דבר תורה לראש חודש סיוון

“קול גדול ולא יסף” – איזו תורה קיבלנו בסיני?

חודש סיון הוא החודש שבו קיבלנו את התורה בסיני. חכמינו נחלקו בשאלה באיזה יום בדיוק אבותינו קיבלו את התורה, אך כולם מסכימים שהדבר היה בתחילת החודש השלישי בצאתם ממצרים. השאלה הגדולה יותר היא איזו תורה בדיוק קיבלו בני ישראל בסיני?

רבים מאיתנו חונכנו לרעיון שהתורה היא נצחית, ואף קדמה לעולם (“הסתכל באורייתא וברא עלמא”). ביטוי קיצוני לרעיון הזה נמצא בגמרא (ברכות ה ע”ב) שבמעמד הר סיני ירד לעולם כל המידע הכלול בתורה – התורה שבכתב, ההיסטוריה של עם ישראל ויצירתו (נביאים וכתובים) וכל מה שמוכר לנו כתורה שבעל פה (משנה וגמרא).

מקורות אלו קוסמים לנו, שכן הם מציגים את התורה כמושלמת, מותאמת לעולם ובלתי משתנה. אלא שהתורה עצמה מציגה את הדברים אחרת. לאורך ספרי התורה אנו פוגשים במצוות שמתחדשות באהל מועד ובמדבר סיני, ולא רק ניתנות “בהר סיני”.

התורה גם מציגה לנו סיפורים שמהם עולה באופן ברור שהלכות התחדשו לאורך הדרך. יש סיפורים שבהם יש מידע חסר שצריך להשלים אותו, כמו בסיפור הוצאתם להורג של מחלל השבת ושל המגדף. היא מציגה לנו חוקים שאפשר לפרש אותם כנובעים מתוך סיפורים שארעו, כגון האיסור לכהנים לשתות יין בעקבות חטאם של נדב ואביהו; והיא מספרת לנו על חוקים שמשתנים בעקבות בקשות מפורשות, כמו בחידוש הלכות פסח שני ובסיפור בנות צלפחד.

הדוגמאות הללו מאתגרות את החשיבה על תורה קבועה ונצחית, שקדמה לעולם. מה היה כתוב באותה תורה? החוק כפי שהוצג בתחילה או כפי שהוצג באמצע או כפי שהוצג בסוף?

השאלה, איזו תורה בדיוק ניתנה בסיני, מתקשרת למחלוקת חשובה בין ר’ ישמעאל לר’ עקיבא. כך מופיע בבבלי (חגיגה ו ע”א-ע”ב): “רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד, ורבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב”.

דברי ר’ ישמעאל ור’ עקיבא מתייחסים לפרשיות ש”מתחדשות” לאורך כל התורה. לדעת ר’ עקיבא הכל ניתן בסיני, גם הכללים, וגם הפרטים, פרטי המצוות. כך לומד ר’ עקיבא במדרש המפורש על הקשר שבין שמיטה להר סיני (ספרא בהר א, א): “מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני”.

הספרא מתבססת על כך שפרשיה שמופיעה בסוף ספר ויקרא מתייחסת לנתינתה בהר סיני, כדי לומר שלמעשה כל המידע ניתן כבר (למשה) בסיני, גם אם הוא נכתב או נאמר לעם מאוחר יותר. לפי ר’ עקיבא, כל המידע ניתן מראש בסיני, אך נכתב כאילו ניתן במקומות שונים (אוהל מועד, ערבות מואב) כי שם חזרו על פרשיות ספציפיות.

מה העקרון שמלמד ר’ עקיבא? שהכל כבר נתון, כל המידע כבר ירד לעולם (ואולי אף היה קיים לפניו), וכל שיש, אם בכלל, הוא ההתחדשות בשלבים לבני אדם, כשחוזרים על הפרשיות. יתירה מזו, לדעת ר’ עקיבא, הן הכללים והן הפרטים נאמרו בסיני, ואין הבחנה ביניהם.

כיצד יסביר ר’ עקיבא את העובדה שלמשה חסר מידע? או ששינויים מתרחשים בחוק?

מדברי המדרשים בספרי עולה שלדעת רבי עקיבא פרשה מתחדשת בזמן מסוים בזכות האנשים הנכונים (הטמאים ובנות צלפחד) או הלא נכונים (המגדף ומחלל השבת), כדי לגלגל זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. לשיטה זו “הכל צפוי והרשות נתונה”. התורה היתה כבר ידועה מסיני, אבל בזכות האנשים הנכונים בזמן הנכון, היא התגלתה גם לבני ישראל. מהמדרשים עולה שהמידע שנראה חסר הוא לא כל הפרשה אלא רק פרט קטן ושולי מתוכה.

שיטת ר’ ישמעאל היא שונה. עד כמה? ניתן להתווכח. אך היא שונה.

בראש ובראשונה, מתברר מר’ ישמעאל שיש אבחנה בזמן בין נתינת הכללים (בהר סיני) לבין נתינת הפרטים (באוהל מועד), כלומר לא כל התורה ניתנה בבת אחת בסיני. שנית, מתברר שיש הבחנה בין הכללים לבין הפרטים. עצם העובדה שהכללים נאמרו בסיני, והפרטים באוהל מועד, מצביעה על הבחנה מהותית בין הכללים לבין הפרטים.

הבחנה זו פותחת פתח להניח שהכללים מתחדשים, לכל הפחות בזמן נתינתם ואולי אף בכלל. ברגע שיש הבחנה בין הכללים (שמעמדם גבוה יותר) לפרטים (שמעמדם מתברר כנמוך יותר), זה מאפשר שיהיו שינויים בפרטים, או התאמה של הפרטים למציאות. זה מאפשר הבנה שהכללים הם נצחיים ועקרוניים (ואידיאליים) בעוד שהפרטים עשויים להיות קשורים יותר לעולם הזה ולבני האדם (כאן למטה באוהל מועד).

אם הבנה זו של דעת ר’ ישמעאל נכונה, אפשר לומר שהכלל של הקרבת קרבן פסח, שמייצרת זכר ליציאת מצרים וכריתת ברית מחודשת כל שנה מחדש היה כלל חשוב, אבל הוא היה יכול להתגשם בעולם גם אם היינו פוטרים את הטמאים מההקרבה, וגם אם אנחנו מאפשרים ואפילו מחייבים את הטמאים להשלים את הקורבן. שתי ההלכות אפשריות, והיו תלויות בנסיבות, ובדרישה של בני אדם.

הבנה זו של דברי ר’ ישמעאל מאפשרת את המחשבה שאפשר להתאים את הפרטים למציאות, בלי לפגוע בכללים, ושאפשר לחשוב על פרטים מסוגים שונים שיביאו לידי ביטוי את הכללים, בלי לפגוע במוחלטות של הכללים. ואמנם, ברור שבמקרה של מצוות התורה, רק לה’ יש סמכות לשנות או להתאים את אותם הכללים. הדברים של ר’ ישמעאל פותחים פתח לרעיון של נתינת תורה הדרגתית, ואולי אפילו מתפתחת.

המחלוקת הזו בין ר’ ישמעאל לר’ עקיבא עשויה להיות קשורה למחלוקת אחרת בדבר הבנת הפסוק שנאמר לגבי מעמד הר סיני (דברים ה’ יט): “אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה’ אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי”. רש”י על אתר מביא לכך שני פירושים. לפי הפירוש הראשון, הקול לא פסק, בעוד שלפי הפירוש השני הקול לא הוסיף. בדיון שלו אודות חידוש דברי תורה על ידי הנביאים, טוען אורבך, שהשאלה הזו קשורה למחלוקת האם הקול במעמד הר סיני היה תופעה חד פעמית, ולאחריו הוא לא הוסיף (כלומר פסק), או שמעמד הר סיני היה רק התחלה של התגלות א-להית (בנתינת תורה) והקול הזה לא היה לו סוף (כלומר לא פסק), וה’ ממשיך לתת תורה.

אפשר שדבריו אלו נכונים גם לגבי שאלת החידושים בתורה שעומדת בבסיס המחלוקת בין ר’ ישמעאל לר’ עקיבא. לדעת ר’ עקיבא, היה קול גדול, שנתן את כל התורה כולה במעמד הר סיני, וכל מה שיש אחר כך זה רק חזרה לקול הזה. בעוד שלדעת ר’ ישמעאל, התורה ממשיכה להינתן באוהל מועד, ונתינת התורה לא פסקה. הרמב”ן, שרואה את אהל מועד כהר סיני נייד, עשוי לחזק את התפיסה של ר’ ישמעאל בדבר התגלות מתמשכת.

שני חכמים אלו מאמינים בנצחיות התורה. לדעת ר’ עקיבא היא באה לידי ביטוי במוחלטות שלה, שצופה כל הדורות מראש, ומדברי ר’ ישמעאל עולה שנצחיות התורה באה לידי ביטוי דווקא ביכולת ליישם אותה כל פעם מחדש במציאות משתנה.

בין אם התורה ניתנה כולה מראש, כדעת ר’ עקיבא, ובין אם היא מתחדשת לאור צרכי בני האדם, אפשר לומר שהתורה בחרה “להציג את עצמה” ככזאת שנותנת מענה למציאות. כשבנות צלפחד נדרשו לעניין, הן קיבלו מענה. לקב”ה חשוב שתורתו תתקבל על ידי בני אדם שיראו ויבינו ש”הם חיינו ואורך ימינו”.