דבר תורה לראש חודש טבת

שורש הקדושה ומעלין בקודש 

מורתנו האהובה במתן, חנה בלנסון ז”ל, שאנו מציינים ל”ב שנים לפטירתה בט’ בטבת, נהגה להביא רעיון מרתק המופיע מספר פעמים בכתבי רב צדוק הכהן מלובלין שכה אהבה ללמד. הכוונה לכך שההופעה הראשונה של מילה בתורה מורה על מהות המילה, על שורשו העמוק (ונכון הדבר גם לגבי המופע הראשון של אות בתורה). הרעיון שעליו כותב ר’ צדוק נמצא בין היתר ביחס למילה קדושה בספר ישראל קדושים ז [א]. יש לשים לב לכך שאינו מציין מקור קדום לעקרון, רק כותב לגביו “קיבלתי”, וכך כותב:

” ופעם ראשון שנזכרה בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת, מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. וקבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין, וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת, שהיא קדושה קביעא וקיימא… וזהו עיקר הקדושה לזכות שהש”י מקדשם, אבל הכנת אדם לקדושה מה היא חשובה, וכמה יכול לקדש עצמו, וגם זה אינו אלא אחר שקידש הש”י יום השבת ונתן קדושה בזמן.”

הרעיון הזה גרם לי לחשוב על מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שאולי בית שמאי סבור, באופן דומה, שתמצית נס חנוכה וקדושת החג, נמצאת ביום הראשון ששם הופיע הנס (של מנוחה מהלחימה ופח השמן). לפי זה הקדושה הולכת ופוחתת במשך ימי החג, ובהדלקה אנו רק חותרים להעלות את הניצוצות של הקדושה של ראשית החג. והנה, מצאנו בכתבי ר’ צדוק לחנוכה את הדברים הבאים (ר’ צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק בראשית לו חנוכה וראש חודש טבת, אות טו):

והנה בית שמאי ובית הלל נחלקו בגמרא דבית שמאי אומרים דפוחת והולך כנגד פרי החג ובית הלל אומרים דמוסיף והולך דמעלין בקודש (שבת כ”א ב) וכבר אמרנו דאלו ואלו דברי אלהים חיים ועל דרך מה שנאמר (ישעיה ס’, ב’) כי הנה החושך יכסה ארץ וגו’ ועליך יזרח ה’ דכשפוחת והולך נגד פרי החג שרומז על הניצוצות קדושות שמוציאין, ממילא על ידי זה בישראל האור מוסיף והולך דמעלין בקודש שנתוסף בכל יום קדושה בישראל וכן להיפך”

כלומר, דעותיהן של בית שמאי ובית הלל מבטאות שתי תנועות במציאות. מצד הקדושה  שמתבטאת בפרי החג שקרבים, הקדושה היתה בשיאה בראשית החג, ויוצאות מהן ניצוצות של קדושה שמתמעטות, ולכן דעתו של בית שמאי שתופעה זו אמורה להשתקף בהדלקת הנרות. ואילו בית הלל קובעים שמצד ישראל, שמלקטים את הניצוצות של קדושה ומעלים אותן, אכן בכל יום “מעלים בקודש”. ואפשר להבין מתוך דבריו, שהדלקת הנרות אמנם נקבעה בשל הנס שנעשה ממרומים, אך היא נקבעה כדעת בית הלל בסדר של “מעלין בקודש” כדי לשקף את מאמצו של האדם מישראל. מאמצו/מאמצינו ללקט את ניצוצות האור והקדושה בתוך עולם החשוך עמו אנו מתמודדים, ולחתור למקום של קודש, ולכן “מעלין בקודש” וכל יום מוסיפים נר.

בשיעור פתיחה של הרב קוק למסכת בבא בתרא בשנת תשפ”ט שסיכם הרב שלום נתן רענן[1], נאמר חילוק דומה ומרתק על סדר המסכתות של הגמרא בסדר נזיקין. ישנן שתי שאלות מפורסמות והן: האם ה”בבות” הם מסכת אחת, ולמה סודרו ה”בבות” בסדר שלכאורה “פוחת והולך” מבחינת קדושתן, כשקודם לומדים את בבא קמא המלאה לימוד הלכות מדרשות הפסוקים מן התורה, ורק לבסוף בבא בתרא שרובה נלמדת על דרך הסברה האנושית? האם הכלל לא קובע ש”מעלין בקודש” ואין מורידין” כפי שלמדנו מנרות חנוכה?   מסביר הרב קוק:

” בסידור עניני הקודש ישנם שני כללים סותרים, יש הכלל שכל המקודש מחברו קודם לחברו, וכלל שני לו, מעלין בקודש ולא מורידין. לפי הכלל א’, הקדימה בדבר המעולה, ולהיפך לפי כלל ב’, הקדימה בדבר הפחות. והדברים מבוארים שבסדור הענינים שאינם קשורים זה בזה כמו בקרבנות … שכל קרבן הוא ענין לחוד… מקדימים את המקודש, לפי הכלל שכל המקודש מחברו קודם את חברו, אולם בענינים המקושרים זה בזה, כמו בנרות חנוכה, אנו קובעים להתחיל בהפחות ולעלות, לפי הכלל מעלין בקודש ולא מורידין.”

ומה בדבר הסדר של ה”בבות” בנזיקין והשאלה – מה נעלה יותר–הלימוד הנלמד מדרשת הפסוקים או זה שנלמד בשכל האנושי? לכאורה, מציע הרב קוק שם, ” כל דבר שבא מתוך התורה הוא יותר מקודש מאשר לא נתגלה בתורה כי אם בדעת האנושי.” ואולם, בהמשך דבריו מלמד אותנו הרב קוק, שלפי הדעה שהבבות הן בעצם מסכת אחת ארוכה, יש להשתמש בכלל “מעלין בקודש” ולהבין שדווקא בבא בתרא המלאה בהגיון אנושי היא היא נחשבת “מעלין קודש”. וכך מסביר את הקשר בין הדברים:

“ויש בהסתכלות הכללית ומסתורית לדון להיפך, שמה שהשכל שולט בו יותר, ויתרון החכמה היא שמתאחדת ונאחזת עם קדושת ההוויה בתוכיותה, מקורה ושורשה, נקודת הכלליות שבקדושה, ומתוך זה מתעלה השכל להעמקת ולתפיסת עומק כל עניני התורה. ולדעת האומרת חדא מסכתא היא, וסדור עניניה צריך להיות במעלין בקודש, ישנה עליה בהסתכלות הפנימית, …כל מה שתלויים בסברא אחוזים הם בכלליות הקדושה, ומשום זה תחילת בבא קמא שדיניה מפורשים, ואחר, בבא מציעא, שדיניה פחות מפורשים, ולאחרונה בבא בתרא, שכולה קבלה, ודברי סברות ולא התבאר מן התורה.”

דבריו מפתיעים, מדגישים את ערכו של לימוד התורה מתוך סברה ועמל שכלי, ומעצימים את חוויית הלימוד. אפשר לראות בהם קשר הדוק לדברי הרב צדוק על נרות חנוכה ולהשליך מתוכם על דברי ר’ צדוק– ההדלקה של כל הלילות הינה ענין כללי אחד, ולכן הכלל המכריע הוא “מעלין בקודש”. קביעת סדר הדלקת הנרות בסדר “מעלים בקודש” לא רק משקפת את המאמץ של האדם מישראל להעלות ולאסוף את ניצוצות הקדושה, היא גם משקפת הסתכלות פנימית על עמל האדם בשכלו במציאות שאחוז בכלליות הקדושה.

ואיך קשורים עמל התורה–במיוחד בתורה שבעל פה, וענין נרות חנוכה לראש חודש טבת? אף כאן נפנה לדבריו המופלאים של ר’ צדוק בדרשה נוספת, (שם, אות [יט]), “ראש חודש טבת שחל בחנוכה ובראש חודש שורש הקדושה מכל החודש וכמו שאמרנו דלטעם זה נקרא ראש חודש “ראש” של החודש [ולא סתם ,תחילת חודש, כפי שביאר במקום אחר]. בוודאי עסק חודש זה יש לו שייכות לקדושת חנוכה שהוא לתקן העבר ולהתגבר על יצר הרע להבא ושניהם על ידי אור התורה…והיינו תורה שבעל פה שמופיע בלב ישראל על ידי נרות חנוכה.”

אני מאחלת שנזכה למעלת “מעלין בקודש”, בימים האחרונים של חנוכה ובעמלינו וסברותינו בתורה, ולשורש הקדושה המיוחד של חודש טבת המתגלה בראש חודש. כיוון שפתחתי בחנה בלנסון ז”ל, מורתנו, אבקש לסיים עם טעימה מדמותה. חנה ז”ל היתה דור שביעית ירושלמית, נטועה בחברה החרדית, שהגתה וחידשה חידושים פלאיים בתורה שבכתב, בפרשנים, במדרשים ובדברי הגות וחסידות. כשתלמידתה שאלה אותה מה היא עושה בשעות הרבות באוטובוסים שכן לא נהגה, השיבה בפשטות האופיינית, “חושבת”.  וחשיבה זו היתה בו זמנית מורכבת ממחשבות שכליות טהורות, ובו בזמן אחוזה בחיים עצמם ומעורבת עם דעת הבריות –ובמיוחד עם דעת תלמידותיה. קשה לדמיין דמות יותר קרובה לתיאור הרב קוק “שמה שהשכל שולט בו יותר, ויתרון החכמה היא שמתאחדת ונאחזת עם קדושת ההוויה בתוכיותה”. חודש טוב ומבורך.

[1] ניתן לקרא את סיכום השיעור בכתובת: https://asif.co.il/wpfb-file/02-pdf-93/