דבר תורה לראש השנה

תקיעת השופר: מיבבה להמלכה

השופר: בין המלכה לזכרון

מצוות השופר קשורה במהותה לראש השנה, הנקרא “יום תרועה” (במדבר כט, א) וכן “זכרון תרועה” (ויקרא כג, כד). שני הכינויים הללו הובילו את החכמים להבין את ראש השנה כבעל אופי כפול: הן כיום המלכה והן כיום זכרון ודין. בהתאם לכך, בראש השנה אנחנו פונים לה’ באמצעות שתי מטאפורות מרכזיות: אחת של מלך והשניה של שופט. קיים מתח בין שני הדימויים הללו, שהרי יום המלכה הוא יום חג, יום של התרגשות, בעוד שיום דין הוא יום של חרדה, יראה ופחד.

למרות המתח בין שני היבטיו של ראש השנה, השופר נקשר לכל אחד מצדדיו של היום. השופר הוא אחד מכלי הנגינה המבשרים את בואו של המלך, כפי שמופיע בספר תהלים: “בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'” (תהלים צח, ו), וככזה נקשר השופר עם מהותו של ראש השנה כיום של המלכה. מצד שני, השופר והחצוצרה הם גם אמצעי להעלאת הזכרון לפני ה’, כפי שמתואר בתקיעת החצוצרות ביציאה למלחמה: “והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה’ אלהיכם” (במדבר י, ט). אם כך, ראש השנה הוא מצד אחד יום המלכת ה’ בעולם ומצד שני יום של זכרון ודין, והשופר הוא שקושר בין שני צדדים אלו של ראש השנה.

נראה שאף הגמרא מכירה באופיו הכפול של ראש השנה, ורואה בשופר כלי בעל מטרה כפולה, הקשור הן לאופיו של ראש השנה כיום המלכה והן לאופיו כיום זכרון:

אמר הקב”ה […]: אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר (בבלי ראש השנה טז ע”א).

עיקרה של תפילת מוסף של ראש השנה מחולקת לשלושת החלקים של מלכויות, זכרונות, ושופרות. לפי דברי הגמרא נראה שאין קשר ישיר בין מלכויות לזכרונות אלא אלו הן שתי מהויות שונות. לעומת זאת, השופר קשור הן למלכויות והן לזכרונות, שהרי הביטוי “ובמה? בשופר” חוזר ומתקשר לשתי הקטגוריות הקודמות לו.

היום הרת עולם

היבט ההמלכה של ראש השנה קשור לאופיו של היום כיום אוניברסלי, “היום הרת עולם”, יום שבו נברא העולם כולו. כשאנחנו חושבים על מלכים בשר ודם, אנחנו בהכרח משייכים אותם למדינה או אומה מסויימת: כל מלך הוא מלך על מדינה משלו ודואג לצרכים ולאינטרסים של עמו. מלך טוב ייבחן על ידי נתיניו בכך שהמצב של המדינה שלהם טוב, שהתמ”ג לנפש גבוה ממדינות אחרות, שהמדרכות נקיות יותר מאשר במדינות אחרות, שהחינוך טוב יותר.

לעומת זאת, תפילות ראש השנה מכווינות אותנו באופן בולט לבקש שה’ יהיה מלך על כל הארץ, כפי שאנחנו אומרים בתפילה: “מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך”. כך גם במזמור מז שאנחנו אומרים שבע פעמים לפני תקיעת שופר מודגש ההיבט האוניברסלי: “כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רינה”… “מלך כל הארץ אלהים”… “מלך אלהים על גוים, אלהים ישב על כסא קדשו”… בראש השנה אנחנו מייחלים ליום שה’ ימלוך על כל העולם, שהעולם כולו יכיר במלכותו ויפעל על פי מידותיו.

 

כאילו עקדתם עצמכם לפני

בניגוד לתרועת ההמלכה המייצגת את המלכתו של ה’ על כל העולם כולו, הקשר בין תקיעת השופר לזכרון מצביע על קשר מסוג אחר. מוטיב הזכרון קשור למטאפורה של ה’ כשופט, הזוכר את כל מעשינו, ואילו בני אדם הם הנידונים העומדים למשפט. הגמרא במסכת ראש השנה שואלת מדוע אנחנו תוקעים דווקא בשופר העשוי מקרנו של איל, ומסבירה שהשופר נועד להזכיר בכל ראש השנה את נכונותו של יצחק להיעקד על גבי המזבח, ואת האיל הנעקד שהחליף אותו: “אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (בבלי ראש השנה טז ע”א). מוטיב זה מוכר וידוע, ומהווה את הבסיס לפיוטים רבים הנאמרים לאורך הימים הנוראים. אך מדרש אחר קושר בין עקידת יצחק לזכרון המתעורר על ידי השופר מכיוון אחר ומפתיע:

כיון שחזר יצחק אצל אמו ואמרה לו אן הויתה ברי [היכן היית בני]? ואמר לה נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות. ואמרה [שרה]: ווי על ברה דרוותה [בן המתאבלת]! אילולי מלאך מן השמים כבר היית שחוט? אמר לה: אין [כן]. באותה שעה צווחה ששה קולות ווי כנגד שש תקיעות. אמרו: לא הספיקה לגמור את הדבר עד שמיתה  (ויקרא רבה כ, ב).

לפי מדרש זה, שרה רואה את יצחק ויודעת שהוא ניצל מן העקידה, ובכל זאת היא מזועזעת עד עמקי נשמתה ונפטרת מן ההלם. צווחותיה הן הבסיס לתקיעות השופר של ראש השנה. במדרש אחר, שרה שומעת על עקידת בנה כשיצחק עדיין קשור על המזבח. המלאך סמאל כועס על כך שלא עלתה בידו לבטל את קרבנו של אברהם, ולכן:

הלך ואמר לשרה: אי שרה, לא שמעת מה נעשה בארץ? אמרה לו: לאו. אמר לה: לקח אברהם את יצחק ושחטו על גבי המזבח והקריבו לעולת מוקדה. התחילה בוכה ומיללת שלוש בכיות כנגד שלוש תקיעות, שלוש יבבות כנגד שלוש יבבות, ופרחה נשמתה ויצאה ומתה (פרקי דרבי אליעזר לב).

יש הבדל דק בין שני הסיפורים: בראשון, שרה רואה את יצחק ויודעת שהוא ניצל, בעוד שבסיפור השני יש לה כל סיבה להניח שהוא מת. היא בוכה מזעזוע באותם רגעים בהם היא משוכנעת שחייו כלו. תקיעת השופר מזכירה לנו את אותם רגעי הלם וזעזוע המלווים את עקידת יצחק והמהדהדים בנו עד היום. לצד המסירות הגדולה של אברהם ויצחק המתוארת בפשטי המקראות, המדרש נותן מקום לרגשותיהם של קוראי הסיפור, המזדהים עם ההלם והכאב של שרה על עקידתו של בנה.

יבבת אמהות

במדרש השני, הלקוח מפרקי דרבי אליעזר, שרה בוכה שלוש בכיות ומייבבת שלוש יבבות. על משמעותה של הבחנה זו ניתן ללמוד ממשנה ראש השנה (ד, ט), המורה כי “שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות”. הגמרא שם (ראש השנה לג ע”ב) מעידה על כך שתרגומה של המילה ‘תרועה’ לארמית היא ‘יבבה’:

דכתיב “יום תרועה יהיה לכם”, ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, וכתיב באימיה דסיסרא “בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא”.

הראייה להסבר זה מפתיעה ואולי אפילו מזעזעת, שכן היא לקוחה מסיפור בכיה של אם נוספת—אמו של סיסרא. סיסרא היה שר הצבא של יבין מלך חצור ואויב מושבע של ישראל, שנהרג על ידי יעל אשת חבר הקיני, שהשקתה אותו חלב עד שנרדם ותקעה את יתד האוהל ברקתו. סיסרא היה צר ושונא לישראל, והמקרא מתאר את מותו כצודק וראוי. ובכל זאת, כאבה של אמו נצרב כה עמוק בתודעה ההיסטורית היהודית עד שאנחנו שומעים את יבבותיה שנה אחרי שנה, בכל עת שאנחנו שומעים את תקיעת השופר. זכרון הבכי האמהי באשר הוא מופנה לקב”ה היושב על כסא הדין ומבקש לעורר את רחמיו.

בכי האמהות חוזר על עצמו לא רק כמודל לתקיעת השופר אלא גם בקריאות התורה ובהפטרות של ראש השנה. בקריאת היום הראשון של ראש השנה אנו קוראים על הגר הבוכה על בנה ישמעאל. בהפטרת היום הראשון נהוג לקרוא על בכיה של חנה המלווה את תפילתה להולדת בן, ובהפטרת היום השני מופיעה רחל המבכה על בניה. נראה שמול תקיעת ההמלכה מלאת ההוד וההדר, ביקשו חכמים לתת מקום גם ליבבת האמהות, לחרדה הטבעית של אם על בנה ולשברון הלב על היעדרו של הבן.

מזה כמעט שנה שכולנו מרגישים חרדה בסיסית זו, המשותפת לכל הורה וקרוב באשר הוא. אנחנו שבורים מצער כחנה וכרחל ומבועתים מפחד כשרה. תקיעת השופר מחזירה אותנו לרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר: לחרדה הקמאית של הורה על בנו, ליגון הטבעי על מותם של קרובים ולצער על הכאב וההרס הכרוכים במלחמה. תקיעת השופר נותנת מקום לכאב זה ומכירה בתחושת השבר והקושי כרגשות אנושיים לגיטימיים. ולצד זאת מזכיר לנו השופר כי לא רק לצער יש  מקום אלא גם לתקווה. השופר מעלה את זכרון קרבנותינו לפני ה’, אך הוא גם תובע מאיתנו לא לשקוע בצער אלא לפנות מקום להמלכת ה’. השופר מזכיר לנו כי עת שערי רצון להפתח וכי עלינו מוטלת המשימה לתקן עולם במלכות שדי, לעשות כל שביכולתנו כדי שהעולם יהיה ראוי ליום שבו “והיה ה’ למלך על כל הארץ”. שני ממדים אלו של תקיעת השופר—המלכה ובכי, הדאגה לעולם כולו יחד עם הדאגה לילד הפרטי—שזורים זה בזה. בכל שנה, ובמיוחד השנה, אי אפשר להמליך את ה’ בעולמו מבלי לפנות מקום גם לבכי ולכאב הלב. הצער והבכי על עצמנו הם שפותחים את הלב לראות גם את כאבם של אחרים, לפתח את אותה רגישות שהופכת את העולם למתוקן ועדין יותר. וכפי שנאמר בסוף הימים הנוראים בתפילת הנעילה:

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות

שתשים דמעותינו בנאדך להיות,

ותצילנו מכל גזרות אכזריות

כי לך לבד עינינו תלויות.