חודש מרחשוון

בשנים כתיקונם, נכנסים לחודש חשוון עם תחושת “ירידת מתח”. עוברים מחודש עמוס בחגים לחודש ריק יחסית, מחודש של עבודת ה’ אינטנסיבית לחודשי החורף של שגרה אפרורית ושוחקת. לכאורה, העבודה הדתית האינטנסיבית ותחושת הקרבה לקב”ה תחזור כשיגיע סוף החורף ונחגוג את פורים, פסח וחג השבועות.

בסדר מועד במשנה יש לחגי תשרי שלש מסכתות – ראש השנה, יומא וסוכות, ולפורים ולפסח מוקדשות מסכתות מגילה ופסחים. אבל מה יש לחודשי החורף?

לחודשי החורף יש את מסכת תענית. אמנם שם המסכת לא מאוד מעודד, והוא רומז דווקא לקושי, אבל מסכת זו מבשרת לנו את עבודת ה’ של החורף, וגם רומזת לנו לקשר המיוחד שמתקיים בין עם ישראל לה’ בחודשים אלו.

מסכת תענית פותחת בכרונולוגיה של הזכרת גשמים (כשאנו אומרים “משיב הרוח ומוריד הגשם”) ובקשת גשמים (כשאנחנו כבר מבקשים “ותן טל ומטר לברכה”). אנחנו קודם מזכירים את הגשמים ולאחר מכן כבר מבקשים את הגשמים. אמנם חז”ל לימדו שהרגלים הם זמנים של דין, וש”בחג (הסוכות) נידונים על המים”, אבל הם גם לימדו שלכל אורך החורף אנחנו ממשיכים להתפלל, לבקש, ולהנכיח את הקשר שלנו עם הקב”ה סביב הגשם.

כבר בפרשת והיה אם שמוע אנחנו לומדים שהגשם הוא אמצעי תקשורת מרכזי בינינו לבין הקב”ה, וממילא בזמן החורף יש לנו מדד טוב לקשר הזה. אנחנו מזכירים לה’ ולנו את המקום שלו בחיים שלנו בהורדת הגשם, ובהמשך מבקשים ממנו את הגשם הזה. מסכת תענית גם מלמדת אותנו מה קורה כשהגשם לא יורד. בתחילה היא מתייחסת לתאריכים שמגיעים “ולא ירדו גשמים”, שבעקבותם מתחילים לגזור תעניות, בתחילה על יחידים ובהמשך על הציבור. אבל בהמשך המשנה כבר תקבע “עברו אלו (התעניות) ולא נענו”. אי ירידת הגשם היא כבר סימן לחוסר מענה א-להי, כשהניסוח של המשנה מציב את התענית האנושית מול המענה הא-להי, בדרך של לשון נופלת על לשון. הגשם הוא לא רק צורך אנושי שלנו, אלא גם צורך רוחני שיש בכוחו להעיד על הקשר שלנו עם א-להים ועל מצב האומה מבחינה רוחנית. ואמנם, המשנה מלמדת אותנו שגם בחודשי הקיץ הגשם יכול לשמש כאמצעי תקשורת מאת ה’, אם ה’ מוריד לנו גשם בסוכות, ובכך מגרש אותנו מהסוכה, או בחודשי הקציר והאסיף ובכך פוגע ביבולים. ובכל זאת, בחודשי החורף ניתן להרגיש באופן תמידי יותר את הדופק הרוחני של עם ישראל.

חשוב לזכור שלא תמיד אנחנו מבינים את חשבונות שמים. בימי המלך אחאב, המלך שהכעיס את ה’ ביותר עם ייבוא עבודה זרה קשה לתוך עם ישראל, היה גשם כהרגלו, עד שהגיע הנביא אליהו וגזר על הגשם הזה שלא ירד. ה’ האריך אפו לכל אורך תקופת המלכים שקדמו לאחאב, ולא השתמש בנשק הבצורת באופן נרחב. בהמשך, בסימני תשובה ראשונים של עם ישראל, הם כבר זכו לגשם, למרות שעבודת תשובה ותיקון רבה עוד עמדה לפניהם.

בימים אלו עם ישראל גם מרגיש את יד ה’ באופן נוסף, כשמלחמה אכזרית נפתחה נגדנו. גם מלחמה מבחוץ היא סממן רוחני וקריאה לתיקון בידי שמים. כך אנו לומדים מספר שופטים, שם העמים מבחוץ הגיעו שוב ושוב כעונש וכהתראה על חטאי עם ישראל, וכך לומדים מתפילת שלמה שקובע  (מל”א ח’ מו): “כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה”.

אנו תקווה שגם המשך דברי שלמה יתקיימו:

(מז) וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ: (מח) וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בנית בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: (מט) וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם: (נ) וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם: (נא) כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל: (נב) לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ: (נג) כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲ-דֹנָי ה’:

בימים אלו, רואים כיצד עם ישראל מתחזק באחדות ובחדירה למטרה, במאבק למען צור ישראל ולמען עזרת ישראל. בימים אלו אנו פונים לה’, זוכרים את הקשר שלנו אחד עם השני ואת הקשר שלנו עם ה’, מרבים בתפילות ובתחנונים, ומאמינים שה’ יזכור אותנו ויחזק אותנו, ויקדש את שמו ברבים.

“שמע ישראל ה’ א-להינו ה’ אחד”, ו”מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”.