דבר תורה לראש חודש ניסן

ניסן – חודש הגאולה

באוויר כבר ניכר ניחוחו של אביב, ובחוץ אפשר לפגוש את לבלוב הפריחה ולשמוע את שירת הציפורים המסמנים את התחדשות הטבע. התחדשות זו מבשרת את בואו של חודש ניסן, שמסמל את לידת העם היהודי באירוע ההיסטורי של יציאת מצרים.

יש קשר עמוק בין חודש ניסן ללידה ולהתחדשות שיוצרים את הבסיס לפרקים העתידיים של ההיסטוריה היהודית. הדבר בא לידי ביטוי בימי שיבת ציון, כאשר עזרא שב לארץ ישראל, מלווה על ידי קבוצה קטנה של יהודים (עזרא ז, ט):

כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל, וּבְאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בָּא אֶל יְרוּשָׁלִַם כְּיַד-אֱ-לֹהָיו, הַטּוֹבָה עָלָיו.

עזרא והנלווים אליו יוצאים מבבל בתחילת החודש הראשון, חודש ניסן, ומגיעים לירושלים בראשון לחודש החמישי, הוא חודש אב. ניכרת סמליות רבה בלוח הזמנים של שבי ציון. ההגעה לארץ בראש חודש אב היא מעין היפוך של החודש המסמל חורבן לחודש של נחמה ובנייה, תהליך שנפתח בחודש ניסן, כפי שמובא בגמרא (ראש השנה יא, א): “בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל”.

האופי של ניסן כחודש הגאולה יבוא לידי ביטוי גם בעתיד, וקשרים נוספים בין גאולת מצרים לגאולה העתידית רמוזים במילים של הנביא מיכה (ז, טו): “כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת”.

ירמיהו סובר שהגאולה העתידית אף תגבר בעוצמתה על גאולת מצרים (ירמיהו טז, יד):

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’; וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה’ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה’
אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם.

במה תגבר עוצמת הגאולה העתידית?

על פי אברבנאל ומפרשים נוספים, ההבדל יהיה בהיקף הגאולה. בניגוד לגאולת מצרים, שבה בני ישראל היו כולם באזור גיאוגרפי אחד לפני יציאת מצרים, הגאולה העתידית מורכבת יותר, משום שהיא דורשת קיבוץ של היהודים מכל ארצות גלותם, והובלתם בחזרה לארץ ישראל. העוצמה של קיבוץ הגלויות גדולה מזו של יציאת מצרים.

אפשר למנות גורמים נוספים להתגברות הגאולה העתידית על גאולת מצרים.

• מים: למים היה תפקיד גורלי ביציאת מצרים, ששיאו בהטבעת המצרים בים סוף והצלת בני ישראל בקריעת הים. במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר ההתמודדות מול נושא המים הפכה למוקד מרכזי של תלונות בני ישראל ושל מילוי הצרכים של העם על ידי הקב”ה.
• הדרך והעיכוב בדרך: יציאת מצרים נוהלה בידי הקב”ה באופן שלקח בחשבון את הצרכים השונים של העם. במקום דרך ישירה יותר לכנען, העם הובל בדרך עקיפה, על מנת להימנע מאיומים בדרך שעשויים לגרום להם לרצות לשוב למצרים. החלטה זו משקפת את המצב הנפשי הרגיש של העם הבורח, שאינו מורגל בחירות, ואין לו ביטחון עצמי מספק לשמור על חירותו. למרות הזהירות, העם יחטא, בשל האספסוף שהצטרף אליו כאשר יצא ממצרים. בשל כך התארכה הדרך מאחד-עשר יום למסע של ארבעים שנה.
• הגנה: העם שעזב את מצרים בחיפזון מובל על ידי עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה. עמוד האש והענן אינם רק מורים את הדרך אשר ילכו בה, אלא גם מספקים לעם הגנה. במקום אחר מוזכר שמלאך ה’ מספק לעם הגנה.

אם נשווה מרכיבים מרכזיים אלה לתיאור הגאולה העתידית, נשים לב לכמה הבדלים מרכזיים.

בישעיהו לה מתוארת השמחה הגדולה של המדבר הפורח בגאולה העתידית. נשים לב לניסוח הזהיר של הנביא: ראש הטופס

• יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת.
• פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ה’ הֲדַר אֱ-לֹהֵינוּ…
• כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה.

בפסוקים יש הדרגתיות ברורה: בפסוק הפותח נזכרים הפעלים ‘תָגֵל ‘ ו’וְתִפְרַח‘ פעם אחת בלבד, ואילו בפסוק השני כל אחד מן הפעלים מוכפל. במדרש מוצעת סיבה לתופעה זו, לפיה לבני האדם אין יכולת להכיל את התגלות ה’ בבת אחת, ולכן היא מופיעה בפניהם באופן הדרגתי (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תמא):

יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה – בשעה שהקב”ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם בפעם אחת, מפני שלא יוכלו לעמוד באותה טובה, ובפתע פתאום ימותו. צא ולמד מיוסף בשעה שנתוודע לאחיו לאחר כמה שנים ואמר להם “אני יוסף”, לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו – לפני הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה? נגלה עליהם קימעא קימעא, בתחלה משׂישׂ את אחרים, שנאמר “יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה”, ואח”כ “ותגל ערבה ותפרח כחבצלת”, ואח”כ “פרוח תפרח”, ואח”כ “כבוד הלבנון”, ואח”כ “המה יראו כבוד ה'”.

לפי נבואת ישעיהו, גילוי השכינה יגרום למדבר להתמלא במים (פס’ ו). מהו המדבר המתואר על ידי הנביא?

לפי מצודת דוד אלו תיאורים על פי משל של ארץ ישראל, שנותרה שוממה כמדבר שלא בניה בזמן שישראל היו בגלות. אך על פי הרד”ק, המדבר והערבה הם מקומות שדרכם יעברו ישראל בעת שיחזרו מהגלות לארץ ישראל: האדמה הצחיחה תהפוך באופן נסי לרוויית מים, ונחלים ומעינות יזרמו בה לטובת השבים. בכך, האתגרים שמולם עמדו בני ישראל במדבר בצאתם ממצרים לא יהיו מכשול בדרכם של שבי ציון.

ישעיהו ממשיך ומתאר את המסלול שאותו יעברו השבים (פס’ ח): “וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא, וְהוּא לָמוֹ הֹלֵךְ דֶּרֶךְ, וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ”

בשונה מהדרך העקיפה במדבר, שבה התלוו לעם ישראל גם האספסוף והערב רב, בגאולה העתידית הדרך קרויה “דרך הקודש”, ורק מי שראוי לארץ ישראל יוכל ללכת בה, ללא טמאים ואוילים.

ומה תהיה הרגשת העם בשעת הגאולה העתידית? ישעיהו מוסיף ומתאר את המצב הנפשי של העם: “וּפְדוּיֵי ה’ יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל-רֹאשָׁם; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה (פס’ י).

העם יחווה ‘רינה ושמחת עולם’, ‘ששון ושמחה’. בפסוק ארבע לשונות של שמחה, בניגוד לגאולת מצרים שבה בני ישראל חשו אימה ופחד, יראה ורוממות – אך לא מוזכרת אף לשון של שמחה.

בפרק הבא בישעיהו (נב, יא-יב) ישנה הרחבה של תיאור הגאולה:

סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ מִשָּׁם טָמֵא אַל תִּגָּעוּ צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי ה’: כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה’ וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

נראה שהגאולה העתידית צפויה להיות במדרגה גבוהה יותר מגאולת מצרים, ואף תציע מעין תיקון לכמה מן האתגרים המרכזיים של גאולת מצרים. מה הסיבה לשינוי זה, וממה הוא נובע?

לפי הרב דוד סבתו, גאולת מצרים הייתה במדרגה נמוכה יותר משום שבני ישראל טרם היו לעם. ביציאת מצרים זהות העם עוד לא הייתה ברורה ומוגדרת; הזהות והמהות של העם הלכו והתבררו במהלך הנדודים במדבר. עם ישראל הולך ומתהווה דרך המסע במדבר, ובתהליך זה הוא למעשה נוצר. אפשר להגדיר אם כן את גאולת מצרים כגאולה של בריאה. מאידך, הגאולה העתידית אינה דורשת בריאה חדשה: על אף מגרעותיו וחסרונותיו, עם ישראל חי וקיים. המשימה של הגאולה העתידית היא השלמת החסרונות ותיקון טעויות העבר. על כן, אפשר להגדיר את הגאולה העתידית כגאולה של תיקון.[1]

בחצי השנה האחרונה יהודי העולם כולו – בארץ ובעולם – חוו כאב גדול מנשוא. אך בצד הסבל, תקופה זו הובילה לבחינה עצמית מחודשת, ברמה האישית והלאומית, שמובילה בדרך לתיקון. אנו תקווה ותפילה שצעדים מחוללי שינוי אלה הם השלב הראשון בגאולה של תיקון, וששילוב המשך התיקון בחודש ניסן שראוי לגאולה, יזרז את הגאולה העתידית ונזכה לראותה במהרה.

[1]  הרב דוד סבתו, “גאולת מצרים והגאולה העתידית”, www.ybm.org.il.