דבר תורה לראש חודש תמוז

במבט ראשון, הקשר בין נשים לחורבן נראה תמוה. באופן מסורתי יוחסה לנשים נאמנות מיוחדת לקב“ה לאורך הדורות; כיצד תרמו הנשים לחורבן בית המקדש הראשון? נבחן בזהירות את דברי הנביאים כדי לחשוף את הקשר הזה. 

כשש שנים לפני החורבן, נשלח בחזונו הנביא יחזקאל, שחי בגלות בבבל, לבית המקדש בירושלים, כעד למעשים הנוראים שהתרחשו במקום המקודש עצמו. יחזקאל תיאר את מה שראה, ובין היתר את המראה המדהים הבא: 

וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ְיָי אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַוֹכּת אֶת הַתַּוּמּז (יחזקאל ח‘ יד.)

על פי דעת מקרא, “תמוז” היה אל צמיחת התבואה הבבלי; על פי האמונה הפגאנית הוא נולד מחדש בכל שנה באביב ומת בתמוז החם, עם נבילת הצמחייה. מעשה הקינה של הנשים היה מטקסי הפולחן לאל התמוז. בימי קדם הקינה והבכייה המקצועיים בוצעו בעיקר על ידי נשים, כפי שמעידה המשנה בכתובות שעוסקת בחובת הבעל להביא את אשתו לקבורה באופן ראוי (ד‘ ד:)”אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת.” 

במשנה מודגמת החשיבות שייחסו חכמים לכבוד המת וליצירת אווירה מכובדת של אבלות בפרידה מן המת: אפילו עני חייב לדאוג לליווי מוזיקלי ומקוננת מקצועית. המקוננות היו חלק בלתי נפרד מטקסי האבלות הקדומים, ותפקידן היה לעורר את המשתתפים לבכי והספד. אך בתקופתו של יחזקאל, הופנו אותן כישרונות לעבודה זרה. 

חטאי הנשים המתוארים ביחזקאל לא היו אירוע בודד; כעשרים וחמש שנים קודם לכן, במסגרת תיאור הרפורמה הדתית של המלך יאשיהו על ידי ירמיהו הנביא, מופיע בין היתר: 

“וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ְיָי אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה” (מלכים ב כ“ג ז)

כאן הנשים מתוארות כפעילות בפולחן האשרה דרך אריגת כיסויים. בעוד שלא ברורה המטרה להם שמשו הכיסויים, לפי פירוש דעת מקרא עבודת האשרה כללה פולחן זנות, ויתכן שהכיסויים שימשו כמחיצות עבור הזונים. פעילות זו עומדת בניגוד חריף לנשים שטוו את כיסויי המשכן: 

“וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיָה טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת וֹתּלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁ.שׁ וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים” (שמות ל“ה כה–כו.) 

במדבר, הנשים הזדרזו לנתב את המומחיות שלהן בטוויית בדים למלאכת המשכן. בגמרא )שבת עד ע“ב( אף מתואר שהמיומנות שלהן הייתה גדולה עד כדי כך שהן ידעו לטוות את הצמר בעודנו על גוף העז! הנשים בתקופת הנדודים במדבר הדגימו את המסירות שלהן לקב“ה בניצול כשרון הטוויה והאריגה למשכן, ואילו בתקופה שהובילה לחורבן, אותם הכשרונות בדיוק הופנו לעבודה זרה. 

גם כישורי הבישול של הנשים שימשו בתקופה שלפני החורבן למטרות שליליות, כפי שמתאר ירמיהו: 

“הַאֵינְ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוָּשָׁל͏ִם. הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָוֹשׁת בָּצֵק לַעֲוֹשׂת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּ נְסָכִים לֵא הִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי” (ירמיהו ז‘ יז–יח.) 

למרבה הזוועה, גם אחרי חורבן המקדש וירושלים, שארית הפליטה היהודית שברחה למצרים המשיכה לעבוד עבודה זרה, כאשר הנשים המשיכו לתרום את חלקן לפולחן: 

וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵא הִים אֲחֵרִים וְכָל הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל וְכָל הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר. הַדָּבָר אֲשֶׁר ִדַּבְּרָתּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ְיָי אֵינֶוּנּ שֹׁמְעִים אֵלֶי (ירמיהו מ“ד טו–טז.) 

השתתפות הנשים בטקסי פולחן לעבודה זרה עומדת בניגוד חד לנאמנותן של נשות המדבר, שסירבו להשתתף בחטא העגל )על פי פרקי דרבי אליעזר מ“ה.( לעומת זאת, נראה שמעורבות הנשים בעבודה זרה בתקופה שהובילה לחורבן המקדש לא הייתה מקרה בודד, אלא התרחשות מתמשכת. לדעת הרמב“ן ההידרדרות הרוחנית של הנשים באה לידי ביטוי כבר בתורה: בפרשת האזינו, משה מתאר את כעסו של הקב“ה במילים “מכעס בניו ובנותיו” )דברים ל“ב יט.( מדוע מוזכרות ‘בנותיו‘ באופן מיוחד, שהרי ‘בנים‘ הוא מונח שבדרך כלל כולל גם בנות? מפרש הרמב“ן: 

“מכעס בניו ובנתיו” – הזכיר הכתוב הבנות בכאן שלא כמנהג כאשר, אמר למעלה ‘לא בניו,’ וכן בכל מקום יזכיר הבנים והבנות הן בכלל. אבל זה מרמזותיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו, כי היו נצמדות לע“ז ביותר, והן שמפתות את האנשים לעבדה …. 

בדור שהוביל לחורבן, רשעות הנשים בלטה אף יותר מזו של הגברים: הן היו מעורבות באריגה, קינה, אפייה והקטרה לאלים זרים, ואף פיתו את בעליהן לחטוא. פעילויות ביתיות שנקשרו באופן מסורתי לטיפוח ופרנסה הפכו לכלי-חטא נגד הקב”ה.

כיצד אפשר להסביר שינוי כל כך דרמטי? הנאמנות הבלתי מעורערת לקב”ה, שהייתה פעם המאפיין של נשות ישראל במדבר, הוחלפה באופן טרגי בחטא. קשה לענות על שאלה זו. אולי במדבר הנוכחות הפיסית של המשכן החדירה בהן תחושה מתמשכת של רוחניות, אותה יכלו לממש דרך בנייתו. מאוחר יותר, בתקופת המקדש, המרחק ממקום השראת השכינה הוביל לריחוק, והכישורים השונים, שכבר לא נדרשו למלאכת הקודש, הופנו הלאה למחוזות אחרים.

ועדיין, אין פה הסבר מספק מדוע נשים נמשכו לעבודה זרה יותר מגברים. אולי אפשר ללמוד לקח חשוב מהמגמה השלילית הזו: לנשים יש נטייה עמוקה וטבעית לרוחניות, ורצון עמוק להתחבר לא-לוהי. כשהקשר הזה אינו מטופח באופן טהור ונכון, הכמיהה העצומה הזו עלולה להיות מנותבת באופן טרגי למעשי חטא.

בעת הזו של כניסה לחודש תמוז – מושג שבאופן היסטורי קדם לחורבן – חשוב ליצור מודעות מיוחדת למהות הרוחנית הייחודית לנו כנשים. על ידי ניתוב הכוח הרוחני הזה לפעילויות חיוביות, נוכל לשמש כלי להיפוך התקופה זו מזמן של חורבן לעידן של גאולה.