דבר תורה לראש חודש תמוז - מתן - מכון תורני לנשים
מתן
חזרה למתן מקוון

דבר תורה לראש חודש תמוז

יעל ליבוביץ

הדים של שירות נשים

כידוע, לפני התקופה הבבלית, חודשי השנה העבריים נקראו על שם מקומם המספרי בלוח השנה, מלבד החודשים ניסן (=אביב), אייר (=זיו), תשרי (=איתנים) וחשוון (=בול). ניסן, החודש שבו יצאו בני ישראל ממצרים והפכו לעם, היה החודש הראשון, אייר היה החודש השני, וכן הלאה. כאשר בני ישראל שבים מגלות בבל, מתרחש שינוי: לפי הירושלמי (ראש השנה א, ב), הם מביאים איתם לארץ את שמות החודשים הבבליים, ובשמות אלה אנו משתמשים עד היום.

מעניין לציין שהשם של החודש העשירי, תמוז, מופיע במקרא עוד לפני תקופת בית שני. ביחזקאל ח’ יד-טו, מתאר הנביא חזון שבו הוא רואה התנהגויות בלתי ראויות במקדש בירושלים: “כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב” (ח’ י); הוא מוסיף ומתייחס למסקנה של העם שהקב”ה לא נמצא בקרבם: “זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין ה’ רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה’ אֶת הָאָרֶץ” (ח’ יב).

לאחר ראיית שתי המראות הללו, יחזקאל מְצֻוֶּה להתכונן למראה קשה אף יותר:

“וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה’ אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז” (ח’ יד).

על פי המיתולוגיה הבבלית, התמוז, הלא הוא אל הפריון הבבלי, מת בתחילת כל קיץ, ויש להחיותו מחדש מדי שנה כדי להביא את הגשמים. טקסי האבל של הנשים על מות התמוז ממלאים תפקיד חיוני בהחייאתו והשבתו מהשאול. מנקודת מבט מקראית, מנהג כזה הוא כמובן מגונה מיסודו, והעובדה שנשים ישראליות היו מעורבות בו מטרידה ביותר. הבנת התפקיד של אותן נשים מקוננות בחברה הישראלית העתיקה מגלה מדוע הדימוי של ביכוי התמוז קשה כל כך ליחזקאל, ומה אפשר ללמוד ממנו על מצבו של עם ישראל באותה תקופה.

נשים שרות מופיעות לאורך התנ”ך, וממלאות תפקידים שונים בחברה. בין המפורסמות יותר הן נשים ששרו בעקבות ניצחון צבאי. הראשונה שמוזכרת בהקשר זה היא מרים, שלוקחת תוף ומובילה את הנשים בשירה וריקוד אחרי קריעת ים סוף, שבה מוכיח הקב”ה את עליונותו על פני הכוחות המצריים (שמות ט”ו א-ב). דבורה הנביאה שרה שיר ניצחון מפואר ומורכב בעקבות הריגת סיסרא בידי יעל והניצחון של בני ישראל על צבא יבין (שופטים ד-ה). וכמובן, לפני הטעות הטרגית של יפתח, בתו יוצאת אליו “בתוף ובמחול”, נרגשת להעניק לו את קבלת הפנים שהיא מאמינה שמגיעה לו (שופטים יא).

השפעת הנשים השרות הייתה גדולה כל כך, עד כי גברים בעמדות מפתח שמו לב לתוכן שירתן. שאול המלך, למשל, נחרד כשגילה שהנשים שקיבלו את פני החיילים השבים מן הקרב עשו זאת תוך שירת הפזמון: “הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו!” (שמואל א י”ח, ו-ז). שאול הבין כי שירת הנשים משקפת את דעת הקהל ומשפיעה עליה.

מסיבה זו, אחרי מות שאול, דוד מספיד אותו ואת בנו יהונתן במילים הבאות:

“אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים” (שמואל ב, א’ כ). הלעג הציבורי שבא לידי ביטוי בשירת בנות האויב יוסיף לבושה הגדולה של משפחת המלוכה; לכן, דוד בקינתו מבטא תקווה נואשת שתימנע בושה זו משאול ומשפחתו.

בשל הפרופיל הגבוה שלהן בחברה העתיקה, גם נביאי ישראל משתמשים בדימוי האמנותי של הנשים השרות: לדוגמא, ישעיהו מעודד את חזקיהו לא לפחד מסנחריב מלך אשור, ולשם כך מתאר את ירושלים באופן מטאפורי כמי ששרה משמחה על מפלת סנחריב:

“זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלָ͏ִם” (ישעיהו ל”ז כב).

תפקיד נוסף של השירה הנשית המקראית היה של המקוננות המקצועיות. בעוד שהמילים ‘זעק’, ‘צעק’, ‘ילל’, ו’הלל’ מבטאות מעשה של צער ספונטאני, המילה ‘בכי’ משתמעת כביטוי סגנוני ומכוון של אבלות. בכי כזה אינו ביטוי לכאב אישי, אלא ליצירת אווירה של אבלות שמתאימה למצב. בקינת דוד על שאול ויהונתן, קורא דוד: ” בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה” (שמואל ב א’ כד). בדומה, קורא ירמיהו למקוננות המקצועיות ליצור את האווירה המתאימה בתגובה לנבואתו:

“כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה: וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם” (ירמיהו ט’ טז-יז). וכך מדגיש גם יחזקאל את חשיבות נבואתו:

“קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ בְּנוֹת הַגּוֹיִם תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ עַל מִצְרַיִם וְעַל כָּל הֲמוֹנָהּ תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ נְאֻם אֲדֹנָי ה'” (יחזקאל ל”ב טז).

על כן, כאשר רואה יחזקאל בנבואתו את בנות ישראל שמבכות את התמוז, הוא מבין שהחזון לא עוסק בכמה נשים בודדות שמבצעות טקס פגאני – אלה נשים שמייצגות את העם שנותר בירושלים ומשפיעות על הלך הרוח שלו. ביכוי התמוז משקף בעיה עמוקה ושורשית, שמסמנת שגלות מוחלטת היא בלתי נמנעת.

אבל כפי שהנביאים מזהירים מפני אסונות קרבים, הם גם מבטיחים לנו שמשברים חולפים, ושאין סבל שאין לו סוף. בחזונות עתידיים של ירושלים הבנויה, מתגלות שוב הנשים השרות, כפי שחוזה ירמיהו:

“עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים” (ירמיהו ל”א ג).

יהי רצון שהתמוז הבא עלינו לטובה, החודש שמסמן את תחילת האבל הציבורי על צרות עם ישראל לדורותיו, ייהפך לחודש של נחמה ציבורית, ושקינות נשות ישראל תיהפכנה לשירת הודיה ומחול משחקים.

* להרחבה בנושא הנשים השרות במקרא, עי’:  Goitein, S.D. and Carasik, M., 1988. Women as creators of biblical genres. Prooftexts, pp.1-33.

יעל ליבוביץ

יעל ליבוביץ

בוגרת המחזור הראשון של תוכנית 'כתבוני', ספרה על עזרא-נחמיה נמצא בימים אלה בהליכי פרסום. ליעל יש תואר שני בלימודי יהדות מאוניברסיטת קולומביה. לפני עלייתה לארץ, לימדה יעל תנ"ך בבית הספר העליון רמ"ז, לפני שהמשיכה ללמד קורסי תנ"ך מתקדמים במכללת שטרן לנשים בישיבה אוניברסיטה. היא לימדה קורסי המשך בדרישה ושימשה כמלומדת מקומית בג'ואיש סנטר במנהטן. בנוסף להוראתה במתן ובמדרשת לינדנבאום של אור תורה סטון, יעל גם מרצה באופן תדיר בצפון אמריקה ובאירופה.