ברכת שהחיינו על מצווה הנעשית לראשונה

מאמר מתוך ‘הבינני’ – אסופת מאמרים מפרי עטן של נשות התכנית מורות להלכה | חשוון התשע”ט
©כל הזכויות שמורות

 

פתיחה

הברכות מקיפות אותן וממלאות את חיינו. אנו נדרשים לברך ולהודות לקב”ה על דברים רבים – הנאה מהעולם הזה, על קיום המצוות, ועל מפגש עם חוויות העולם הזה. הברכות הללו בדרך כלל מנוסחות באופן המתאים את הברכה לאירוע או לחוויה שהאדם חווה. ברכת “שהחיינו” היא ברכה חריגה.

מאוד ברור לנו מתי עלינו לברך ברכות המתאימות למציאות מסויימת, בין אם אלו ברכות הנהנין (“בורא פרי העץ”) או ברכת המצוות (“על ספירת העומר”). ברכת שהחיינו, לעומת זאת, היא ברכה שקשה יותר להגדיר אם נכון לברך אותה, או שמא זו ברכה לבטלה. מהמילים “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה” נשמע שאנו מברכים על הזכות שהגענו למעמד מסוים. אך פרטי ההלכות קבעו מעמדים כאלו שאין אנו בהכרח מרגישים שיש בחווייתם זכות גדולה במיוחד (לדוגמא: אם קניית בגד חדש הייתה פעם מאורע נדיר ומשמח, הרי שהיום מדובר במאורע תדיר למדי, ואינו בהכרח מרגש במיוחד).

ראוי להקדיש מאמר בפני עצמו להגדרת ברכת שהחיינו באופן כללי, אך במאמר זה אתמקד בברכת שהחיינו בסמוך לקיום מצווה. איזו מצווה תיחשב כמעמד המצדיק ברכת שהחיינו? אנו נתקלים בברכה זו בהקשר של חגים, אך ברכה זו מלווה מצוות נוספות. במאמר הזה ננסה להבין מה הם הכללים ההלכתיים לאמירת ברכת שהחיינו על המצוות. בפרט נבחן אם טבילה ראשונה של כלה לפני חתונה, שזהו ללא ספק מעמד מרגש ומלא הודיה, מצדיק הלכתית ברכת שהחיינו.

מצוות עם התייחסות מפורשת

אנו מעוניינים לברר על אלו מצוות מברכים ברכת שהחיינו. ישנן מצוות שמברכים עליהם שהחיינו, וכאלו שלא. במספר סוגיות מצוין שאדם מברך שהחיינו על קיום מצווה:

על מצוות לולב וסוכה –

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מו עמוד ב

העושה לולב לעצמו אומר “ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”. נטלו לצאת בו, אומר “ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב”. ואף על פי שבירך עליו יום ראשון, חוזר ומברך כל שבעה. העושה סוכה לעצמו אומר “ברוך שהחיינו וקיימנו” כו’. נכנס לישב בה, אומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה”. וכיוון שבירך יום ראשון – שוב אינו מברך

על מצוות פדיון הבן:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכא עמוד ב

רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן בעו מיניה פשיטא על פדיון הבן אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

ומנגד, במספר מקומות בתלמוד מצוינת ברכת המצוות על מצוות מסויימות, ולא מצויין שיש לברך שהחיינו. על מצוות מילה:

שבת קלז עמוד ב’:

תנו רבנן: המל אומר “אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה”. אבי הבן אומר “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”

על מצוות תפילין:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מב עמוד ב

דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר’ יוחנן: “על תפילין של יד אומר “ברוך אשר קדשנו במצותיו וצוונו להניח תפילין”. על תפילין של ראש אומר “ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין”, ואילו “לעשות תפילין” לא מברך

הגמרא דקדקה בדברי רב חייא. מכך שאמר שיש לברך את שתי הברכות הללו על התפילין, הגמרא דקדקה שאין לברך ברכות אחרות (כמו “לעשות תפילין”). לכאורה, באותה מידה נכון לדקדק שאין לברך שהחיינו על מצוות תפילין.

אם כן, ישנן מצוות אודותן מפורש שיש לברך שהחיינו בשעת קיומן (לולב, סוכה ופדיון הבן), ומצוות אודותן הברכה איננה מוזכרת (תפילין ומילה). כיצד יש לנהוג בעת קיום מצוות אודותן לא פורש בתלמוד אם מברכים שהחיינו בעת קיומן? הראשונים הציעו מספר קריטריונים המגדירים על אלו מצוות יש לברך ברכת שהחיינו.

א. “שמחה”

הכללים העקרוניים הקובעים מתי יש לברך שהחיינו מופיעים בסוגיה במסכת ברכות –

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נט עמוד ב

אית ליה ארעא, הטוב והמטיב מברך? והא תנן: בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר: “ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה”, שלו ושל אחרים אומר “הטוב והמטיב”! לא קשיא, הא דאית ליה שותפות, הא דלית ליה שותפות. והתניא: קצרו של דבר: על שלו הוא אומר “ברוך שהחיינו וקיימנו”, על שלו ועל של חבירו אומר “ברוך הטוב והמטיב”.

וכל היכא דלית לאחרינא בהדיה לא מברך הטוב והמטיב? והתניא: אמרו ליה “ילדה אשתו זכר” אומר “ברוך הטוב והמטיב”! התם נמי דאיכא אשתו בהדיה, דניחא לה בזכר

מגמרא זו עולה ששתי הברכות, שהחיינו והטוב והמטיב, הן ברכות שמברך אדם על אירוע טוב שאירע לו, והוא שמח על זכות זו (קניית בית חדש או כלים חדשים וכדו’). ההבדל ביניהם הוא שברכת “הטוב והמטיב” נועדה להודות על שמחה שיש בה כמה שותפים, ואילו ברכת “שהחיינו” היא על שמחה ללא שותפות. וכך נפסק להלכה, שיש לברך ברכת שהחיינו על בגדים חדשים, כלים חדשים, בית חדש, פירות חדשים, חבר שלא ראה למעלה משלושים יום ועוד. בכל המצבים הללו האדם שמח על שהגיע “לזמן הזה”.

בעלי התוספות ביארו שזהו הקריטריון הרלוונטי גם לברכת שהחיינו על המצוות:

תוספות סוכה מו עמוד א

העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו. צריך לפרש טעם, מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו, ויש מצוות שלא תקינו? בעשיית סוכה ולולב תקינו, כדאשכחן הכא, ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו, כדמוכח פרק התכלת, דמפרש ר’ יוחנן מאי מברך אתפילין של יד ותפילין של ראש, ואילו “לעשות תפילין” לא מברך, דלא חשיב ליה, וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך, מדלא חשיב לה. וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו, כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים, ואילו אמילה לא מברך, מדלא חשיב בפ’ התכלת ובסוף ר”א דמילה בהדי ברכות של מילה. וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו, כדאיתא בריש הקורא את המגילה עומד, ואילו אקריאת הלל לא מברך? ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו

ב. “מזמן לזמן”

הסוגיה בעירובין עוסקת בברכת שהחיינו על החגים, ובה מוצג קריטריון שונה לברכת שהחיינו:

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מ עמוד ב

ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיוון דמזמן לזמן אתי, אמרינן, או דילמא, כיוון דלא איקרו רגלים – לא אמרינן? לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן!

רבה נשאל אם יש לברך שהחיינו גם בראש השנה וביום הכיפורים, או רק בשלושת הרגלים. מצד אחד, על הרגלים מברכים שהחיינו מפני שנצטווינו “ושמחת בחגך”, אך ראש השנה ויום הכיפורים אינם רגלים, ואין בהם חיוב שמחה[1]. מצד שני, ראש השנה ויום הכיפורים הן מצוות הבאות מזמן לזמן. הכרעת הגמרא היא שכן מברכים בר”ה ויו”כ וזאת משום שהן מצוות הבאות מזמן לזמן.

יש לציין שראש השנה ויום הכיפורים הם מצבי בוחן לברר את מהות ברכת שהחיינו שמברכים ברגלים. מדוע מברכים שהחיינו ברגלים? האם זהו מפני שיש בהם שמחה, והם ככל אירוע משמח אחר שמברכים עליו, או שיש משמעות אחרת לברכת שהחיינו עליהם? נפקא מינה לשאלה זו הם ראש השנה ויום הכיפורים, שיש להם מאפיינים של חגים, אך אינם רגלים.

הכרעת הגמרא היא שמברכים שהחיינו על ראש השנה ויום הכיפורים. ראשונים רבים הסיקו מכך שהקריטריון של השמחה, המרכזי לברכת שהחיינו על חוויות חיים אחרות, אינו בהכרח הקריטריון המרכזי לברכת שהחיינו על המצוות. בעקבות גמרא זו, ראשונים רבים פסקו שהקריטריון הקובע לחיוב ברכת שהחיינו על המצוות הוא הקריטריון המוזכר בסוגיה זו – מעת לעת:

רמב”ם הלכות ברכות פרק יא הלכה ט

כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצווה ומצווה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצווה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת, שהרי היא דומה למצווה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן – מברך עליה בשעת עשייתה “שהחיינו”

הרמב”ם מחלק את המצוות שמברכים עליהן “שהחיינו” לשלוש קבוצות:

1. מצווה שהיא מזמן לזמן.
2. מצווה שהיא קניין.
3. מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, אך היא דומה למצווה שהיא מזמן לזמן.

ההגדרה הראשונה מבוססת על הגמרא במסכת עירובין. על סמך הגדרה זו, הוסיף הרמב”ם מצוות שלא פורש שיש לברך עליהן שהחיינו – שופר, מעקה ומזוזה (עיין כסף משנה שם).

הקבוצה השנייה של הרמב”ם מבוססת על הנאמר בתוספתא –

תוספתא מסכת ברכות פרק ו הלכה י

העושה ציצית לעצמו אומר “ברוך שהחיינו” … העושה תפלין לעצמו אומר “ברוך שהחיינו”

מכיוון שאין אלו מצוות הבאות מזמן לזמן, הרמב”ם הבין שמדובר כאן בקטגוריה בפני עצמה.

ההגדרה השלישית מבוססת על ההגדרה הראשונה. פדיון הבן איננה מצווה בתדירות נמוכה, וקשה להגיד שהיא מזמן לזמן. אדם מקיים אותה פעם אחת בחייו, אם בכלל (למעט מקרי קצה). אך בגמרא מפורש שיש לברך שהחיינו בעת קיומה. בכדי להתאים אותה לכללים הקודמים, הרמב”ם הרחיב את הקטגוריה הראשונה, באופן המכיל גם את מצוות פדיון הבן.

מתוך הרחבה זו הסיק הרמב”ם שיש לברך שהחיינו על מצוות מילה, למרות ש בגמרא (שבת קלז ראה לעיל) ברכות מצוות מילה מוזכרות, וברכת שהחיינו איננה מוזכרת שם (באור זרוע חלק ב סימן קז פסק כך בשם אבי העזרי, שאמר שכתוב כך בירושלמי. בירושלמי שבידינו הלכה זו אינה נמצאת, אך יתכן שירושלמי זה היה מוכר לרמב”ם. בירושלמי שלפנינו מצוין שיש לברך שהחיינו על תפילין. יתכן שזהו המקור על פיו הגדיר הרמב”ם את הקטגוריה השניה).

הגמרא במסכת מנחות מספרת על קיום מצווה שמברכים לפניה ברכת שהחיינו:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף עה עמוד ב

דתניא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: “ברוך שהחיינו וקימנו”. נטלן לאכלן, אומר: “המוציא לחם מן הארץ”

מנחות היו מוקרבות במקדש פעמים רבות ביום. הראשונים מבארים מדוע מברכים ברכת שהחיינו על מצווה זו –

תוספות ד”ה היה עומד ומקריב מנחות בירושלים (מנחות עה):

ונראה לפרש דלפי שהיו משמרות מתחדשות ומתחלפות פעמיים בשנה, ולכל משמרה היו בתי אבות, נמצא שלא היו מקריבין אלא שני ימים בשנה, וזמן קבוע להם להקריב לחצי שנה יום אחד. לפיכך מברך אזבח ואמנחה שהחיינו לזמן

בעלי התוספות מבארים שמכיוון שמשמרת הכהן היא פעם בחצי שנה, הרי זאת מצווה שבאה מזמן לזמן, וכמו שמברכים ברגלים, הכהן מברך כאשר מגיעה משמרתו.

הגמרא בברכות מצטטת את המשנה במנחות ורש”י מפרש שם:

רשי ברכות ל”ז ב:

היה – ישראל עומד: ומקריב מנחות – ונותנה לכהן להקריבה: אומר ברוך שהחיינו – אם לא הביא מנחות זה ימים רבים

נראה מדברי רש”י פה שאדם שלא קיים מצווה זה זמן רב מברך עליה שהחיינו. קריטריון זה דומה לקבוצה השלישית שהגדיר הרמב”ם (מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה). הן מדברי רש”י פה והן מדברי הרמב”ם נראה כי ישנה הרחבה מסויימת להגדרת מצוות הבאות מזמן לזמן. בנוסף למצוות עם זמן קבוע, גם מצווה שהתדירות שלה נמוכה, או שאיננה מצויה (כדברי הרמב”ם), או מצווה שאדם פרטי אינו בהכרח זוכה לקיים תדיר (כדברי רש”י) מוגדרות כמצוות הבאות מזמן לזמן, ומברכים עליהן שהחיינו.

בתוספות הרא”ש נצמד מאוד להגדרה שהובאה בסוגיה במסכת עירובין –

תוספות הרא”ש מסכת סוכה דף מו עמוד א:

….וי”ל דלא שייך לברך שהחיינו בעשיית מצוה אלא מצוה הבאה מזמן לזמן. והא דמברכין שהחיינו על פדיון הבן ולא מברכין בשעת המילה, שעדיין אינו בר קיימא, ולא יצא עדיין מתורת נפל. והא דמברכין שהחיינו על קריאת מגילה, ואקריאת הלל אין מברכין, איכא למימר פרסומי ניסא שאני

בתוספות הרא”ש הסכים עקרונית עם הרמב”ם, שפדיון הבן ומילה הן מצוות הבאות מזמן לזמן (אלא שלגבי מילה מצא תירוץ נקודתי מדוע לא מברכים עליה שהחיינו, בכדי ליישב את הדקדוק מהגמרא). מסתבר שהוא מסכים להרחבה שעשו רש”י והרמב”ם גבי מצווה שאיננה תדירה ואיננה מצויה.

גם הר”ן מניח שההגדרה המרכזית היא מצווה המגיעה מזמן לזמן, ומציע ביאור אחר מדוע פדיון הבן היא מצווה כזו:

הר”ן על הרי”ף מסכת סוכה דף כב עמוד ב:

וכתבו בתוספות שיש מצות שתקנו בהן שהחיינו … אבל לא פירש מפני מה תקנו במקצתן שהחיינו ובמקצתן לא תקנו. ולי נראה דשהחיינו דמצוות בזמן תלי, כדמוכח בסוף פרק בכל מערבין (דף מ ב) דאמרי’ בר”ה ויוה”כ דכיון דמזמן לזמן קאתי אומר עלייהו זמן. הלכך סוכה ולולב ומקרא מגילה – מזמן לזמן קאתו. ופדיון הבן, אף על גב דלאו מזמן לזמן קאתי, אפילו הכי, כיוון שהיא מצווה תלויה בזמן ל’ יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות, שפיר שייך לברוכי ביה שהחיינו. אבל תפילין ומילה לא תלו בזמן

גם הר”ן סובר שעל מנת לברך שהחיינו צריכה להיות המצווה מצווה שהיא תלויה בזמן, אך הוא מגדיר את המושג “זמן” באופן שונה. לא ניתן לקיים את מצוות פדיון הבן עד שיחלפו שלושים יום מהלידה. לכאורה עולה שהר”ן חולק על ההגדרה של הרמב”ם ורש”י, שתלו את הברכה בנדירות המצווה, וסובר שרק מצווה התלויה במימד הזמן מוגדרת כמצווה הנעשית מזמן לזמן, ויש לברך שהחיינו בעת עשייתה.

הטור, על סמך התוספתא במסכת ברכות, שהובאה לעיל, פסק שיש לברך שהחיינו על מצוות ציצית. אך הקשו עליו – מדוע פסק את החלק של התוספתא בה נאמר שיש לברך שהחיינו על עשיית ציצית, ולא פסק כך על תפילין?

בית יוסף אורח חיים סימן כ”ב:

העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו — בתוספתא דברכות פרק אחרון, וכתבוהו התוספות בפרק התכלת .. ויש לתמוה על רבינו, שכתב גבי ציצית שמברך שהחיינו, ולא כתב כן גבי תפילין. ורבינו הגדול מהר”י אבוהב כתב, דסבירא ליה לרבינו דלא קיימא לן כההיא תוספתא, אלא אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שהיא מזמן לזמן, כדמשמע ממה שכתב בהלכות פסח סימן תל”ב גבי ביעור חמץ; ומשום הכי לא כתב בתפילין שיברך שהחיינו. ומה שכתב בציצית שיברך שהחיינו, אינו מטעם המצוה, אלא מטעם “קנה כלים חדשים” (ברכות נד א(  וכן כתב בעל העיטור וזה לשונו: ציצית לא קביע ליה זמן, ולא מברכין עליה שהחיינו. ומסתברא לן, בשעה שקנה טלית ועושה בו ציצית מחדש, מברכין שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים, עד כאן לשונו

גם המהר”י אבוהב סובר כמו הרא”ש, שהקריטריון היחיד לברכת שהחיינו על מצוות הוא היותה מצווה שהיא מזמן לזמן. מכיוון שהוא סובר שזהו הקריטריון היחיד (ובכך חולק על הגדרת הקבוצה השנייה של הרמב”ם), הוא מבאר שברכת שהחיינו על ציצית היא ברכה על קניין דבר חדש, ולא על קיום המצווה עצמה. לגבי הקבוצה השלישית ברמב”ם (מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת) הוא לא מתייחס כאן.

לסיכום: לפי הראשונים הללו, הקריטריון לחיוב ברכת שהחיינו על מצווה קשור בזמן. התוספות מדבר על מצב שממש דומה למחזוריות שבה מופיעים המועדים. תוספות הרא”ש מציין שהיות המצווה מזמן לזמן זהו הקריטריון היחיד, אך כולל בתוכו גם את פדיון הבן. הר”ן מגדיר את הקריטריון של היות המצווה מזמן לזמן באופן המאפשר לו לכלול בקבוצה זו את פדיון הבן. הרמב”ם מגדיר את המצוות הכלולות בהגדרה זו באופן רחב יותר, ומוסיף דוגמאות המרחיבות את הפרשנות להגדרה.

ג. “ראשוניות”

הבאנו לעיל את פירוש רש”י במסכת ברכות למשנה במסכת מנחות שצוטטה שם. במסכת מנחות יש רש”י מפרש אחרת:

רש”י מנחות עה עמוד ב

כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו

מדברי רש”י הללו עולה קריטריון חדש. כאשר המצווה נעשית בפעם הראשונה בחייו, עליו לברך שהחיינו. הרוקח פוסק קריטריון דומה:

רוקח שע”א

כל מצווה שזמנה קבוע, או כל מצווה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה, צריך לברך שהחיינו

מדברי רש”י והרוקח עולה קריטריון חדש – ראשוניות בקיום המצווה. אך עדין לא ברור לאיזה מצוות התכוון הרוקח באומרו “מצווה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה”. בכל מקרה נראה כי הרוקח מחלק את המצוות שעליהם יש לברך שהחיינו לשתי קבוצות. האחת – זאת שזמנה קבוע, עליה יש לברך גם כאשר זאת לא הפעם הראשונה שהיא מתקיימת. השנייה – מצווה המתקיימת בפעם הראשונה, ללא קשר לתדירות בה היא נעשית. גם בדברי רש”י בפירושו במסכת מנחות אין התייחסות לתדירות המצווה, אלא רק לעובדה שהמצווה נעשית לראשונה בחייו של הכהן.

בהמשך נרחיב ונעמיק את משמעות מושג “מתחנך לכתחילה”.

סיכום שיטות הראשונים עד כה

בגמרא במסכת ברכות נאמר שהקריטריון לחיוב ברכת שהחיינו הוא השמחה. בעלי התוספות פסקו שזהו הקריטריון הקובע גם בהקשר של המצוות.

במסכת עירובין נאמר שהקריטריון הקובע לברכת שהחיינו בחגים הוא היותם מצוות הבאות מזמן לזמן. רוב הראשונים התבססו בעיקר על קריטריון זה גם ביחס לשאר המצוות. יש מהם שפסקו שזהו הקריטריון היחיד המאפשר ברכת שהחיינו על מצווה (מהר”י אבוהב ותוספות הרא”ש). אך יש להגדיר מהי מצווה הבאה מזמן לזמן. בתוספות נאמר שכהן המקריב מנחה במשמרתו אחת לחצי שנה מברך שהחיינו, בשל הדמיון הרב להופעת המועדות. המועדות והמשמרות מופיעים בזמנים קבועים בתדירות קבועה ונמוכה (נשאלת כמובן השאלה מהי תדירות נמוכה).

אם זהו הקריטריון המרכזי, זה מעלה קושיה גדולה ביחס לברכת שהחיינו בעת קיום מצוות פדיון הבן, עליה מפורש בגמרא שהמקיים אותה מברך שהחיינו.

רש”י בפירושו על מסכת ברכות מבאר שכל כהן שלא הקריב מנחה זה זמן רב מברך שהחיינו. עולה שהגדרת “מזמן לזמן” אינה תלויה בהכרח בזמן מסוים. דיו שהמצווה תתבצע לעיתים רחוקות. לכאורה גם ביחס לפדיון הבן רש”י היה מבאר שיש לברך עליה שהחיינו מפני שאדם מקיים אותה פעם בחייו (אם בכלל). הרמב”ם הרחיב את הגדרת מצוות הבאות מזמן לזמן באופן דומה: מצווה שאינה מצויה ואינה תדירה, שמצוות אלה דומות למצוות מזמן לזמן. לקבוצה הזאת הכניס את מצוות פדיון הבן ואת מצוות המילה (בניגוד להשמטת הגמרא את ברכת שהחיינו בעת המילה. בעקבות השמטה זו רוב ראשונים פסקו שאין לברך שהחיינו על המילה). הרמב”ם מציג שתי דוגמאות בלבד, ויתכן שישנן מצוות נוספות היכולות להיכנס לקבוצה זו ולהתאים להגדרה הרחבה שנתן.

הר”ן מבאר שהחובה להמתין שלושים יום מהלידה ועד לקיום המצווה מגדירה את המצווה כמצווה “מזמן לזמן”.

מדברי רש”י במנחות ומדברי הרוקח עולה שכאשר אדם מקיים מצווה בפעם הראשונה בחייו, עליו לברך שהחיינו. ניתן להציע שהרמב”ם גם היה מסכים שמצווה המבוצעת לראשונה בחיי אדם נחשבת “מצווה שאינה מצויה ואינה תדירה” (בדומה ל פדיון הבן שמביא הרמב”ם כדוגמא), אם כי זה לא עולה מפשט הדברים. רש”י והרוקח לא ציינו כל קשר בין המצווה והזמן, אלא רק שמצווה זאת נעשית בפעם הראשונה.

שיטת המנהגים של הראשונים

דרכי משה טור יורה דעה סימן כח אות יא

ומצאתי כתוב במנהגים ישנים: מי שלא שחט חיה ועוף מעולם, ושחט אותו, מברך שהחיינו על הכסוי, ולא על השחיטה. דכיסוי הוי מצווה כדאמרינן (סוטה יז.) בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכה לב’ מצוות כו’, והוי כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו. כך מפרש מהל’ שחיטה ר’ ידידיה משפירא עכ”ל והטעם שמברכין על הכיסוי ולא על השחיטה, משום שבשעת שחיטה מקלקל בריה אחת, אבל בכסוי הוי מתקן ע”כ מצאתי

שולחן ערוך יורה דעה סימן כח סעיף ב

חייב לברך קודם שיכסה “אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי דם בעפר” הגה: מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לבריה

הגהות הרמ”א על המרדכי בריש מסכת חולין (רמז תקע”ה)

מי שלא שחט מעולם, ושחט חיה או עוף, מברך שהחיינו על הכסוי, ולא על השחיטה, דתוספת מצווה רמיא עליו, כדאמרינן פרק כסוי הדם: בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לעפר סוטה ואפר פרה. וליחשב נמי אפר כיסוי הדם? התם מצווה איכא, הנאה ליכא. וכיון דקרי ליה מצווה, הוי כמו ציצית וסוכה, ומברך שהחיינו. כך מפורש בהלכות שחיטה של רבינו ידידיה משפירא

הרמ”א פוסק רק על מצוות כיסוי הדם הנעשית בפעם הראשונה שיש לברך ברכת שהחיינו. ברור שאין מדובר במצווה שהיא מזמן לזמן, וחיוב הברכה מבוסס על כך שהמצווה נעשית לראשונה (ללא קשר לתדירות בה תעשה לאחר מכן).

האחרונים מבררים את דברי הרמ”א. הש”ך מסכם רבות מהדברים שלמדנו לעיל –

ש”ך יורה דעה סימן כח ס”ק ה

מברך שהחיינו כו :… וצ”ע, דהא גבי ציצית קי”ל דאין מברך שהחיינו אלא אם כן קנה בגד חדש מטעם דקנה כלים חדשים … אבל בעושה ציצית בבגד ישן אינו מברך שהחיינו, כמו שכתבו בעל העיטור ומהר”י אבוהב וד”מ.

והכי משמע נמי בתוס’ פ’ לולב וערבה (סוכה דף מו ד”ה העושה סוכה) שכתבו הטעם משום דאין מברכין שהחיינו אציצית ותפילין משום דלא תקנו שהחיינו אלא אמצווה שיש בה שמחה. ואין להקשות דכסוי כיון דבזכות אנכי עפר ואפר הוא חשוב שמחה דהא אדרבה אמרי’ בפ’ כ”ה אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה וליחשוב נמי עפר כסוי הדם התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא…

והכי משמע נמי ממ”ש הר”ן שם הטעם דלא מברכין שהחיינו אתפילין משום דלאו מזמן לזמן קאתי… ואפילו להרמב”ם … מברכין שהחיינו אציצית ותפילין היינו מטעמא דכתב שם, משום שהם מצוות שהם קנין לו, מה שאין כן בכסוי

ומצאתי ברוקח סימן שע”א שכתב בשם ריב”ק משפירא: “כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחלה – צריך לברך שהחיינו”. והביא ראיה מדאמרינן במנחות (דף עה ע”ב) “היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו”, שנתחנך לעבודת הזמן עכ”ל. ואפשר על זה סמכו לברך בכיסוי.

אבל צ”ע לפי זה, אמאי לא מברכין בציצית ותפילין ושאר מצות שמתחנכים בהו? וכן אין מברכין שהחיינו על קדושי אשה או נשואיה (כמו שכתב מהרי”ק שורש קכ”ח), וכן על מזוזה (סימן רפט) אלא על כרחך סבירא ליה דאפילו במצווה שמתחנכים בה אין מברכין שהחיינו כל שאין זמנה קבוע, וכדעת התוס … דהיו כ”ד משמרות ואין מתחדשות יותר מב’ פעמים בשנה, וכיון שיש להן זמן קבוע מברך שהחיינו עכ”ל הא לאו הכי לא. ואם כן הוא הדין בכסוי! וצ”ע

הש”ך מקשה על ההשוואה של כיסוי הדם לציצית וסוכה שהרי סוכה היא מצווה מזמן לזמן וציצית היא מצווה הבאה עם קניין. ועוד מקשה שאם היינו רוצים לומר שיש במצווה זו שמחה מיוחדת (שבגללה אולי יש לברך שהחיינו) בזכות אברהם אבינו הרי שבגמרא כתוב במפורש על מצווה זו “הנאה ליכא”. הש”ך מצטט את הרוקח, ומציע שיתכן שזאת מצווה המתקיימת בפעם הראשונה. אך גם תירוץ זה קשה, שהרי הרמ”א לא פסק לברך שהחיינו על מצוות אחרות שיש בהן חינוך, ועל כן נשאר הש”ך בצ”ע.

הש”ך ממשיך לברר את החלק השני של דברי הרמ”א, בהם הרמ”א ביאר מדוע אין לברך שהחיינו על השחיטה –

שם ס”ק ו

ו. דמזיק לבריה זה הטעם דחוק. ולי נראה טעם אחר יותר מתקבל – משום דשחיטה היא בידו, ואינו מצווה לשחוט, דהא יכול להיות לעולם בלא בשר, או שישחוט אחר. אבל בכיסוי, החיוב מוטל על כל אדם שרואה הדם לכסות

הש”ך מציע שההבדל בין הכיסוי לבין השחיטה הוא שבמצוות כיסוי האדם נכנס למצב שחובה עליו לקיים את המצווה, ואילו את השחיטה אין הכרח לבצע (יתכן שבלשון הגהת הרמ”א על הגמרא ניתן להבין מעין טענה זו). אדם יכול להימנע מאכילת בשר, או שאדם אחר ישחט עבורו. אך אם מישהו שחט, ישנה חובה על כל אדם לכסות את הדם.

התפארת למשה מצטט את דברי הש”ך, ומגדיר את המושג “מתחנך לכתחילה” באופן המתאים לפסיקת הרמ”א לברך שהחיינו על המצוות הללו, ולא במצוות רבות אחרות:

תפארת למשה יורה דעה סימן כח

ולי נראה מיהו י”ל דדווקא על מצוה שצריך לימוד ואימון ידיים מברך שהחיינו כשנתחנך בו, דומיא דעבודה בכהנים דהיה צריך אומנות ולימוד סדר עבודה, דלאו כל אדם יכול לעבוד, לכך מברך שהחיינו שזיכהו ה’ לזה. וכן בשחיטה צריך אומנות ולאו כל אדם יכול לשחוט וצריך לימוד לכן מברך כשנתחנך בו שזיכה לזה, וכן הטעם נמי מוהל שמברך שהחיינו בפעם הראשון מטעם שהוא דבר שצריך אומנות ואין כל אדם יכול לימול. משא”כ ציצית ותפילין דאין צריך אומנות ולימוד להניחם דכל אדם יכול להניחם, וגם חייב להניחם, ואם כן, משעה שנולד ראוי לכך, ואם כן אין צריך לברך שהחיינו, דהא אין לו יתרון בזה אשאר כל אדם, מה שאין כן שחיטה ומוהל, דאין כל אדם יכול אותם, וגם אינו חייב להיות מוהל ושוחט, דהא אפשר ע”י אחר, לכך מברך שהחיינו, שזיכהו ה’ שהוא לבדו יכול לעשות מצווה כזה שאין כל האדם עושה אותה

התפארת למש מגדיר את ש”מצווה שאדם מתחנך אליה” שדיבר עליה הרוקח היא מצווה שיש צורך ללמוד כיצד לבצעה כראוי. מכיוון שברכת שהחיינו היא הודאה על כך שה’ זיכה אותו להגיע למצב בו הוא מקיים את המצווה, ראוי לברך דווקא בהקשר של מצוות שלא כל אדם יכול לבצע, ודורשות מאמץ או יכולת מסוימים.

לכאורה התפארת למשה היה מגדיר שהברכה על המצוות הבאות מזמן לזמן היא הודאה לקב”ה שאפשר לאדם להגיע למועד המצווה החדשה ולקיימה.

הכרתי נקט כיוון דומה, אך לא בנה אותו על מושג החינוך של הרוקח –

כרתי סימן כח ס”ק ג

שהחיינו – הש”ך (סק ה’) טען כי הרבה מצוות, כמו תפילין וציצית, דלא מברכין, אלא בעינן דווקא או מצווה שיש בה שמחה, או שבאה מזמן לזמן, מה שאין כן בכיסוי. ונראה כי מצווה שחובת גברא על בני אדם שמחוייב לעשותו, כמו ציצית ותפילין, בזו אין לברך שהחיינו. ואף על פי שציצית, אם אין לו ד’ כנפות, אין מחוייב (מנחות מא עא, טשו”ע כ”ד סעיף א), מכל מקום בעידן רתחא נענש עליו (מנחות שם). אבל אין מחוייב להמציא עצמו לשחוט ולכסות, ורובן של ישראל אינן שוחטין ומכסין, ולכך אם בא מצווה כזו לידו – יברך עליו בשמחה, כן נראה לי

מצוות שאדם חייב לקיים תדיר אינן מצדיקות את ברכת שהחיינו. גם מצוות שאדם אמור לקיים, ולו בכדי להינצל מ”עידנא דריתחא”, אינן מצדיקות את ברכת שהחיינו. דווקא מצוות שהאדם אינו בהכרח מחויב לעשותן הן מצוות עליהן ראוי לשמוח ולברך שהחיינו. לכן עקרונית יש לברך “שהחיינו” על שחיטה וכיסוי, שלא כל אדם זוכה לקיימן, אלא שלא מברכים על השחיטה מפני שזו נטילת נשמה.

כיצד הגדרה זו מתיישבת עם ההגדרות הקודמות, המצוות הבאות מזמן לזמן וכדומה?

לכאורה הכרתי אומר שישנן מצוות בהן ראוי לאדם לעצור ולהודות לקב”ה על כך שהמצווה הזדמנה לידו. חג המגיע פעם בשנה, או מצווה שאינה בהכרח מגיעה לאדם בחייו כלל, הן הזדמנויות חשובות לעצור ולהודות לקב”ה שהחיה אותנו וזיכה אותנו להגיע לקיום המצווה, שלא כל אדם זוכה לקיימה.

אך הט”ז חולק על כל ההגבלות שהגבילו האחרונים את דברי הרמ”א. בהקשר של ברכת ציצית, הט”ז פוסק:

ט”ז על שולחן ערוך אורח חיים כ”ב:

בין בציצית בין בתפילין יש לברך בפעם ראשונה שמברך עליהם שהחיינו, כמו שכתב הרמ”א ביורה דעה סימן כח לעניין כיסוי הדם. ומיניה לכל מצוות שאדם עושה בפעם ראשון מברך שהחיינו, כן נראה לי

הט”ז מבאר שלפי הרמ”א יש לברך שהחיינו על כל מצווה שמקיים אדם לראשונה, ופוסק שכך יש לנהוג.

סיכום

הרמ”א פוסק שיש לברך שהחיינו על כיסוי הדם בפעם הראשונה. לכאורה הקריטריון “מצווה שהיא מזמן לזמן”, שהוא גם המרכזי בראשונים, איננו רלוונטי למצווה זו. הגמרא אומרת על מצווה זו במפורש ש”הנאה ליכא”, כך שקשה לראות במצווה זו שמחה מיוחדת.

הט”ז מבאר שאכן הרמ”א היה מאפשר לברך שהחיינו על כל מצווה ייחודית המבוצעת לראשונה. אך נראה שהפוסקים הגבילו את ההיתר הזה במידת מה.

הש”ך מציע לבאר את הרמ”א לפי הקריטריון של הראשוניות, אך מציג קושי בהבנה זו, ונשאר בצ”ע.

התפארת למשה, על בסיס דברי הרוקח, הגדיר שמצווה שאדם מתחנך אליה היא מצווה הדורשת הכנה ולימוד, ולא כל אדם זוכה לעשותה. הברכה היא על כך שהקב”ה זיכה את האדם להיות נמנה על אלו המסוגלים לבצע את המצווה.

הכרתי מציע שהשמחה שיש במצווה זו היא היותה מצווה שלא כל אדם זוכה לקיימה כלל.

עלו כאן קריטריונים שונים לברכת שהחיינו על המצוות, רובם שונים מהקריטריונים לברכת שהחיינו על חפצים אחרים. בהקשר זה מעניין לבחון את דברי המגן אברהם, שהעיר על הבחנה אחרת בין מצוות לבין חפצים אחרים:

מגן אברהם סימן רכג ס”ק ה

נראה לי דווקא כלי תשמיש, אבל על ספרים חדשים אינו מברך, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. אין מברכין רק על מצוות הבאים מזמן לזמן. אבל בברכת רמ”מ כתב לברך על ספרים

נפסק להלכה במקומות רבים ש”מצוות לאו ליהנות ניתנו”. גם אם אנו נהנים בעת קיום מצווה, ההלכה אינה מזהה את ההנאה הזאת. לאור זאת, המגן אברהם פוסק שבשונה מקניין של כלי תשמיש אחרים, על ספרי קודש אדם אינו מברך ברכת שהחיינו, מפני שהמצוות לא נועדו שנהנה מהן.

אם אכן המצוות לא ניתנו ליהנות, כיצד אנו מברכים שהחיינו על מצוות כלל?

כפי שלמדנו בפוסקים האחרונים, ברכת שהחיינו על המצוות היא ברכה על כך שהקב”ה זיכה ואיפשר לאדם להגיע למצב בו הוא מקיים את מצוות ה’. אין הנאה (שההלכה מכירה בה) במצווה. יש הודאה לקב”ה על הזכות להיות במעמד הזה (לפי הקריטריונים השונים שעלו). לכן – כאשר אדם קונה לולב. יתכן והוא מתרגש מכך שעתה יש לו לולב מהודר. אך ההלכה אינה מכירה בהתרגשות זו. כאשר יגיע למעמד בו הוא מקיים את מצוות ה’ בעזרת הלולב, עליו להודות לקב”ה שסייע ואיפשר לו להגיע ולקיים את המצווה.

נפקא מינות

למדנו קריטריונים שונים, החל מהראשונים ועד ביאורי והרחבות הפוסקים את פסיקת הרמ”א. נבחן כעת את התייחסות הפוסקים האחרונים לברכת שהחיינו על קיום מצוות מסוימות:

הדלקת נר שבת בפעם הראשונה

שו”ת יחוה דעת חלק ב סימן לא

אמנם הגאון יעב”ץ בסידורו (הלכות הדלקת הנרות בערב שבת אות כז) כתב, שכלה שמדליקה נרות בערב שבת בפעם הראשונה מברכת שהחיינו, והוא הדין לכל המצות שעושה בפעם הראשונה. ע”כ. אולם לפי המבואר לאו הלכתא פסיקתא היא, ורבים לוחמים נגד סברא זו. וכן מצאתי בשו”ת תשובה מאהבה חלק ב’ (סימן קלט) שהביא הוראת חכם אחד, שהורה שהאישה מברכת שהחיינו על הדלקת הנרות בפעם הראשונה, וכתב ששגה וטעה בזה… כללו של דבר: אומר אני כי המורה שבדה מלבו שיש לברך ברכת שהחיינו בהדלקה ראשונה, הורה שלא כהלכה, שהיא ברכה שאינה צריכה, ואין לה כל יסוד וסמיכה

בסיכום: אין לכלה המדליקה את הנרות בערב שבת בפעם הראשונה לברך שהחיינו, שיש בזה איסור ברכה שאינה צריכה.

הרב עובדיה מביא בשם היעבץ שרשם בסידורו שעל אישה לברך שהחיינו בהדלקת נרות בפעם הראשונה, ואפילו הוסיף שהוא הדין לכל מצווה המקיימת בפעם הראשונה. אך בשו”ת תשובה מאהבה חולק על כך, וקובע שאין לברך. למעשה הרב עובדיה פוסק שאין לברך, ויש בברכה זו איסור ברכה שאינה צריכה.

עליה לארץ

בשו”ת במראה הבזק נשאלו אם ניתן לברך שהחיינו על עליה ארצה:

שו”ת מראה הבזק חלק ז שאלה כ

השמחה המלווה את הזוכה לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, בפעם הראשונה, מצריכה ברכת “שהחיינו”. העולה יחד עם בני משפחה, מברך “הטוב והמטיב”.

החושש יקח פרי או בגד חדש, יברך עליהם ויכוון גם על עלייתו ארצה.

שם מתוך הערה מספר 1 אות ג

ועיינו בליקוטי הראי”ה (לרב נריה, עמ’ 140), שמספר שהרב קוק הכריע להלכה לאדמו”ר מגור לברך שהחיינו כשהפריש תרומות ומעשרות, כיוון שקיים בפעם הראשונה בחייו מצווה זו. כן מובא גם במכתבי האדמו”ר מגור (מכתב נח) מהנסיעה הראשונה. אם כן מי שעולה לארץ ומקיים מצוות יישוב הארץ בפעם הראשונה בחייו – יברך (וטעם זה תקף לגבי עולה שלא גר בארץ מעולם)

שם הערה מספר 1 אות ו

בקובץ “תורה שבע”פ” (יא עמ’ נה-ס) התייחס הרב פוגלמן לדברי המגיה בשו”ת “לב חיים” (ג סי’ לג), שכתב לא לברך משום שבית המקדש חרב ובטלה העבודה, ומתעורר בכי ויגון ואנחה, “ואם כן איך שייך לברך זמן, דמלבד דאין ליבו שמח, אדרבה יתעורר דאגתו בכל יום תמיד יותר ויותר מאילו היה דר בחו”ל”. וכתב הרב פוגלמן שהיום כשעולים לארץ ישראל אין דומה לעליות הקודמות: “ברכת שהחיינו לעליה של ימנו למדינת ישראל היא ביטוי של שמחה והודיה לשומר ישראל על שאחר השואה של ימנו הוציאנו מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה והשיב אותנו לישראל המחודשת לארץ האבות והנביאים והחזיר לעמו ישראל את ירושלים עיר הקודש מקום המקדש והר הבית, שמיום חורבן הבית השני היה בידי זרים, ולכן על העולים כיום לישראל להודות לגואל ישראל בברכת שהחיינו. הראשון לציון הגר”י ניסים בספרו “יין הטוב” (סימן מז) הביא תשובת “הלכות קטנות” (לר”י חאגיז סימן קכ”ב) שנשאל אם העולים לארץ יברכו שהחיינו וענה שם “אפשר שבכלל הגומל הוא נכלל” ודייק מכך שאם לא היה מברך הגומל יש לברך שהחיינו

הרב קוק פסק לאדמו”ר מגור לברך שהחיינו על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונה שעשה זאת בארץ. אחרונים אחרים פסקו שיש בעליה ארצה כיום שמחה מרובה, ועל כן יש לברך שהחיינו. כך גם נפסק בש”ות במראה הבזק, אך ציינו שהחושש יאכל פרי חדש או ילבש בגד חדש (כנהוג במצבי ספק נוספים, כמו המבקשים לברך שהחיינו תחת החופה) ובכך יצא מכל חשש ברכה שאינה צריכה.

ברכת שהחיינו על הטבילה

בעזרת הגדרים שלמדנו עד כה, נעמיק ונבחן אם נכון לברך שהחיינו על הטבילה.

בקהילות מסוימות היה מנהג לברך שהחיינו על הטבילה. הפוסקים נשאלו אם זהו מנהג נכון:

שו”ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן נה

…ויען בברכת שהחיינו רבו כמו רבו דעות שונות סברות עצמם שאין להם על מה שיסמוכו בש”ס, … נ”ל הכרעת ספר פרי תואר סימן כ”ח סק”ד שכל מי שמתחנך תחילה לחיוב מצווה יברך, לא כמ”ש רוקח שעל כל מצוה מברך בחינוכה אלא הנכנס לחיוב מצות וע”כ יברך כל בר מצווה בתחלת הנחת תפילין על כל מצוות שעתיד לעשות כל ימיו, אף על גב שאותן שקבוע להן זמן יברך כל בהגעת מברך שהחיינו. ופירשו רש”י בכהן המתחנך לעבודה, דאף על פי שלא הניחו לעבוד עבודה עד שיהיה בן עשרים [כחולין כ”ד ע”ב], ואז כבר נכנס למצווה משנת י”ג, מכל מקום מתחנך אז למצות כהונה ומברך על כל מה שעתיד לעבוד עבודה כל ימיו. ולפי זה י”ל דמנהג נשים בעירו שמברכים שהחיינו על טבילה ראשונה הורה גברא להן אחינוך כל מצוות שהנשים רגילות בהם, והם בפרטות טבילה חלה והדלקה, והיא מסתמא פוגעת בראשונה בטבילת מצווה, ואיתתא לאו בת הנחת תפילין היא, על כן מברכת שהחיינו על טבילה ראשונה שנכנסת לחינוך מצות נשים, כן יש ללמוד זכות שלא יהיה מנהג הדיוטות מטעות, והיכי דלא נהיג לא נהיג, והיכי דנהיג נהיג ואריך, וחשש ברכה לבטלה ליכא לפע”ד כמ”ש לעיל

החתם סופר מציע ביאור נוסף למושג מצווה שאדם “מתחנך” אליה. ה”חינוך” הוא כחנוכת המזבח, או חנוכת הבית. כלומר, שימוש ראשוני בעצם, שמכין אותו ומגדיר את תפקידו. התפארת למשה מתמקד בהכנה, ופוסק שהכוונה היא למצוות הדורשות הכנה לייעוד זה. כאשר אדם נהפך למוהל, הוא עובר חניכה, ומברך שהחיינו (ועקרונית הוא הדין לשוחט, אלא שהשוחט נוטל נשמה). החתם סופר מתמקד בכך שהאדם נכנס למסגרת מסוימת. המצווה המגדירה את כניסתו למסגרת היא החניכה, ועליה מברכים שהחיינו. לכן הכהן המקריב את המנחה נחנך ומברך שהחיינו.

לאור זאת, בהחלט יש מקום לומר שחלק ממסגרת הנישואין היא המסגרת של שמירת טהרת הבית, ועל כן הטבילה הראשונה היא החניכה למצוות הקשורות למסגרת הזאת. לאור זאת החתם סופר פוסק שבמקומות בהם נהגו לברך שהחיינו על הטבילה, ימשיכו את המנהג.

שיורי ברכה יורה דעה סימן ר ס”ק א

תברך אשר קדשנו וכו’. יש מקום שנודע מהני נשי כי הכלה בטבילה ראשונה קודם החופה מברכת שהחיינו. וחקרו בדבר, והנה אמת נכון שכך נהגו משנים קדמוניות. וידענו כי כמעט בכל תפוצות ישראל לא יש מנהג זה. וגם בעיר הלזו שנהגו לא נודע מי חכם הנהיג כך. וידוע שהאחרונים הסכימו לעיל סימן כ”ח, שלא יברכו שהחיינו על מצות כסוי. ע”ש באורך. וכעת לא נמצא כתוב מנהג זה בשום ספר. רק כיוצא בה נשמע שנהגו הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנר לי”ט. והרב שאלת יעב”ץ ח”א סימן ק”ז, העלה דמנהג זה אין לו שרש וענף, ומ”מ אין למחות בחזקת יד. ע”ש. ואין ספר הנז’ בידי לע”ע. וכן אני אומר במנהג זה דיודיעום שאין לברך וימחו בידן

השיורי ברכה פוסק שאין לברך שהחיינו, ואף יש למחות במי שמברכת.

אם כך, מסתבר שהיה מנהג לברך על הטבילה. היו פוסקים שאמרו להניח למנהג, והיו שמחו כנגדו. החתם סופר פותח באמירה שישנן דעות שונות בין הפוסקים בעניין ברכת שהחיינו. ננסה לבחון את השאלה על פי הקריטריונים שלמדנו:

א.  ראשוניות – טבילה ראשונה יכולה להתאים לקריטריון הראשוניות, הנשמעת כשיקול שעומד בבסיס פסיקת הרמ”א לברך על כיסוי דם ראשון. החת”ס פוסק שבמקום שמצוי המנהג אישה הטובלת לראשונה לפני נישואיה יש לברך שהחיינו, מפני שמסתבר שזה כלול בקריטריון של “חינוך”, המצוות שאדם נכנס אליהם בהיכנסו למסגרת מסוימת, כמו הכהן שנכנס לכלל הכהנים כאשר הוא מקריב את המנחה הראשונה, והשוחט שמתחנך לשחיטה לאחר ששחט, כדברי הש”ך על פסיקת הרמ”א.

הש”ך ביאר שישנו הבדל בין השחיטה לבין כיסוי הדם. כיסוי הדם היא מצווה שחייבים לעשותה, ואילו את השחיטה אין הכרח לעשות. האם הנישואין הם חלק כה מהותי מהחיים, והטבילה היא חלק כה מהותי מהנישואין (כמו שיתכן שעולה מהחתם סופר), שגם הש”ך היה מסכים שמוצדק לברך עליה שהחיינו?

התפארת למשה פוסק שיש לברך שהחיינו בפעם הראשונה על מצוות שנתחנכים אליהם, במובן שיש בהם איזו אומנות או לימוד, ולכן כהן הלומד לעבוד במקדש מברך, וכן השוחט ומכסה. לעומת זאת, קשה לומר שמצוות הטבילה היא כזאת (ולכאורה הוא הדין להדלקת הנר ועליה לארץ. ברם אם הדגש מקביל לדברי הכרתי, ששאלת המבחן היא עד כמה כל אחד זוכה לקיים את המצווה, יתכן ואף הם יודו שניתן לברך על עליה לארץ).

ב.  תדירות המצווה – הקבוצה השלישית ברמב”ם היא “מצווה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת”. ישנן מצוות שאדם מקיים לכל היותר פעם אחת בחייו. כזו היא מצוות פדיון הבן. יש לדון אם עלייה לארץ היא מצווה שמקיימים פעם אחת, או שיישוב הארץ מתחיל בעת העליה, ונמשך במשך כל החיים. אם כך, יש דמיון למצוות הפרשת תרומות ומעשרות לראשונה בארץ (עליה הרב קוק פסק לאדמו”ר מגור לברך שהחיינו), שלאחר שמקיימים בפעם הראשונה, היא נעשית בתדירות גבוהה יחסית. כך הן מצוות הטבילה והדלקת נרות.
אך לעיתים בחייה של אישה קורה שהיא אינה טובלת במשך תקופה ארוכה (מתחילת הריון ועד תקופת ההנקה שאחרי הלידה פעמים שחולפת שנה ואף יותר). במצבים אלו יתכן ולגבי אישה זו נאמר שתדירות המצווה נמוכה, ובאותה טבילה יש לברך שהחיינו. בנוסף קיימת שמחה בטבילה כזאת, שכן לאחר זמן רב הזדמנה לאישה מצווה זאת.

ג.   מצווה הבאה מזמן לזמן – הראשונים הקשו מדוע פדיון הבן מוגדר כמצווה הבאה מזמן לזמן (הרמב”ם יצר את ההגדרה השלישית כדי לתרץ את הקושיה הזאת). הר”ן מתרץ שעוברים שלושים יום מהלידה ועד הפדיון ולכן זאת מצווה מזמן לזמן. מהי כוונת הר”ן? לכאורה ניתן להציע שתי אפשרויות –

1. תדירות של שלושים יום היא תדירות נמוכה מספיק כדי שהמצווה תחשב “מזמן לזמן” (חגים, החלים אחת לשנה, הן מצוות הבאות מזמן לזמן, ואילו שבת, החלה אחת לשבוע, אינה). אם כך, ניתן להציע שהמחזור הרגיל עומד בקריטריון זה.
2. מכיוון שמימד הזמן הוא הקובע את הגעת המצווה, יש לברך שהחיינו. הקשר שבין זמן והלכות נדה הוא חזק מאוד: חזקת אורח בזמנו בא, קביעת וסת לימים, עונה בינונית שאורכה שלושים יום כעונת פרישה למי שוסתה איננו קבוע. ובאופן ספציפי יותר, טבילה בזמנה מצווה: על האישה לטבול כשמגיע הזמן הראוי לטבילה ולא לדחות אותה. אם הקריטריון של הר”ן הוא התלות בזמן, לכאורה הטבילה, שציר הזמן של האישה סובבת אותה, יכולה להיות דומה לפדיון הבן, וניתן לברך שהחיינו על הטבילה.
   ברם יש מקום לפקפק בהגדרה זו, מכיוון שהוסתות אינן תמיד תלויות בזמן, ואינן תמיד קבועות.

ברכת שהחיינו ומעמדה המיוחד

ב”ח אורח חיים סימן כט

וכבר הקשה מהר”א מפראג אמה שתמה רבינו, דלמה יברך, כיוון שאינו חייב לברך, מהא דסוף פרק בכל מערבין (עירובין מ ב) גבי זמן דראש השנה ויום הכיפורים, אמר ליה: רשות לא קמיבעיא לי, חובה מאי? וכן כתב באשיר”י פרק בתרא דר”ה (סי’ יד) וכן כתב רבינו בסימן תל”ב גבי בדיקת חמץ. אלמא דמותר לברך אף על פי שאינו חייב לברך … לפע”ד נראה, דאיכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות. דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אף על פי שאינו ודאי דחייב לברך דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה

כפי שכבר צוין, הסיבה המרכזית להימנע מלברך שהחיינו על מצווה שיש לנו ספק אם יש לברך עליה היא הספק שמא זו ברכה לבטלה. לכן, אם לא ידוע בוודאות שיש לברך שהחיינו, יש לנהוג על פי הכלל הגדול “ספק ברכות להקל”, ואין לברך. הב”ח מחדש שכלל זה איננו קיים בברכת שהחיינו, ושהתנאי היחיד לברכה היא שמחת הלב. אך במקום אחר כותב הב”ח:

ב”ח אורח חיים סימן תלב

ועיין במ”ש למעלה בסימן, דיראה לי לחלק, דלעניין ברכת שהחיינו דווקא, שבא על שמחת לבו של אדם שזכה לזמן הזה לקיים המצווה, בהא ודאי יש לו רשות לברך, וכדאמר בפרק בכל מערבין אקרא חדתא. אבל לעניין שאר ברכות אין לברך היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא. ומשום הכי השיג רבינו על רבינו האי גאון לעיל בסימן כ”ט לענין ברכת לשמור חוקיו, דהתם ודאי הוי ברכה לבטלה. ולעניין הלכה ראוי ונכון לכל אחד שלא להכניס עצמו בספק ברכה, וכך נוהגין שלא לברך שהחיינו בבדיקת חמץ וכך כתב בהגה”ת מיימוני פי”א דהלכות תפלה ופ”ג דהלכות חמץ ע”ש.

הב”ח פוסק למעשה שהכלל “ספק ברכות להקל” תקף גם על ברכת שהחיינו (לכל הפחות בזמן שמקיים מצווה). חשוב לציין שכך גם סברו רוב האחרונים, שלברכת שהחיינו אין מעמד שונה, וגם עליהם חל הכלל “ספק ברכות להקל”.

סיכום

מוסכם שיש לברך ברכת שהחיינו בעת קיום מצוות הבאות מזמן לזמן. הפוסקים הגדירו “מצווה הבאה מזמן לזמן” באופנים שונים. חלקם סברו שמדובר במועדות בלבד. התוספות סבר שמשמרת הכהנים, אחת לחצי שנה, גם היא מצווה הבאה מזמן לזמן. הרמב”ם הרחיב את ההגדרה לכלול מצוות שאינן מצויות או תדירות כל־כך, מכיוון שהן דומות למצוות הבאות מזמן לזמן.

שמחה הינה קריטריון מהותי בברכת שהחיינו גם כאשר היא נאמרת על המצוות. המגן אברהם סבר שמשום שמצוות לאו להנות ניתנו אין לברך עליהם שהחיינו אך ראשונים ואחרונים ציינו את השמחה כגורם מרכזי לברך שהחיינו גם על המצוות.

רש”י והרוקח העלו שיש מצוות שכאשר הן מתקיימות לראשונה יש לברך עליהם שהחיינו. הרמ”א פוסק לברך שהחיינו בעת כיסוי דם הנעשה לראשונה. האחרונים הציעו הגדרות על אלו מצוות הנעשות לראשונה יש לברך שהחיינו: כל מצווה המתקיימת לראשונה (ט”ז), מצווה שהאדם נכנס לתוך החיוב בה (הש”ך), מצווה שהאדם לא חייב בה תמיד (הכרתי), או, בהיצמדות לללשון הרוקח, ב”חינוך” – מצווה שיש בה איזה לימוד אומנות (תפארת משה), או מצווה המכניסה אדם לייעודו החדש (חת”ס, וכלל בזה את טבילת הנשים לראשונה).

למעשה: נראה שאישה הרוצה לברך שהחיינו בטבילתה הראשונה יכולה לצאת מכלל ספק על ידי לבישת בגד חדש או אכילת פרי חדש לאחר הטבילה, כפי שפסק כף החיים לגבי עלייה לארץ.

^[1]     כך ביאר בתורת חיים על הדף