דבר תורה לראש חודש כסלו

לתוקפו של ברכה על מנהג

הכלל הבסיסי ויוצאי הדופן:

הכלל ההלכתי הבסיסי הוא שאין מברכים על מנהג ברכת ‘וצונו’, כיון שלא נצטווינו במנהגים. אך לכלל זה יש יוצאים מן הכלל. ישנם מנהגים שעליהם אנו מברכים ברכת ‘וצונו’, ועל שניים מהם נברך בחודש כסלו. הראשון יהיה בקריאת ההלל בראש חודש, המהווה מנהג שעליו (חלקנו) מברכים, והשני יהיה הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, שגם עליו מברכים למרות שהוא מנהג.

מלבד שני מנהגים אלה, ישנם מנהגים נוספים שעליהם מברכים, שנידונים בפוסקים. אלה כוללים את כל המצוות הנעשים ביום טוב שני של גלויות, שכולו נהוג בתורת מנהג, וכן אמירת קידוש בבית הכנסת בליל שבת, מנהג נפוץ בקהילות חו”ל. אך אנו נתמקד בשני המנהגים הראשונים שהזכרנו: קריאת הלל בברכה בראש חודש, ומנהג הדלקת נר חנוכה בברכה בבית הכנסת.

הכלל הבסיסי לפיו אין לברך ברכת ‘וצונו’ על מנהג, מפורש ברמב”ם באומרו:^[1]

כל דבר שהוא מנהג אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו… ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר בכל יום אברכך.

אם זהו הכלל, מדוע מברכים על מנהגים מסויימים? וכיצד ישבו הפוסקים בין ההלכה שאין לברך על מנהג, לבין המציאות שבה אנו מברכים?

מרבית הפוסקים דנו בכל אחד מהמנהגים שעליהם אנו מברכים בנפרד. וניסו להבין וליישב את הנוהג לברך בכל מקרה לגופו. כל יוצא דופן – והסברו. עד שבא מרן הגרי”ז הלוי ובאמצעות חידושו מאיר העיניים יישב את הסוגיה כולה בבחינת ‘כל יכול וכללם יחד’. בחידוש זה נתמקד בהמשך לאחר שנסקור את המנהגים עצמם.

מה מייחד את המהגים עליהם אנו מברכים? מדוע מברכים על קריאת הלל בראש חודש ועל הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת? נפתח בסקירת ברכת ההלל.

קריאת הלל בברכה בראש חודש:

בענין ברכה על הלל בראש חודש נחלקו הרמב”ם ורבנו ת”ם. הרמב”ם פוסק (כמצוטט לעיל) שאין לקרוא הלל בראש חודש בברכה. בעקבותיו פוסק כן השולחן ערוך, ומוסיף שבארץ ישראל וסביבותיה נהגו שלא לברך על ההלל.[2] לעומתו שיטת רבנו תם[3] (ובעקבותיו הרא”ש) היא, שיש לברך על אמירת הלל בראש חודש, אף שזהו מנהג ואנו אומרים ‘וצונו’ בברכתו.

הסוברים שיש לברך על קריאת הלל בראש חודש מונים מספר סיבות לכך. לדעת המאירי הברכה נובעת מכך שבבבל לא קידשו את החודש בראיה, כפי שקידשוהו בארץ ישראל, ועל כן הנהיגו לברך על ההלל בראש חודש, כדי להדגיש את חשיבות היום. בדומה לכך, הראב”ד מסביר ש”של ראש חודש בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ראש חודש” וכן ש”קריאת ההלל בימים המקודשים וקרבן מוסף בהם, אם תקנו בהן ההלל משום היכר לקדושתן יפה עשו, וצריך ברכה”.[4] רבנו תם סבור שקריאת הלל היא קריאה בכתבי הקודש, בדומה לקריאה בתורה המהווה גם היא קריאה בכתבי הקודש. ושכשם שמברכים על קריאת התורה, כך מברכים על קריאת הלל המהווה חלק מכתבי הקודש. הריטב”א לא דן בפרטי מנהג הלל בראש חודש – לדבריו אין לסור ממנהג אבותינו. לכן, על מנהגים מבוססים שעליהם נהגו אבותינו לברך, אפשר להמשיך ולברך. ומכאן, שקריאת ההלל בברכה היא תקנה מיוחדת לאותם מקומות שבהם נהגו כך מדורות, ושממנה אין סרים.

מלבד הראב”ד, הפוסקים שלעיל מתרצים את לגיטימיות הברכה משהיא כבר הונהגה. שכן נראה שהמנהג לברך על קריאת הלל בראש חודש הוא עתיק ומבוסס, אך מקורו ההלכתי אינו ידוע.

מנהג הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת, שבו נדון עתה, דומה במקורו למנהג לברך על קריאת הלל בראש חודש. גם כאן לא ברור כיצד ומתי התחיל המנהג, ויש שמבדילים בין הנוהג בארץ ישראל ובחו”ל.

המנהג לברך על הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת:

כאמור, מנהג ותיקין הוא להדליק נרות בבית הכנסת בברכה, אף ששורש המנהג אינו נהיר כדבריו של בעל שבלי הלקט: “וגם אנו נוהגין להדליק בבית הכנסת ולא ידענו שורש וענף למנהג זה.”[5]

יש הסוברים שכיון שנס החנוכה נעשה במקדש, יש לפרסמו גם במקדש מעט.^[6] אחרים סוברים שהדלקת נרות בבית הכנסת נועדה להוציא ידי חובה אורחים שאין להם בית להדליק בו.^[7] והשולחן ערוך סבור שהדלקת נרות בבית הכנסת היא משום פרסומי ניסא. שו”ת הריב”ש^[8] מסביר שכיון שאין כולם יכולים להדליק נרות חנוכה בפתח ביתם ולפרסם את הנס ברבים (במיוחד בחו”ל במקומות שהדרים בהם אינם רוצים למשוך תשומות לך לבתיהם), הנהיגו לפרסמו בבית הכנסת לציבור כולו.

אולם, מדוע מברכים על הדלקה זו? האם לא היה די להדליק בבית הכנסת בלא, מאשר להסתכן בברכה שאינה צריכה?

הכל בו כתב שלפי שלא כולם בקיאין בסדרי הברכות אין בברכה על נרות חנוכה בבית הכנסת ברכה לבטלה שכן היא מסדרת “הברכות בפניהם”[9], ובנוסף ההדלקה מוציאה ידי חובה את אלה שאין להם בית להדליק בו. ורבי יעקב עמדין מסביר (בספרו מור וקציעה), שאילו היו מדליקים נרות בלא ברכה בבית הכנסת, ניתן היה לחשוב שהנרות נועדו להאיר את בית הכנסת, ולא כדי לפרסם את הנס. הברכה מדגישה שייעודן של הנרות הוא פרסומי ניסא, ועל כן אין היא ברכה שאינה צריכה.

גם כאן, קשת הדעות מתרצת את לגיטימיות הברכה וההסברים מתמקדים במנהג מסוים זה בלבד.

חידושו של מרן הגרי”ז:

הגרי”ז[10] דן בשאלה מתי מברכים על מנהג באופן כוללני השופך אור על הסוגיה כולה, דבר דבור על אופניו. לדידהו, יש הבדל מהותי בין מנהג למצוה. אחד המאפיינים השונים בין שניהם הוא שעל מנהגים, חשובים ככל שיהיו, לא נתקנו ברכות, ועל כן אין לברך על מנהג. ואילו על מה שהוגדר כמצוה ניתן לברך, גם אם זו הרחבה של המצוה. הדבר אינו מעיד על חשיבות המעשה או על תוקפו, אלא על מהותו. עצם החפצא של המנהג אינו מאפשר ברכה, אפילו אם הוא מנהג חשוב. והחפצא של מצוה – מאפשר ברכה. ולכן, כל עוד המעשה הנדון הוא בגדר מצוה, אפשר לברך עליו, אף אם הוא נעשה בתנאים אחרים.

הדלקת נרות חנוכה מוגדרת כמצוה. לכן אפשר לברך על ההדלקה, אפילו אם תנאיה נובעים ממנהג ההדלקה בבית הכנסת, ואינם תנאי ההדלקה של ‘נר איש וביתו’. זאת מכיון שעצם מעשה ההדלקה הוא מצוה. הגרי”ז מנתק בין המעשה עצמו, לבין הנסיבות שבהן הוא נעשה. די לו בכך שהמעשה מוגדר כמצוה כדי שיברכו עליו אף אם הוא מבוצע בצורה אחרת.

וכן הדבר בקריאת הלל בראש חודש. על פי שיטת רבנו תם שאותה מסביר הגרי”ז, קריאת הלל היא מצוה בדומה לקריאת התורה, שכן קוראים מכתבי הקודש. ואם כן, משמע שניתן לברך על קריאת הלל בראש חודש. וכך גם בשאר המנהגים שעליהם מברכים. לכולם מכנה משותף, והוא שהם הוגדרו כמצוות. על כל המנהגים שעליהם מברכים,  ניתן לברך בתורת מצוה, בקונטקסט אחר. אכילת מצה ביום טוב שני של גלויות מדגימה זאת בבירור: אף שיום טוב שני של גלויות משומר מכוח המנהג, וכל הנעשה בו נובע מן המנהג, אכילת מצה היא מצוה שעליה מברכים. על כן, אף אם היא נעשית ביום טוב שני של גלויות (שכולו נובע ממנהג), אפשר לברך עליה, כיון שלאכילת מצה יש שם של מצוה.

בהסתכלותו הכוללת של הגרי”ז חידד הוא כלל השזור בין כל המנהגים שעליהם אנו מברכים. שכן, ביסודם מצוה המאפשרת ברכה. בכך התווה הגרי”ז פן חדש לכל המנהגים.[11]

יהי רצון שיבורכו מנהגנו ושאור חדש על ציון יאיר.

 

[1] רמב”ם, הלכות ברכות, יא, טז

[2] שולחן ערוך, או”ח, הלכות ראש חודש, תכ”ב, ב’.

[3] ראה בתוספות ל: בבלי, ברכות יד, א, ד”ה “ימים”, בבלי, סוכה מד, ב, ד”ה ‘כאן במקדש’, בבלי, תענית כח, ב, ד”ה ‘אמר  שמע מינה’ ובבלי, ערכין י, א, ד”ה ‘י”ח ימים’

[4]  ראב”ד לרמב”ם הלכות ברכות יא, טז. הגרי”ד סבור ששיטת הראב”ד היא שהברכה על הלל בראש חודש היא ברכת שבח הודאה. ראה: רשימות שיעורים למסכת ברכות, דף יד, ע”א, עמוד קפה, ד”ה “והנה יש מחלוקת”.

[5]  שבלי הלקט, סימן קפ”ה. לדעת שבלי הלקט אין לברך על הדלקת נרות בביה”כ, אך אין נוהגים כן.

[6]  ספר המנהיג, הלכות חנוכה, עמוד תקל”א. יש לדייק שלדעתו המנהג להדליק נרות חנורה בביה”כ חל בחו”ל: “נהגו כך על זה שהנס בא במקדש בית עולמים ועושים כן במקדש מעט בגולה לפרסום הנס…”

[7]  ערוך השולחן, או”ח, הלכות חנוכה, תרע”א, כו; בית יוסף, או”ח, הלכות חנוכה, תרע”א, ז

[8]  שו”ת הריב”ש, סימן קי”א

[9]  ספר הכלבו, סימן נ’

[10] חידושי מרן רי”ז הלוי לרמב”ם, ברכות, יא, טז.

[11] לנקודת מבטו של הגרי”ד באותו נושא ראה רשימות שיעורים למסכת ברכות, דף י”ד, ע”א.