ישראל לקום מן המשבר הנורא ולהתנחם בתקווה לעתיד טוב יותר.  בשונה מן הפרקים המוקדמים יותר בספר ישעיהו (שמתמקדים באירועים מן המחצית השנייה של המאה השמינית לפני הספירה), פרקים אלה בישעיהו מתעדים את קריאת הנביא לגולי יהודה בבבל במאה השישית לפני הספירה, קריאה המעודדת את הגולים לשוב לארצם, לבנות את הארץ, ולהקים בה חיים חדשים. הלשונות של נבואות ישעיהו, שמהדהדות במגילת איכה, מהפכות את החורבן המתואר שם, ומובילות את העם מגלות לגאולה, ומייאוש לתקווה.

אחד המאפיינים הקשים ביותר של מגילת איכה הוא היעדר הנחמה. על אף שהשורש נח”ם מופיע שש פעמים לאורך הטקסט, הנחמה המיוחלת ממאנת לבוא. השורש מופיע חמש פעמים כחלק מביטוי על דרך השלילה (“אֵין לָהּ מְנַחֵם”), ופעם אחת כשאלה רטורית (איכה ב’ יג): “מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן? כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא לָךְ?”.  הדימוי של הים רומז לשטף הדמעות המלוחות של העיר, לסערת ההרס של הבניינים המתנפצים, ולשבר העמוק של העם. מגילת איכה מאופיינת בהעדר מוחלט של נחמה, והספר מותיר את עם ישראל ללא תקווה.

מנגד, בספר ישעיהו הקב”ה עצמו מנחם את העם הנותר ללא נחמה. בשבת הראשונה אחרי תשעה באב (שקרויה ‘שבת נחמו’ על שם פתיחת ההפטרה בשבת), נקראת הפטרת הנחמה הראשונה, שבפתיחתה מופיע השורש נח”ם פעמיים (יש’ מ’ א): ” נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם”. הנחמה של הקב”ה אינה מסתכמת בכך; הנחמה שזורה לכל אורך הפרקים הליריים הנקראים כשבע ההפטרות בין תשעה באב , ומציעים מעט נחמה. בתגובה להעדר הנחמה באיכה, הקב”ה מכריז, “אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם!” (בהפטרה הרביעית, נ”א יב). למי יש כוח להבטיח לירושלים מרגוע בשעת הסערה הגדולה שלה? התשובה מתהדהדת בדברי ישעיהו (בהפטרה הרביעית, נ”א טו): “וְאָנֹכִי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו, ה’ צְבָאוֹת שְׁמו”. הקב”ה, השולט בים הסוער, יכול גם לרפא את שברנו הנורא, שהוא רחב ומאיים כים.

בנוסף למילות נחמה, הנבואות בישעיהו מציעות גם ניגוד להיבטים מסוימים של הסבל של העם. לדוגמא, הפרק הראשון של המגילה פותח בעיר שיושבת בדד, והבדידות של ירושלים באה לידי ביטוי מטאפורי באלמנותה (“אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה”). העיר  הגלמודה בוכה לתוך הלילה (“בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ”), כאשר בכיה מתערבב באנחות השקטות של מעט התושבים שנותרו בשעריה השוממים (“כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת”). תושבי ירושלים, הקרויים ‘בניה’ (“הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים”), מתקדמים בכבדות לכיוון הגלות, ונתפסים בקלות על ידי רודפיהם. לאחר שהעיר התרוקנה מבניה האהובים, הבדידות הכאובה של ירושלים הופכת למוטיב החוזר באיכה א’: הפיכת ירושלים מעיר שוקקת חיים לקליפה ריקה.

הפטרות הנחמה מציגות את תקומת ירושלים, בקריאה לבניה לשוב לעירם האהובה. תוך שימוש מהופך באותן המילים שתיארו את הצער באיכה, הנביא מחזק את תושבי יהודה כי ששון ושמחה עוד ישובו למקומם, ו”נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה” (נ”א יא). ירושלים כבר לא תזכור את ימי אלמנותה, “וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי-עוֹד” (בהפטרה החמישית, נ”ד ד), ולא תשב שממה עוד, “כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב” (בהפטרה השנייה, מ”ט יט). האוכלוסייה בירושלים תגדל כל כך מהר, עד שהעיר לא תוכל להכיל את כל ‘בני השכול’ ששבו אליה, שקוראים “צַר לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה” (בהפטרה השנייה, מ”ט כ). התדהמה של ירושלים מן ההתמלאות הפתאומית באנשים תעורר בה את הזיכרון הכואב של בדידותה הגדולה שהייתה מנת חלקה ((בהפטרה השנייה, מ”ט כא): “וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל? הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם?”.

באיכה פרק ב’ מתוארת הקריסה הפיזית של ירושלים; בניינים ובני אדם מתמוטטים אל הארץ, תוך מפלה אדירה ממעמדם הקודם. שערי העיר שוקעים (“טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ”), והכניסה המפוארת של ירושלים נקברת עמוק באדמה. זקני העיר מתישבים על הארץ, מעלים עפר על ראשם, ומתלבשים בשק (” יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת-צִיּוֹן הֶעֱלוּ עָפָר עַל-רֹאשָׁם חָגְרוּ שַׂקִּים”). התנועה המושכת כלפי מטה מורה על תשישות; הכל נכנעים למשיכת האדמה, למוות הקרב. הגאולה כרוכה בתנועה הפוכה. בהפטרה הרביעית (נ”ב א-ב), ישעיהו קורא לירושלים לקום מן הארץ, ולהתנער מן העפר (“הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי”). הוא מבקש מהעיר להתעורר משנות התרדמה והדכדוך, ללבוש בגדי תפארת (“לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן  לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ”), ולשוב לשנות הזוהר.

גם העיניים הן מוטיב חוזר במגילת איכה. כשיקוף של החברה הלא-מתפקדת, העיניים אינן ממלאות את התפקיד העיקרי שלהן במגילה ככלי לראייה. התפקיד המרכזי של העיניים באיכה הוא הזלת דמעות; העיניים לא יכולות, או לא רוצות – לראות את הזוועות מסביב. באיכה אין טעם בראייה, משום שהמציאות בהווה כואבת מדי, והעתיד לוט בערפל. בהפטרות השניה והשישית, ישעיהו מצווה על ירושלים, “שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ!” (מ”ט יח; ס’ ד). כעת ירושלים יכולה לשאת עיניה בשמחה ולראות: התקווה שופעת והעתיד נפרש לפניה בציפייה מזהרת.

העדרותו של הקב”ה מורגשת היטב באיכה: הוא מסתיר פניו מעמו. כמעט בכל פרק בספר העם (או העיר ירושלים) מתחנן לא-להיו: “ראה והביטה”; כסבור, הקב”ה הפנה מבטו מהעם ולכן אין טעם בתפילה (איכה ג’ ח):  “גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי”. אם אין בתפילה תועלת, כיצד יכול עם ישראל לבנות מחדש את הקשר עם הקב”ה?

מגילת איכה מסתיימת באנחת יאוש, בנימה של ניכור מהקב”ה: “כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד”. הקינות אינן מסתיימות בתפילה, אלא בכאב גדול. כיצד עוברים מכאן לראש השנה, יום שכולו נטוע באמונה שהקב”ה שומע את תפילותינו?

התשובה לשאלה זו טמונה בנבואות הנחמה של ספר ישעיה. מטרת שבע ההפטרות של נחמה היא להפך את הצער והכאב שמופיעים לאורך איכה, עד שאנו מגיעים לסף של ראש השנה. ההפטרה השביעית, שנקראת בשבת שלפני ראש השנה, מסיימת בישעיהו ס”ג. אך כדי להשלים את תהליך ההיפוך כהכנה לראש השנה יש לקרוא הלאה, בישעיהו ס”ד. בפרק זה מבואר מדוע התקשורת עם הקב”ה נקטעה: ” הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא, בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ. וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ, וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ; וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ, וַעֲו‍ֹנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ. וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ, מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ:  כִּי הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲו‍ֹנֵנוּ” (ס”ד ד-ו).

אמנם, אין אפשרות לשתוק נוכח ההתנכרות הא-להית. תוך קריאה לדימוי ההורי של הקב”ה, המהווה תמה מרכזית בראש השנה, הנביא פונה לקשר הנצחי בין הקב”ה לעמו (יש’ ס”ד ז): “וְעַתָּה ה’, אָבִינוּ אָתָּה; אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ”. העם כבר לא ירגיש מרוחק מהקב”ה. הקב”ה הוא הורה, הנמצא לצד העם תמיד, מיום היווצרנו. הוא זה שעיצב והצמיח את העם, והקשר איתו בל ינתק.

זכרון הדברים מעורר את העם לתפילה, ובפסוקים הבאים הנביא פונה לקב”ה בבקשה ישירה ואמיצה להיפוך המצב העגום המתואר באיכה. הנביא מסכם את תחינתו ברמיזה ברורה לסיום הקשה של איכה, שמסכם בנימת יאוש:

אַל תִּקְצֹף ה’ עַד מְאֹד, וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָו‍ֹן, הֵן הַבֶּט נָא, עַמְּךָ כֻלָּנוּ! (ישעיהו סד, ח).

התפילה נעדרת מסיום מגילת איכה (“כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד”). הנביא מוביל את העם בדרך לתקשורת ודיבור, ומספק לחברה אילמת אמונה מחודשת בכוחה של תפילה. שבע נבואות הנחמה מובילות אותנו בכל שנה ושנה בדרך ממשבר להתחדשות, ומעודדות אותנו להרים ראש ולהשיב לעמנו את הכבוד האבוד, הששון והשמחה.

אסיים בתפילה שתקופה זו תאפשר מעבר ממשבר לנחמה. ולוואי שבזכות התפילות תובטח ההצלחה של משימות חיילינו, שובם של החטופים, רפואה לפצועים, ונחמה גדולה לכולנו שתחפה על הכאב הגדול.

יהי רצון שהשנה הבאה עלינו לטובה תימלא באור ושמחה, בריאות וצמיחה רוחנית, ביטחון וכבוד, אחדות וברכה לעם ישראל.