דבר תורה לראש חודש שבט

 

ספר דברים פותח בנאומו הגדול של משה לעם ישראל לפני כניסתם אל הארץ, המתחיל בראש חודש שבט: “וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי־עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ אֲלֵהֶם” (דברים א, א)

ואכן, ראוי חודש שבט, שהכנת עם ישראל לכניסה אל הארץ, תתחיל בו. שכן נמצא בו אחד מארבעה ראשי שנים- ראש השנה לאילן, שהוא הקובע בענייני מצוות רבות התלויות בארץ.

בא’ בשבט ראש השנה לנטיעה, ובט”ו בשבט לפירות העץ לעניין חישוב שנות ערלה ונטע רבעי, שנות המעשר ולחלק מן הדעות גם לקדושת השביעית.

בנאומו של משה בפרקים אלו הוא מכין את עם ישראל לכך שבניגוד למדבר שבו הם קיבלו מַן מִן השמים, הם נכנסים אל ארץ טובה שברכת ה’ עליה ועל פירותיה:

כִּי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר׃ אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח, ז)

במדבר קיבל עם ישראל את מזונו מן השמים ללא עמל כפיים, אך בארץ ישראל הוא נדרש לעבודת האדמה. ומדוע לא נמשיך ונאכל גם בארץ לחם משמים, וכך נוכל להיות פנויים יותר לענייני רוח ותורה? מדוע נדרשים אנו לעמל רב כל כך על מנת להגיע לפירותיה הטובים של הארץ?

במדרש תנחומא, תזריע ז, נמצא הוויכוח הידוע בין טורנורופוס  לר’ עקיבא שבו נשאלת השאלה “איזו יותר מעולה, מעשה הבורא או מעשה האדם”, כאשר השאלה שעמדה במרכז הדיון היא: אם במילה יש תיקון לאדם, מדוע לא נולד האדם מהול ומתוקן?

תשובתו של ר’ עקיבא ידועה גם היא:

“מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב”ה. הביא לו ר’ עקיבא שיבולים וגלוסקאות, אמר אלו מעשה הקב”ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? הביא לו אניצי פשתן וכלים מבית שאן א”ל: אלו מעשה הקב”ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים?”

מעשה הבריאה הוא כמובן נאה עד מאד, אך מחכה לתיקונו והשלמתו של האדם. כאשר האדם עמל ומתקן את העולם, הרי הוא שותף לקב”ה במלאכתו, ואף מעלה אותו לרמה גבוהה יותר.

המילה ‘עורלה’ מחברת בין מצוות המילה, לבין עורלת העץ. “כי האדם עץ השדה”, ונראה שאלו גם אלו זקוקים לתיקון בידי האדם.

לדרשה ידועה זו של ר’ עקיבא, קדמה דרשה בבראשית רבה, אודות ר’ הושעיה:

פילוסופוס אחד שאל את ר’ הושעיה: אם חביבה המילה, מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון?

אמר לו: אם כן, מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח זקנו?

אמר לו: מפני שגדל עמו בשטות.

אמר לו: אם כן, יסמא אותו האיש עינו ויקטע את ידיו.

אמר לו: ולדברים אלו באנו, אתמהא

אמר לו: להוציאך חלק אי אפשר, אלא – כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשייה. כגון החרדל צריך למתק, התורמוס צריך למתק, החיטים צריכים להיטחן, אפילו אדם צריך תיקון. (בראשית רבה, י”א, ו)

רוב העוסקים בדרשה זו סברו שהשאלה הפותחת את הדרשה זהה לשאלה שנשאל ר’ עקיבא. רבים התקשו בנוסח הדרשה ובתשובתו הראשונה של ר’ הושעיה, שנראית תמוהה, והסברים מהסברים שונים ניתנו להבנתה. וכי איזו השוואה זו, בין סידור זקנו של אדם, ותגלחת ראשו, לבין ברית המילה? ואכן, גם ר’ הושעיה משיב לאחר תמיהת הפילוסוף, תשובה אחרת, המזכירה את תשובת ר’ עקיבא שראינו: “כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשייה”.

אני מבקשת לקרוא את הדרשה בצורה מעט אחרת.

השאלה ששואל הפילוסופוס אינה מדוע האדם לא נולד מהול, אלא מדוע מצוות המילה לא ניתנה לאדם הראשון, אלא רק לאברהם אבינו. זו שאלה אחרת לגמרי, והתשובה השנייה של ר’ הושעיה עונה בדיוק על שאלה זו.

נתבונן בתשובתה השנייה של ר’ הושעיה: “כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשיה. החרדל והתורמוס, צריכים המתקה בידי האדם כדי שיהיו ראויים לאכילה, גם את החיטה יש לטחון על מנת להכין ממנה לחם. אפילו האדם צריך תיקון.”

ניתן לקרוא את משפט הסיום בשני המובנים של המילה “אדם”: המובן הפרטי, והמובן הרחב יותר של המין האנושי. בשני המובנים ‘אדם צריך תיקון’.

אדם, בן-אנוש, צריך תיקון, ולכן יש צורך בברית המילה, במובן זה הדרשה זהה לתשובת ר’ עקיבא.

אבל גם האדם, במשמעות של המין האנושי, צריך תיקון, תיקון שמתקיים בתהליך ארוך מדור לדור. בכך עונה הדרשה על השאלה מדוע מצוות מילה ניתנה רק בזמן אברהם אבינו, ולא ניתנה קודם לכך. זו עדות לתיקון שמתקיים כתהליך מתמשך על פני ההיסטוריה.

חיזוק להבנה זו של הדרשה מתקבל כאשר ממשיכים לקרוא את הדרשה הבאה בבראשית רבה, העוסקת בכך שאברהם לא קיבל את מצוות שמירת שבת אבל ביעקב כבר מוזכרת שמירת שבת.

יש תהליך של התקדמות בעולם, גם מדור לדור. כך ניתן להמשיך הלאה ולציין שרק בדורו של משה רבנו אנו זוכים למתן תורה, ורק כאשר ייכנסו לארץ יהיו חייבים במצוות התלויות בארץ.

עולמו של הקב”ה, שנברא בששת ימי הבריאה, מחכה לתיקונו ולהמתקתו על ידי האדם.

זה נכון בעבודת האדמה, זה נכון על כל אדם פרטי המחכה לתיקונו, וזה נכון גם עלינו כחברה.

אנחנו, כאומה, כחברה, צריכים לעמול, להשקות, לנקש, לתקן, ולהמתיק.

יש התקדמות בעולם, יש תשובה בעולם, יש תיקון.

הקריאה שלנו לתיקון עולם, היא קריאה שכל דורות ישראל שותפים בה, ואין דור אחד שיכול להניח מלאכתו מכך, דור דור והתיקון שהוא מביא איתו, דור דור והאתגרים שהוא מותיר לבאים אחריו. כנאמר במסכת אבות (ב, טז) “לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה”

זהו תיקון מתמשך על פני דורות כבמרוץ שליחים.

הכניסה לארץ מזמינה את עם ישראל להיות שותף מלא בתיקון העולם. בחרישה ובטחינה, בנטיעה ובאסיף הפרי. האדם אומנם יעבוד קשה יותר להשיג את האוכל מאשר במדבר, אבל האוכל יהיה כנראה גם טעים ומספק יותר. לא יהיה זה לחם חסד, תהיה זו שותפות האדם והא-לוקים יחד בקיום העולם והמתקתו.

באותו האופן הכניסה לארץ מזמינה את עם ישראל גם לעמול ולא להרפות מתיקון עולמו. תיקון, תשובה והמתקה, גם לאדם היחיד בחייו, וגם לאומה כולה כחברה.

ועדיין צריך להבין מדוע חכמים השאירו את התשובה הראשונה שאינה מובנת, בתוך הדרשה, והרי משיב ר’ הושעיה לאחר מכן, תשובה אחרת?

יתכן וחכמים מראים לנו שהכל צריך תיקון, אפילו הדרשה צריכה תיקון, לפנינו דרשה שעשתה תשובה.

ט”ו בשבט נחגג בשיא החורף. כשהעצים ערומים, וכשצריך תקווה גדולה ואמונה חזקה על מנת להאמין שיבוא הפרי. אך שורשיו של העץ עמוקים, והם עומדים גם בשעת סופה וקרה, ופריו הטוב עוד יגיע.

אנו מביטים בחודשים האחרונים, על הכאב והשבר שעובר עם ישראל, כביכול נמצאים אנו בקור החורף שלא מאפשר עדיין לפירות ולפריחה להתגלות. אך שורשינו עמוקים, ואנו מביטים בהשתאות גם על התיקון הגדול שעם ישראל עובר: על עוז רוחו, על הושטת היד, על ליבו הפתוח, ועל ההבנה העמוקה כי אחים אנחנו.

ואנו מתפללים, שאחרי הצער הגדול, תבוא נחמה בנייה ותקווה. זוכרים ויודעים את כוח הצמיחה והמרפא גם בשעת החורף העמוק, כי סופו של הפרח והפרי להגיע.

יהי רצון ונהיה עמלים ומתקנים בעולם. אדם בחייו הפרטיים, וכולנו כחברה.

ושה’ יפתח לנו את אוצרו הטוב, ונזכה לראות מפירות הארץ הטובה: פרי האדמה ופרי הבטן.

שתהיה ברכה בעמלנו ובתיקוננו.

ויהיו פירותינו, אלו שעל העץ, ויותר מכך אלו שבביתנו, מתוקים שמורים ומבורכים ברכת שמים לחיים טובים ולשלום.