דבר תורה לראש חודש ניסן

המשמעות הנצחית של פסח משתקפת, בין היתר, דרך מגילת שיר השירים, שנקראת בחג, ואילו התכונות המיוחדות של שיר השירים מתגבשות דרך השוואתה למגילת רות, שבמובנים רבים משלימה אותה. כפי שמתן תורה הוא שיאה של יציאת מצרים, וחג השבועות מסכם את תהליך ספירת העומר שנפתח בפסח, כך שיר השירים ורות הן שתי מגילות שכרוכות ותלויות זו בזו.

בשתי המגילות מופיע סיפור אהבה, אך הסיפורים מתרחשים בקצוות שונים של מעגל החיים. בעוד ששיר השירים מלא בהתלהבות של התאהבות צעירה, מגילת רות פותחת במקום שבו סיפורי אהבה בדרך כלל מסתיימים: במות בני הזוג של הגיבורות. ברות מתוארת אהבה שנרקמת דרך נאמנות וקשר משפחתי, ואחריות שנמשכת אפילו מעבר למוות. בהתאם לחוויות האהבה השונות בכל אחת מהמגילות, בשיר השירים מודגש היופי הפיזי של שני הגיבורים כמרכיב חיוני של אהבתם. מאידך, בועז מעריך את רות לא בשל יופייה, אלא בשל נאמנותה לנעמי – ולבועז עצמו.

חוויות האהבה המנוגדות באות לידי ביטוי גם בגישות השונות של הגיבורים למעורבות של אנשים אחרים בחייהם. סיפורה של רות מלא במערכות יחסים משמעותיות; לאחר מותו של מחלון, רות מוצאת נחמה בקשר שלה עם חמותה, ובסופו של דבר בקשר שלה עם בועז. לעומת זאת, שני האוהבים בשיר השירים מבקשים רק זה את זו בלבד, ומביעים שוב ושוב תסכול כאשר הם נאלצים לתקשר עם אחרים שזרים להקשר של אהבתם. לדוגמא, בשלוש הזדמנויות שונות הם משביעים את “בנות ירושלים” שלא תפרענה לאהבתם. הרצון להישאר לבד בא לידי ביטוי עוצמתי בשיר השירים ח’ א: “מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך, גם לא יבוזו לי”. כאן, עוצמת האהבה היא כזו שאין באפשרותו של שום גורם חיצוני להעריך אותה במלואה; כל מעורבות חיצונית רק תפגע בה.

ביטוי נוסף לגישות השונות לקשרים מחוץ לקשר הזוגי הוא הרקע ההיסטורי של כל אחד מן הספרים. מגילת רות ממקמת את סיפורה בהקשר היסטורי, הן בפסוקי הפתיחה והן בפסוקי הסיום שלה. לעומת זאת, בשיר השירים אין הקשר מלבד זיהוי הגיבור עם שלמה. מגילה זו מתמקדת אך ורק בדמויות הסיפור, ולא ביחסם לאחרים. הבחנה זו בין הגישות של שתי המגילות להקשר החברתי וההיסטורי היא ביטוי נוסף להבדל בין תיאור האהבה הצעירה, הנלהבת והכובשת, בין בני הזוג בשיר השירים, לבין סיפור האהבה של רות, המושרש ברשת של קשרים ומחויבויות שחורגים מעולמם הסגור של שני האוהבים.

בשיר השירים האהבה היא עזה, מקיפה, וקשה לקיום לאורך זמן. בעוד שזוג גיבורי הסיפור מאוהבים עמוקות, בשלוש הזדמנויות נפרדות – כולל בפסוק האחרון ממש של הספר – הגיבורה, כביכול ללא אזהרה, שולחת את אהובה הרחק ממנה. נראה שעוצמת אהבתם מכריעה, לפעמים עד כדי הצפה מוחלטת. לעומת זאת, ברות יש תיאורים חוזרים של אנשים הדבקים זה בזה (גם כאשר היינו מצפים שינהגו אחרת), והשורש “דבק” מופיע בהקשר זה ארבע פעמים במגילת רות.

בעוד ששתי המגילות מייצגות תיאורים מנוגדים של אהבה, תיאורים אלה משלימים זה את זה. בהקשר אחר מתחדד רעיון זה על ידי הרב יוסף דב סולובייצ’יק, בדבריו על האופי השונה של שרה ואברהם:

בגיל עשרים, שרה הייתה בוגרת ומפותחת באופן מלא, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה רגשית; היא הייתה אנרגטית, אמיצה, ונועזת. אך המבוגרת לא הצמיתה את הילדה … המבוגרת הגיעה אולי לפסגה הגבוהה ביותר של גדולה או צמיחה אינטלקטואלית, ויתכן שפעילויותיה התרבותיות היצירתיות היו עצומות, אך כל זה לא הפריע לנוכחות הסודית של הילדה בשרה…

כמו שרה, גם אברהם היה ילד כל ימיו. אברהם היה סקרן מאוד; כל כוכב מנצנץ בשמי מסופוטמיה הפליא אותו; כל פרח בשדה וכל טיפת טל בלבלו אותו … הנעורים מייצגים אידיאליזם. הצעירים מחויבים ללא תנאי. הם מתריסים ביהירות כנגד העולם. אברהם, כמו שרה, היה נער כל חייו; הוא התריס כנגד החברה שהיה חלק ממנה. הוא ניפץ את האלילים כמעשה של חוצפה קדושה. הוא העז להיות איקונוקלסט בחברה אלילית שסגדה לאיקונות.

היכולת להיות שלושת הדברים גם יחד – לחוות באופן קיומי את הילדות, הנעורים והזקנה – היא סימן של ‘קהילת ברית’.

לפי הרב סולובייצ’יק, היכולת לשלב יחד את האידיאליזם הנלהב של הנעורים עם החכמה והניסיון של הבגרות היא עניין יסודי לעבודת השם לא רק של אברהם ושרה, אלא של קהילת הברית בכללותה. שתי המגילות מגלמות חזונות שונים בתכלית של אהבה: אחד שקשור לנעורים והשני לבגרות. התיאור של שני המודלים לאהבה בשתי מגילות מקבילות רומז שיש כאן שני מודלים בסיסיים, ועם זאת כל אחד מהם אינו מספיק. אהבת ה’ שוזרת יחד שאיפה לשני הקצוות: תשוקה עזה ומלאת חזון לצד מחויבות נאמנה ובלתי מתפשרת.

בפסח, אנו חוגגים את ההתלהבות וההתרגשות הפועמות בשיר השירים, שהובילו את אבותינו ללכת אחרי משה לקראת עתיד לא-נודע. לעתים, אהבה זו נבחנה, ואף התנודדה – הן ביחסים של גיבורי שיר השירים והן ביחסים של בני ישראל עם הקב”ה במדבר. אך פסח מזכיר לנו שהתשוקה בבסיס עבודת השם עדיין חיונית והכרחית.

בתקופה קשה זו לעם ישראל, הלוואי ונזכה לראות לא רק השראה לעבודת ה’ הפרטית שלנו בסיפור חווית האהבה הנצחית של פסח, אלא גם בשורה של אהבה א-להית וגאולה שלמה בקנה מידה לאומי.