דבר תורה לראש חודש שבט
ד"ר תהילה אליצור
בין עבר לעתיד
…בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ [ראש השנה א, א ]
ראש חודש שבט לפי בית שמאי, או אמצעו של חודש שבט לפי בית הלל, הוא פתח של שנה חדשה לאילנות. ראש שנה, בכל הקשר, מסמן קו מבחין בין העבר – שנה שחלפה והסתיימה ומצטרפת לכל השנים שלפניה, לבין מה שעוד לפנינו – שנה חדשה, העתיד. הלכה נקבעה כבית הלל, ולכן ראש השנה לאילנות הוא ט”ו בשבט. אמנם למניין שנות האילן, הרלוונטי לספירת שלש שנות ערלה, התאריך הקובע הוא א’ תשרי. אבל לאכילת פרות האילן קובע ראש השנה לאילנות. ההבדל המעניין הזה מתואר בברייתא:
תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַנּוֹטֵעַ אֶחָד הַמַּבְרִיךְ, וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב עֶרֶב שְׁבִיעִית, שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה – עָלְתָה לוֹ שָׁנָה…וּפֵירוֹת נְטִיעָה זוֹ אֲסוּרִין עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט, אִם לְעׇרְלָה- עׇרְלָה, וְאִם לִרְבָעִי- רְבָעִי [תלמוד בבלי ראש השנה דף ט ע”ב]
הברייתא מלמדת כי אם נטע אדם נטיעה שלושים יום לפני ראש השנה של שנת שמיטה, יחשבו לו ימים אלה כשנה, וב א’ תשרי יתחיל למנות שנה שניה למניין ערלה. [אם נטע פחות משלושים יום לפני השמיטה, לא יחשבו ימים אלה למניין ערלה, וממילא, משום תוספת שביעית, תחשב הנטיעה הזו כנטיעה בשביעית ולא יוכל לקיימה]. אך למרות שבמקרה כזה שלוש שנות הערלה גם מסתיימות בא’ תשרי, פירות הנטיעה הזו אסורים באותה שנה עד ט”ו בשבט. וכך מסביר רש”י:
ופירות נטיעה זו אסורים כו’ … שאע”פ שראש השנה תשרי לנטיעה, ט”ו בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט”ו בשבט. אבל משם ולהלן אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם לאכול בירושלים ופירות נטיעה זו אסורים כו’ … שאע”פ שראש השנה תשרי לנטיעה, ט”ו בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט”ו בשבט. אבל משם ולהלן אם יחנטו בה פירות דין רבעי עליהם לאכול בירושלים ובט”ו לשנה ההבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטים בה מכאן
הבחנה דומה נמצאת בדרשת הספרא ביחס למוצאי שביעית: מלאכות האילן מותרות מיד במוצאי השביעית, כלומר בא’ בתשרי, אבל הפירות שחנטו לפני כן יחשבו פירות שביעית [האסורים למשל במסחר] עד ט”ו בשבט של השנה השמינית
שבת שבתון יהיה לארץ- כיון שיצת שביעית אף על פי שפירותיה שמיטה, מותר את לעשות מלאכה בגופו של אילן, אבל פירותיו אסורים עד חמשה עשר בשבט [ספרא בהר פרשה א]
בט”ו בשבט מתחדשת שנתם של האילנות ופירותיהם. הביטוי המרכזי לכך הוא לענין מעשרות: ט”ו בשבט הוא הקו המפריד בין הפירות שחנטו [או במקרים מסוימים נלקטו] עד לתאריך זה ונחשבים כמעשרות השנה שעברה, לבין אלה שחנטו ממנו והלאה ויחשבו כמעשרות השנה הבאה. ההבחנה בין פירות השנה שעברה לפירות השנה הבאה, מכריעה האם יופרש מהם מעשר שני או מעשר עני. ההבחנה גם מבטלת את האפשרות להפריש מאלו על כדברי התוספתא:
כיצד אין תורמין מחדש על הישן: אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מן פירות שנה שעברה על פירות שנה זו [תרומות פרק ב הלכה ו]
ט”ו בשבט כקו מעבר חד בין שנה שהסתיימה לשנה חדשה מודגש בהמשך הדברים שם:
ליקט אתרוג בערב חמשה עשר בשבט עד שלא בא השמש, וחזר ולקט אחר משבא השמש – אין תורמין ומעשרין מזה על זה, מפני שזה חדש וזה ישן [שם, שם]
נראה שההתייחסות לאתרוג אינה מקרית. חז”ל התלבטו לגבי מעמד האתרוג- האם הוא כאילן לכל דבר או שיש בו צד שקרוב יותר לירק. התלבטות לגבי אתרוג, ולגבי מעבר השנים, עולה גם מהמעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג בראש חדש שבט:
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁלִּיקֵּט אֶתְרוֹג בְּאֶחָד בִּשְׁבָט וְנָהַג בּוֹ שְׁנֵי עִישּׂוּרִין, אֶחָד כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאֶחָד כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא מִנְהַג בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל נָהַג בָּהּ, אֶלָּא מִנְהַג רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָהַג בָּהּ [ראש השנה יד ע”א- יד ע”ב, וראו תוספתא שביעית פרק ד הלכה כא]
ר’ עקיבא עישר מהאתרוג שלקט גם מעשר שני [הנוהג בשנה השניה והרביעית לשנות השמיטה], וגם מעשר עני [הנוהג בשנה השלישית והשישית]. הכפילות מלמדת על התלבטות לא מוכרעת, והברייתא מעלה שתי אפשרויות להבין במה התלבט רבי עקיבא. רבי יוסי בר יהודה תולה את כפל המעשרות ביחס למעמד האתרוג: רבי עקיבא התלבט האם לנהוג כרבן גמליאל הסבור שלעניין שנות מעשר אתרוג הוא כירק המתעשר לפי זמן לקיטה, או כרבי אליעזר הסבור שגם לענין זה אתרוג הוא כאילן ומתעשר לפי זמן החנטה. הגמרא מתאמצת לקרוא את המעשה בלי להניח שר’ עקיבא קיבל את עמדת בית שמאי. היא מציעה שהתאריך מקרי; המעשה קרה במקרה באחד בשבט, וההתלבטות היתה רלוונטית גם לפני כן. לא כך לפי אפשרות הקריאה הראשונה, המושכת את תשומת הלב, והיחס בה הפוך – הפרי מקרי, והתאריך הוא גורם ההתלבטות: רבי עקיבא התלבט האם באחד בשבט כבר נתחדשה שנה כשיטת בית שמאי, והאתרוג חייב מעשר שני, או שרק בט”ו בשבט תתחדש השנה והאתרוג עדיין חייב מעשר שני. מחמת הספק החמיר רבי עקיבא ונהג בשני המעשרות. הגמרא תמהה על כך
וּמִי עָבְדִינַן כִּתְרֵי חוּמְרֵי? וְהָתַנְיָא [והאם נוהגים כשתי חומרות, והרי שנינו בברייתא]: לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי עוֹשֶׂה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל עוֹשֶׂה. מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמִקּוּלֵּי בֵּית הִלֵּל – רָשָׁע. מֵחוּמְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ״ [קהלת ב, יד]. אֶלָּא: אִי כְּבֵית שַׁמַּאי בְּקוּלֵּיהוֹן וּבְחוּמְרֵיהוֹן. אִי כְּבֵית הִלֵּל בְּקוּלֵּיהוֹן וּבְחוּמְרֵיהוֹן [אלא יש לנהוג או כבית שמאי בקולותיהם ובחומרותיהם או כבית הלל בקולותיהם ובחומרותיהם]
מדוע אפוא בחר רבי עקיבא להחמיר כבית הלל וכבית שמאי ולא בחר באחת משיטות? עונה הגמרא תשובה מפתיעה:
רַבִּי עֲקִיבָא גְּמָרֵיהּ אִסְתַּפַּק לֵיהּ, וְלָא יְדַע אִי בֵּית הִלֵּל בְּאֶחָד בִּשְׁבָט אוֹמֵר, אִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט אוֹמֵר [רבי עקיבא לימודו הסתפק לו ולא ידע מהי שיטת בית הלל – האם ראש השנה לאילנות באחד בשבט או בחמשה עשר בשבט]
משמעות התיאור הזה: רבי עקיבא ידע את התאריך – ראש חודש שבט. רבי עקיבא ידע שהוא נוקט כבית הלל בחומריהן ובקוליהן. אך כיוון שלא ידע מהי עמדת בית הלל, לא ידע באיזו שנת פרות אילן הוא עומד; האם הוא מחזיק בידו פרי של השייך עדיין לשנה העומדת להסתיים, או פרי ששייך כבר לשנה החדשה. משום שאינו מצליח להבחין בין השנים, אין לרבי עקיבא ברירה אלא להחמיר.
הישן והחדש לא יכולים להתעשר זה על זה, כשם שהעבר והעתיד מובחנים זה מזה. על היות ט”ו בשבט קו מבחין בין עבר לעתיד, מלמדת הלכה נוספת בתוספתא:
כל אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט הרי הן לשעבר, לאחר חמשה עשר בשבט הרי הן לעתיד לבוא.. [שביעית פרק ד הלכה כ]
בזמן בו מתרחש המעבר בין עבר לעתיד, מתחייב רגע של נקודת השקה. בט”ו בשבט יש רגע בו נוגע העבר של האילן בעתידו. פירות השנה שעברה מפנים מקום לפרות השנה החדשה, שיהפכו בתורם לפרות ישנים, שלא יוכלו להתעשר עם פירות שנה חדשה שתבוא.
חודש שבט השנה נכנס בימים מטלטלים של שמחה בפדיון אחים וכאב על מי שלא ישבו חיים. השנה שעברה נוכחת, נוראותיה מקשות לפנות מקום לשנה חדשה, ונדמה שכרבי עקיבא גם אנו מסתפקים באיזו שנה אנו עומדים, האם השנה החדשה נכנסה כבר, והאם כבר חנטו פירות חדשים. נתפלל שיבוא עלינו חדש שבט הזה לטובה, שיביא איתו גשמי ברכה וריפוי. שנוכל, כמו האילנות לפנות מקום לפירות חדשים, לראות ולהכיר בכח החניטה המסמל תקווה והתחדשות.
שבת בֹּא חלה השנה בפתח חודש שבט, נפטיר בה בדברי ירמיהו ונתפלל שנזכה ויתקיימו בנו
וְ֠אַתָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲק֛וֹב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד [ירמיהו מו כז]