חזרה למתן מקוון

חובת כתיבת צוואה

מרים פנסטר

להורדה והדפסה:
הורדה הדפסה

מאמר מתוך 'הבינני' – אסופת מאמרים מפרי עטן של נשות התכנית מורות להלכה | חשוון התשע"ט
©כל הזכויות שמורות

 

פתיחה

מצוות התורה מעצבות את כל מהלך חיינו. בקודש, בחול, בציבורי ובפרטי, התורה היא נר לרגלנו ומורה לנו את הדרך. התורה ניתנה לפני אלפי שנים, אך האמת שבה היא אמת נצחית. המצפון המוסרי והמצוות שהיא מנחילה לנו היו ויהיו רלוונטיים לחיינו.

מצד שני עומד המוסר המערבי השורר סביבנו. בין אם נרצה או לא, המוסר הזה מחלחל אל תוכנו, ומכתיב לנו תפיסות עולם, מציאות ומוסר.

בעוד שהמוסר האנושי התפתח והשתנה, מתרבות לתרבות ומעת לעת, המוסר של התורה הוא נצחי. מוסר התורה אינו תמיד חופף למוסר זה, הן במישור העקרוני ואידיאולוגי, והן במישור הנורמטיבי.

אנו מחויבים למוסר של התורה, למצוות ולנורמות שהיא מכתיבה, אנחנו איננו מתקיימים בוואקום, ואנו מושפעים ומשפיעים על הסביבה שלנו. דומה כי שורר מתח בין האידיאל של ביטול רצוננו מפני רצונו יתברך, לבין התובנה שיש משמעות מוסרית וא־לוקית לרצונות והדעות שלנו. בעמדנו בפרשת דרכים, בה עלינו לבחור אם ללכת לפי הצו הא־לוקי או הצו המצפוני והמוסר שנקלט בנו, אנו עומדים נבוכים. אך צפוי הוא שנאמר באמירה חדה – בטל רצונך מפני רצונו! כפי שנראה במאמר זה, בעניינים רבים חז"ל והראשונים לא התייחסו לרצון האדם בביטול, אלא מצאו את הדרך הנורמטיבית ליישב ביניהם.

דווקא לאור פתרונות אלו תעלה השאלה העקרונית: יתכן ולכל בעיה יש פתרון טכני. יתכן ונורמטיבית נוכל לייצר קונסטרוקציות הלכתיות העוקפות את האתגר ההלכתי. אך אין זה עונה על השאלה: מהי מהותה של עקיפה זו? האם אנו מוצאים פרצה הלכתית להתגדר בה, אך במהות יש כאן מעבר על רצון ה'? או שמא המהות נמצאת בדיוק בפער שבין המצווה לבין הפתרון ההלכתי המוצע?

דוגמא בולטת למתח הזה היא דיני ירושה. לכאורה הגדרות הירושה של התורה עומדות בסתירה מוחלטת לערכים על פיהם אנו חיים. הסתירה כאן אינה רק בין עקרונות ונורמות, אלא בין שיטות משפט. מעבר להשפעה החברתית והתרבותית, צוואות מבוססות על חוקי המדינה המקומית בה המוריש מתגורר. הצוואות הן גם חלק בלתי נפרד מעולמו הרגשי של המוריש והיורשים: היא יישום הרצונות והדעות האישיות של הנפטר בעת שהיורשים מתמודדים עם הכאב של האבדן. לכן, צוואה יכולה להיות מקור סכסוך וכאב נוסף בתוך הגרעין המשפחתי. צוואות, ככלל, מהוות אתגר לחכמינו, שכן יש למצוא פתרון העונה על כלל הדרישות ההלכתיות, תוך מתן למענה למחבר הצוואה.

טבעו של עולם שאדם נאלץ לעסוק בדיני ירושה פעם פעמיים בחייו, בהיותו יורש או מוריש. במאמר זה נחדד את הסתירות המרכזיות העומדות בין דין התורה והחוק המקובל והתרבות הסובבת אותנו, נעמוד על פתרונות היסטוריים לסתירות אלו, ועל חלק, טיפה בים, מהתייחסות הרבנים בני דורנו לנושא, והפתרונות שהם הציעו.

 

מעט מדיני נחלות

נחלות שבטי ישראל מפורטות בספר במדבר. כל שבט קיבל נחלה, שהתחלקה בין בניה. עלה מקרה בעייתי – צלפחד מת בלא בנים, אולם היו לו בנות. בנות צלפחד ביקשו לרשת את אביהן כדי ששמו לא יימחק מבין יורשי הנחלות. בקשה זו מביאה לתקדים הלכתי, האומר שבמקום שאין בנים, הבנות יורשות את אביהן. בהמשך לקביעה זו, התורה מפרטת את 'סדר הנחלות', דיני הירושה של התורה:

במדבר פרק כ"ז, ח-י"ב

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ: וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו: וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו: וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

בפסוקים אלו מפורש סדר העדיפויות של היורשים: הבנים קודמים ליתר. אחריהם הבנות, אחריהן האחים. אחריהם הירושה עוברת 'לשארו הקרוב אליו'. כך מובטח שהנחלה תישאר בשבט של המת.

חז"ל הגדירו מיהו 'שארו הקרוב אליו":

משנה מסכת בבא בתרא פרק ח משנה ב

סדר נחלות כך הוא: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו". בן קודם לבת, וכל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת. בת קודמת לאחין, יוצאי יריכה של בת קודמין לאחין. אחין קודמין לאחי האב, יוצאי יריכן של אחין קודמין לאחי האב. זה הכלל: כל הקודם בנחלה, יוצאי יריכו קודמין. והאב קודם לכל יוצאי יריכו

צאצאי בן הנפטר, זכרים או נקבות, קודמים לבנות הנפטר. צאצאי הבנות, זכרים או נקבות, קודמים לאחים, וכן הלאה. כלל זה חוזר על עצמו עד שנמצא קרוב, כפי שהגמרא על משנה זו (דף קט"ו ע"א-ע"ב) מתארת (בלשון הגמרא שם – "הנחלה ממשמשת והולכת).

הרמב"ם פירט את סדר הנחלות בהתאם לאמור במשנה וגמרא:

רמב"ם הלכות נחלות פרק א הלכה א

סדר נחלות כך היא, מי שמת יירשוהו בניו והם קודמין לכל, והזכרים קודמין לנקבות.

הלכה ב

בכל מקום אין לנקבה עם הזכר ירושה, אם אין לו בנים יירשנו אביו, ואין האם יורשת את בניה ודבר זה מפי הקבלה.

הלכה ג

וכל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין

בהמשך הלכה זו הרמב"ם מדגים את השימוש בכללים הרקורסיביים המוגדרים כאן. וכן פסק בשו"ע (חושן משפט סימן רע"ו).

ישנם מספר מאפיינים בולטים בדיני ירושה של התורה:

א.  עצם שיטת מציאת היורש היא ייחודית. בתורה מוגדרים יורשים מוחלטים, ולא יחסיים. אין חלוקה של אחוז מסוים של הירושה לקבוצת קרבה זו, ואחוז שונה לקבוצת קרבה אחרת. הקבוצה הקרובה ביותר (כפי שהתורה מגדירה אותה) מתחלקת בירושה כולה, ואין יורשים אחרים. אם יש בנים – רק הם יורשים. אם אין – רק הבנות. אם אין בנות – רק האחים. וכן על זה הדרך.

ב.  קדימות הבנים לבנות היא הרקע לפרשה כולה.

ג.   העדרה של אשת המת. חז"ל הגדירו מחויבות כלכלית של כספי המת לאלמנה, אך היא איננה מוכרת כיורשת כלל.

התורה הגדירה דיני ממונות רבים. אך ההלכה קובעת כי ברוב ענייני הממון ניתן להתנות על דין התורה. ניתן לשנות את ההגדרות בהסכמה. לדוגמא – השואל חפץ מחברו חייב לשלם אם החפץ ניזק, אפילו אם לא הייתה לו דרך להציל את החפץ. אך השואל יכול להתנות מראש עם בעליו שיהיה פטור. לא כך הדברים בהלכות נחלות:

משנה מסכת בבא בתרא פרק ח משנה ה

האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה … האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה

וכך נפסק בשולחן ערוך:

שולחן ערוך חשן משפט סימן רפא סעיף א

אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מהיורש, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע, בין על פה בין בכתב.

יטען הטוען: אמנם אסור למוריש לשנות את סדר הירושה. אך ליורשים ישנם מספר פתרונות. הם יכולים ללכת בהסכמה לבית משפט שידון על פי ערכיהם ותפיסתם השוויונית. הם יכולים לאפשר לבת ליטול נחלה. הגרז"נ ביאר בחריפות שאסור באופן מוחלט ללכת בדרך זו:

הרב זלמן נחמיה גולדברג: ירושת הבת (ולחידוש המנהג שטר חצי זכר),
תחומין ד', עמוד 142

…שבימינו כמעט נשתכחו דיני נחלות שציוותה התורה לחוקת משפט, ואם הבת נוטלת חלק בירושה, לא רק שעוברים על מצוות עשה של נחלות, אלא כל מה שנוטלת הבת – גזל היא בידה. ואלה שהולכים לבתי משפט שדנים לפי חוקים זרים עוברים גם על איסור שאמרה תורה, ואלה משפטים אשר תשים לפניהם — ולא לפני עכו"ם. והוא איסור חמור אמד וכשנפסק בשו"ע חו"מ סימן כ"ו ס"א: שכל הבא לידון לפניהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה … מכיוון שאין כח לבית דין לדון דיני ירושה לפי דיני ישראל, על כרחך הם דנים שלא כדין, אלא שמקבלים קניין מהן שמקנה חלק לבת, ובזה יש לדון אם מועיל קניין זה שלא יהא גזל ביד הבת, שהרי בהרבה מקרים אין הבן מתרצה אלא מחמת אונס, כי אין לו אפשרות אחרת, שכן אם לא יסכים להקנות לבת, לא ידונו לו ב"ד של ישראל ויהיה מוכרח לדון בערכאות, ונמצא שהקניין הוא באונס, וכל הנותן באונס אינו מתנה, וכמו שנפסק בסימן רה, ס"ב

ללכת לבתי משפט שאינם דנים על פי דין התורה זהו איסור. פעמים רבות הולכים לבתי דין, ובית הדין דוחק באחים שיתחלקו בשווה. כאן אנו עדים למתח הגדול. מצד אחד, ודאי שאנו מעודדים את התנהלותם של בית הדין, המבקש להביא לשוויון וצדק. מצד שני, אם ההסכמה נעשית כך, ישנו חשש אמיתי שהסכמת הבנים נבעה מהלחץ המוטל עליהם במעמד זה, והקניין נחשב קניין שנעשה בכפייה (באונס), שהלכתית אינו נחשב לקניין, ומתברר שהבנות קבלו נכסים שלא הוקנו להן כדין!

הדברים הללו מעוררים הן את הצורך למציאת פתרונות הלכתיים טובים, בהם נדון בעיקר המאמר, והן לדון במישור העקרוני והרוחני, בו נעסוק מעט בסוף הדברים.

 

פתרונות הלכתיים להתנגשות בין רצון האדם וההלכה

כפי שראינו לעיל, יש סדר קבוע וברור ליורשים על פי התורה. הרעיות אינן נמצאות בסדר הנחלות כלל, הבנות יורשות רק כשאין בנים (או צאצאי הבנים). הירושה תעבור תחילה בין השארים הזכרים לפני הבנות. אילו יעלה על דעתו של אדם להוריש את נכסיו למי שאינו יורש על פי דין תורה, "לא עשה כלום".

עולם הערכים שאנו חיים בו מתייחס לאישה כשותפה מלאה עם בעלה, ולבנותיו כממשיכות דרכו כבניו. מן המקורות שלמדנו עד כה ניכר כי רצונו של האדם שאשתו או בנותיו יירשוהו נדחה מפני דין התורה.

מצד שני, חז"ל מספקים מנגנונים הלכתיים המאפשרים להוריש את נכסי האדם לפי רצונו. נעיין במספר פתרונות הלכתיים ראשוניים, ובהמשך נשוב לשאלת היסוד – כאשר האדם בוחר לנצל את הכלים ההלכתיים שברשותו בכדי שירושתו תחולק באופן השונה מהדין הבסיסי של התורה, האם יש בכך פגיעה ברצון הא־לוקי?

א.מצווה לקיים דברי המת

ראשון שבהם זו המצווה לקיים דברי המת. מצווה זו פועלת בשני מישורים. זו "מצווה". יש ערך חיובי בהתנהלות על פי רצון המת. מעבר לכך, היא גם יוצרת מציאות משפטית. כאשר אדם נפטר, נכסיו עוברים משפטית לבעלות היורשים. המצווה לקיים דברי המת מאפשרת להשהות את המעבר הזה[1]. כך מבואר במספר סוגיות (המרכזית שבהן – מסכת כתובות דף ס"ט ע"ב).

רש"י מסביר מדוע חז"ל קובעים כי מצווה לקיים את דברי המת.

רש"י מסכת תענית דף כ"א עמוד א

מתוך שרוצין אנו לקיים דבריו, שיירשו אחרים תחתיהם – אנו מקמצין את הממון, כדי שיהא שם מותר

חז"ל רוצים לקיים את דברי המת. מתוך רצון זה, חז"ל מאפשרים לאדם להשפיע על מעברו של נכסיו, בניגוד להלכה הפשוטה. המודל המשפטי מבוסס על הבנת חז"ל שישנה חשיבות עליונה בקיום מצוותו של המת[2]. הרב בצרי מחדד את השניות הזאת:

הרב בצרי: דיני צוואות, פרק שלישי, "מצווה לקיים דברי המת" עמ' י"ב

אמרו חכמינו זכרונם לברכה: מצוה לקיים דברי המת. ושני היבטים יש למצוה זו: מוסרית, והלכתית. בדרך הראשונה, יש לבית דין לפייס את הצדדים לקיים מצוה זו וצוואות בדרך מוסרית, כשאי אפשר לחייב אותם לקיים הצוואה מבחינה הלכתית עקב חסרונות של קניינים וכיוצא בזה. ויש לבית דין לבקשם שיקיימו רצון המת מרצונם הטוב, אבל אי אפשר לכופם ולחייבם להוציא ממון על ידי בית דין רק בהסכמת היורשים, שאין לבית דין להוציא ממון מצד המוסר. ההיבט השני הוא הלכתי, כאשר על פי ההלכה דברי המת תופסים, ובית דין כופים את היורשים לקיימם. ובפרק זה נבאר את ההיבט ההלכתי, וממילא מובן שכל שלא תפס מבחינה ההלכה מצווה לקיימו מצד המוסר

חז"ל ראו חשיבות עליונה בקיום ציוויו של מת. עד כדי כך, שיצרו מודל משפטי המאפשר למת להשפיע על מסלולם הטבעי־הלכתי של נכסיו, תחת התנאים ההלכתיים הנכונים. הרב בצרי מדגיש שעלינו ללמוד מכך שני דברים: ראשית, את עצם קיומו של הכלי המשפטי הנקרא "מצווה לקיים דברי המת". שנית, במידה והמת התבטא וציווה באופן שאינו מאפשר לממון להיות מושפע באופן זה, אמנם הממון יחולק בין היורשים, אך עדיין מוטלת עליהם החובה המוסרית לקיים ולכבד את דברי אביהם.

כלי זה הוא כלי מורכב, והמבקש להשתמש בו מוכרח להתייעץ בדיין המבין בתחום. אך על בסיס העיקרון העומד בבסיס ההלכה, הרב בצרי מאיץ בנו להיות קשובים לרצונו של הנפטר, ולא רק להלכה הפסוקה.

יש לשים לב כי ערך זה, שיצר פתרון הלכתי, מעצים את השאלה ששאלנו לעיל. מצד אחד, מצווה לקיים את דברי המת. מצד שני, מצווה לקיים את מה שכתוב בתורה!

ב.מתנה

למדנו מהמשנה לעיל שהנסיון לשנות את מהלך הירושה עולה בתוהו. ברם, עיון במשנה במלואה מעלה כי הדברים אינם פשוטים כלל:

משנה מסכת בבא בתרא פרק ח משנה ה

האומר: איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. המחלק נכסיו לבניו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשווה להן את הבכור – דבריו קיימין. ואם אמר משום ירושה – לא אמר כלום … האומר: איש פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה …

הנסיון להוריש בניגוד לציווי התורה אינו חל, המצווה לחרוג מסדרה של תורה "לא עשה כלום". אך אם האדם אינו מעביר את נכסיו באופן של ירושה, אלא באופן אחר, דבריו אינם מתנגדים לדין התורה, וניתן לקיימם. וכך נפסק בשולחן ערוך:

שולחן ערוך חשן משפט סימן רפא סעיף א

אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מהיורש, בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע, בין על פה בין בכתב.

סעיף ז

אין כל הדברים הללו אמורים אלא כשאמר לשון ירושה; אבל אם אמר לשון מתנה, דבריו קיימים

בכדי להשתמש בכלי זה, קריטי לוודא שהמינוח בו משתמשים מדויק. הפוסקים מאריכים בפירוט הניסוחים, בכדי שתישמר הבחנה ברורה בין לשון ירושה לבין לשון מתנה. רק לשם ההדגמה –

סעיף ח

לשון יחזיק בנכסים הוי לשון מתנה. וכן לשון יחלקו הוי לשון מתנה.

לכאורה משמעות הפתרון הזה היא שלתורה אין רצון שממון מסויים יגיע לאנשים מסויימים. התורה מלמדת אותנו מהי ירושה, ולכן אין משמעות לכך שאדם יקבע שאחרים יירשו במקומם. אך אם אדם יקנה את נכסיו באופן שונה, אין כאן הורשה אלטרנטיבית לדין התורה. הנכסים פשוט הוקנו למקבלים, והסתירה מעולם לא נוצרה.

הרדב"ז נשאל על קיום מתנות שהייתה לבית הדין אומדנא שהנפטרים רצו בה (בנסיבות המורכבות המתוארות שם). היו שטענו שהמנהג אינו מבטל את ההלכה, ועל כן אין ללכת אחרי מנהג המדינה לקיים את המתנות הללו. הרדב"ז מעמיד אותם על טעותם:

שו"ת רדב"ז חלק א סימן סז

וא"ת דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה … ירושה שהיא מן התורה אין המנהג מבטלה … ותו, דלא יהיה המנהג חמור מתנאי גמור, וקי"ל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל!

לא קשיא כלל, שאם היינו דנים לענין הירושה, וכגון שהיה המנהג שלא יירש בת אחות, הכי נמי דאין המנהג, ולא התנאי, מבטל אותו. אבל הכא אין אנו באים לדון אלא על המתנה, אם היא מתנה או לא, וכיוון דמנהג המדינה הוא לקיים שטרי המתנות העולות בערכאותיהם, מנהג מבטל הלכה, ובלשון מתנה יכול להרבות לזה ולמעט לזה ולהשוות להם הבכור, וכן שנינו בפרק יש נוחלין

הרדב"ז מבאר שמנהג אינו מבטל הלכה כאשר ישנה סתירה ביניהם. אך במקרים אלו, אם המתנה ניתנה, מעולם לא נוצרה סתירה בין ההלכה ובין המנהג. הנכס נקנה למקבל המתנה, וממילא הנכס מעולם לא נכנס למסלול של הירושה. כראיה לכך, הרדב"ז מצטט את הסוגיה שאנו עוסקים בה. המתנה מקנה את הנכס למקבל, ומעולם לא נוצר הקונפליקט בין המתנה לבין הירושה.

הלכה היא שהמוריש יכול לחלק את נכסיו בלשון "פלוני ייטול". אך אם הוא אומר "פלוני בני לא ייטול", מתעלמים מהוראה זו. היו מהפוסקים שביארו שהבעיה באמירת "פלוני לא ייטול" היא שיש כאן התנגדות מפורשת לדין התורה. הקצות מסביר שההבדל הוא אחר:

קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט הלכות נחלות סימן רפא ס"ק ה

ודאי לשון "ייטול", דהוא בקום ועשה, הוה לשון מתנה … אבל באומר "לא ייטול", היינו לשון מתנה, דלא ייטול מתנה … כיוון דיורש ממילא הוא, אם כן לשון 'לא ייטול' בפשוט לאו כלום, דנהי דלא יקח מתנה, יורש הוא!

כאשר המוריש אומר שפלוני בנו לא ייטול, הוא אומר שהוא לא יקבל מתנה. איננו מתעלמים מדבריו – פשוט אין להם כל משמעות. הוא לא נוטל מתנה, אך הוא יקבל את ירושתו. אך אם הוא אומר שפלוני בנו יקבל מתנה, הוא יזכה בנכס כמתנה, וממילא אחר לא יירש אותה. אמירה שבנו לא ייטול אינה סותרת את דיני ירושה, אדרבה – היא לא מייצרת את ההתנגשות, מכיוון שהיא עוסקת בציר אחר, ציר המתנות, שהירושה איננה קשורה אליה.

מדברי הקצות מתחדדת ההבנה שאנו עוסקים כאן בישרים מקבילים. לפנינו שני צירים – ציר המתנה, וציר הירושה. נתינת הנכסים במתנה אינה סותרת את דין התורה של הירושה, אלא מראש לא מאפשרת לנכסים להגיע למסלול הירושה.

לכאורה השימוש בכלי של נתינת המתנה פותר את בעיית ההורשה כליל. אם רצון המת להוריש באופן השונה מדין התורה, דיו שיתן במתנה את נכסיו היאך שיחפוץ (בלשון מתנה, ולא בלשון ירושה).

החיסרון בפתרון זה הוא שהמוריש יכול לתת במתנה ליורשיו רק את הנכסים שבבעלותו בעת נתינת המתנה. אדם אינו יודע אלו נכסים יהיו ברשותו בעת מיתתו. אדם הרוצה להיות תלוי במנגנון של נתינת מתנה ייאלץ להגדיר את צוואתו תדיר. מבחינה זו, זהו פתרון שאינו ריאלי ואינו בריא.

ג.שטר חצי זכר

כבר בתקופת הראשונים[3] ניסו חכמי ישראל לייצר מנגנון שיאפשר לבנות לירש יחד עם הבנים. הרמ"א מביא את שני המנגנונים שנהגו להשתמש בהם לשם כך:

הגהת הרמ"א על השולחן ערוך חושן משפט סימן רפא סעיף ז

הכותב לבתו שתקח לאחר מותו כחצי חלק זכר, דינו כירושה בעלמא … ואין הבת נוטלת אלא בנכסים שהיו לו בשעת נתינה, אבל לא אחר כך, דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם.

מיהו נ"ל דמה שנוהגין עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו ולהתנות שאם יתן לבתו חלק חצי זכר יפטור מן החוב, צריך ליתן לה בכל אשר לו, דעיקר הוא החוב. ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב, וכן המנהג.

המנגנון הראשון הוא המנגנון הקודם, מתנה. אמנם דינו כירושה (נפקא מינה לדיני קדימה בין יורשים, מקבלי מתנה ובעלי חוב), אך היא מבוססת על המנגנון של המתנה. הרמ"א מסיים ומצביע על החיסרון שהזכרנו לעיל – אין יכולת להקנות את מה שאינו בבעלותו באותה עת.

המנגנון השני הוא המנגנון של שטר חצי זכר.

אדם חותם על שטר, בו הוא מודה שהוא חייב לבתו הון תועפות, שיפגע בירושה באופן אנוש. הודאתו נחשבת כשטר חוב מחייב לכל דבר, שכן הודאת בעל דין כמאה עדים. במקביל, הבת חותמת על שטר בו היא אומרת שאם יתנו לה חצי חלק כזכר, היא מוכנה לוותר על החוב העצום שהתחייב אביה כלפיה.

באופן זה, ליורשים יש שתי אפשרויות – לשלם הון עצום. או לתת את חלקה כחצי זכר, כולל מה שלא היה בבעלות אביהם בעת החתימה על שטר החוב. מכאן ברור יתרונו של מנגנון זה. הוא מאפשר לתת לבת חלק ירושה גם מהנכסים שלא היו בידי האב באותה עת, וגם לדעת שהחלוקה בין האחים והאחיות תהיה פרופורציונלית.

פתחנו את הדברים בדבריו של הגרז"נ, שכתב שבתי הדין הדוחקים ביורשים לתת לאחיותיהם ירושה עלולים לגרום להעברת הנכסים שלא בהסכמה, ויש בכך משום גזל. במנגנון זה, היורשים הם בעלי חוב כלפי האחיות, ובמצב זה מותר ואף מחובת בית הדין לוודא שבעלי החוב משלמים את חובותיהם. וכך נפתר החשש שהבנות זוכות בחלקן שלא כדין:

רב זלמן נחמיה גולדברג: ירושת הבת (ולחידוש המנהג שטר חצי זכר),
תחומין ד' עמוד 145

..ונמצא שבעת החלוקה של הירושה הברירה ביד הבנים או שנותנים לה כחצי זכר או שנותנים לה כל החוב, ועל דרך זה אפשר להנחיל לבת כל דבר גם מה שאינו מועיל בקניין כמו חובות ודבר שאינו ברשותו, שהרי מה שצריכים אח"כ היורשים ליתן לה גם מהלוואות ומדברים שאינו ברשותו אינה אלא מתנה מצדם שיתקיים התנאי שיפטרו מהחוב.

בהתבוננות הפשוטה פתרון זה נשמע כמו התחמקות מוחלטת מדיני ירושה. הבת מקבלת חלק המקביל (או חצי) לחלק הזכר. אך זו אינה ירושה, אלא תשלום חוב. אך החתם סופר מסביר שלא כך הדבר:

חתם סופר שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן קמז

ואין לטעות במה שכתב רמ"א דהחוב שכתב בשטר הוא עיקר ולא הירושה … דזה אינו, דדבר מוסכם הוא כמה פעמים דהירושה עיקר, ולא נכתב בלשון חוב אלא לעניין זה, שתיטול הבת גם מדברים שלא באו לעולם בשעת כתיבת השטר, ואהא קאי רמ"א, דלעניין זה לבד החוב עיקר, אבל לא לשאר מילי. דדבר ידוע הוא שהחוב הוא הודאה של שקר … ונ"ל שהנהיגו דוקא כחצי זכר שיהי' מעלת הזכר על הבת כמעלת הבכור על הפשוט בדין תורה וכעין דאורייתא הנהיגו

החתם סופר אומר שאמנם יש צורך בניסוחים של חובות וכדו', אך ברור שבסופו של דבר, מבחינת היחס של בית הדין למעבר הנכסים לבנות, מתייחסים אליו כירושה.

בסוף הדברים החת"ס מסביר מדוע הנהיגו שהשטר יהיה "חצי זכר". גם אחרי שהבנות יורשות, חז"ל רצו לשמר זכר לדין התורה, ולכן לא רצו להשוות את הבנות לגמרי. אם כך, יש לקבוע יחס בין הירושות. מכיוון שכבר יש תקדים שיורש אחד מקבל פי שניים מיורש אחר – במקרה של הבכור ביחס לפשוטים – הגדירו את ירושת הבנות בצורה מקבילה.

אך, כאמור, החידוש המרכזי בדברים הוא שיחסם של בית הדין לחלקן של הבנות הוא כירושה, ולא כתשלום חוב.

כאמור, המנגנון של שטר חצי זכר מהווה פתרון טוב לבעיה. מטרת מאמרו של הגרז"נ שצוטט מספר פעמים לעיל היא לעודד אנשים להשתמש במנגנון זה.

אמנם הנושא ההלכתי נפתר. אך אין להתכחש לחוסר הנעימות שיש לאנשים בשימוש במנגנון זה. נראה שחוסר הנעימות נובע משתי סיבות. ראשית, המנגנון בנוי על סוג של שקר. האב מודה שהוא חייב לבתו הון תועפות. הודאה זו תקפה מכוח דיני הודאת בעל דין, והלכתית היא תקפה לכל דבר ועניין. ובכל זאת, מפתיע הוא שיש צורך להשתמש בהודאה על דברים שכולנו יודעים שלא היו ולא נבראו. שנית, עצם הצורך לעשות מנגנון מעגלי המייצר את הירושה מהדלת האחורית חוזרת ומעצימה את השאלה בה אנו עסוקים לכל אורך הדרך – האם באמת מטרת הקב"ה הייתה ליצור לנו צורך לבנות את המסלול עוקף־הירושה?

מעבר לכך, הדגשנו לעיל את הערתו של החתם סופר, ששטר חצי זכר נתפס בעיני בית הדין כירושה, ולא כתשלום חוב. לאור חידוד זה, נוצר עוד יותר צורך לענות על השאלות הקודמות. אם בית הדין משתמש במנגנון של חוב, אך בעיניהם הם יצרו ירושה ממש, כיצד אנו מיישבים את מעשינו עם רצון התורה? החת"ס ער לקשיים הללו –

חתם סופר שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן קמז

ע"כ ראו שעיקור קרא דפרשת נחלות אקרקע קאי, תדע לך, דאי לא תימה הכי, קשה אבנות צלפחד, דאמרו 'למה יגרע שם אבינו', הא אכתי לא נאמרה פרשת נחלות, ומנא להן דבת לא תירות, דלמא באמת הבת יורשת, ומה היה להם כי נצעקו? אלא על כרחך מפני ששמעו חלוקת ארץ ישראל 'למשפחותם לבית אבותם', ואם תירש הבת, תיסוב הנחלה למטה אחר, ומסברא שאין ראוי לעשות כן, כאשר ראינו שבאו בני יוסף בסוף פ' פנחס על הסבת נחלה מסברא שלהם. שמע מינה דסברא חיצונה כן הוא, שלא תסוב נחלה. על כן מיד ששמעו חלוקת הארץ 'לבית אבותם', מיד ידעו והבינו דעל כל פנים בת במקום בן לא תירות נחלה. ועל כן באו ושאלו שעל כל פנים, אם אין בן, תירוש הבת. ועל זה אמר הקדוש ברוך הוא 'כן בנות צלפחד דוברות'. נמצא אין מפורש בקרא אלא בירושת הקרקע לא תירוש הבת במקום הבן, אבל בירושת המטלטלין, נהי דוודאי הא נמי דאוריתא ולא פלוג קרא, ואין לבדות חלוקים מלבנו בדיני תורה, מכל מקום תיסגי לן דבקרקע מפורש בקרא טפי ממטלטלין

נשים לבנו לכך שהפרשה נקראת "פרשת נחלות", ולא "פרשת ירושות". הנחלות מתייחסות לחלוקת ארץ ישראל בין השבטים, ובתוך השבטים. השבטים הוגדרו לפי הזכרים, ולכן החלוקה היא לפי "משפחותם לבית אבותם". איננו בהכרח מבינים מדוע לקב"ה חשוב ששבט גד יהיה בחלק מסוים בארץ, ושבט זבולון יירש חלק אחר. אך זהו רצונו של מקום. אם מבינים שזה מה שעומד במרכז פרשת נחלות, ישנו הגיון בכך שהנחלה לא תעבור לבנות. אם הבת תינשא לאדם משבט אחר, נמצא שהחלקה עברה משבט אחד לשבט אחר. זו הסיבה שבני מנשה ביקשו רשות ממשה לחייב את בנות צלפחד להינשא בתוך השבט. כך ניתן לוודא שהנחלה לא תעבור לשבט אחר.

מניתוח זה אנו למדים שני דברים. ראשית, נישול הבנות מקבלת נחלה מבוססת על הגיון מסוים, ונראה פחות דרקוני ורחוק מתפיסתנו. לענייננו, אם אנו מבינים כי עיקר רצון התורה בחלוקת נחלות באופן זה נועדה לוודא שירושת ארץ ישראל תעשה באופן מסוים, חלוקת הכספים והמטלטלין של הנפטר בין בניו ובנותיו כבר אינו נתפס כסותר בסתירה מהותית את רצון התורה. כמובן שלא נשנה את דין התורה על פי סברתנו. אך טוב הוא שכאשר אנו יוצרים קונסטרוקציה הלכתית המאפשרת לעקוף את דין התורה, נוודא שהפתרון המוצע אינו רק פותר את שורת הדין, אלא גם אינו סותר את המהות.

 

האם 'דינא דמלכותא' מהווה פתרון?

הלכה פסוקה היא כי יש תוקף הלכתי־משפטי לחוק המקומי. כך מסבירה הגמרא את קביעת המשנה, ששטרות וחוזים המקובלים בבתי המשפט המקומיים הם בעלי תוקף הלכתי־משפטי:

משנה מסכת גיטין פרק א משנה ה

כל השטרות העולים בערכאות של גוים, אף על פי שחותמיהם גוים – כשרים

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף י עמוד ב

קא פסיק ותני, לא שנא מכר לא שנא מתנה … אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא

לשלטון המקומי ישנה סמכות המוכרת על פי ההלכה להגדיר חוקים וכללים רבים. לדוגמא, הרמב"ם פוסק כי ההלכה מכירה בסמכות המלך להחליט מה נותן תוקף למכירת קרקעות, גם אם בהלכה קניינים מבוצעים באופן שונה:

רמב"ם: הלכות זכייה פרק א הלכה טו

אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין

אם לשלטון המקומי ישנה סמכות משפטית־הלכתית, לכאורה אין צורך בפתרונות שהוצעו עד כה. אם שטרות העולים בערכאות של גויים הם בעלי תוקף, ניתן לכתוב צוואות המוכרות חוקית, ולפעול על פיהם. אם דינא דמלכותא דינא, הרי שגם בלי צוואה ניתן לחלק את הירושה על פי המשפט המקומי!

לכאורה פתרון זה, של יישום דינא דמלכותא בכל מצב, היה פותר בעיות רבות, ולא רק בתחום הירושה.

הרשב"א היה ראש בראשונים להסביר שזו טעות. בתשובה זו, המקובלת כתשובה היסודית בנושא, ועליה נסמכים כל הדיונים בגדרי 'דינא דמלכותא', הרשב"א מסביר שלא יתכן ללכת במסלול זה.

שו"ת הרשב"א חלק ו סימן רנד

אבל ללמוד מזה לילך בדרכי העכו"ם ומשפטיהם, חס ושלום לעם קדוש לנהוג ככה, וכל שכן אם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה, הסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שורש וענף, והתורה מידו תבקש, ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב. וחס ליה, דאפילו גזלה ישיב, רשע מיקרי. ואם נאמר כן, בטלה ירושת בנו הבכור, דכל הנחלות, ותירש הבת עם הבנים. ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים, חלילה לא תהיה כזאת בישראל, חס ושלום שמא תחגור התורה עליה שק

הרשב"א כותב בחריפות שלא יתכן שנשליך את כל חלק חושן משפט של התורה, ונמיר את לימוד סדר נזיקין שבש"ס בספרי משפט אזרחיים. אם עשינו כך, הרי שגנזנו ענף שלם בתורה!

הדברים נשמעים חריפים וחמורים, ונשמעים משכנעים. אך השאלה בעינה עומדת. אם לפי ההלכה 'דינא דמלכותא דינא', מדוע שלא נמיר את דיני ממונות שבתורה בספרי המשפט הכללי? הרשב"א מבאר:

אין הדברים אמורים אלא במה שהוא נעשה בדיני המלכות, שכל עם ועם יש לו חוקים ידועים בדיני המלכות, ודינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. וכל מה שאינו מחקי המלוכה, אף על פי שיאמר עכשיו המלך כן, אינו דין. וכן הסכימו הראשונים ז"ל

הרשב"א מסביר כי דינא דמלכותא דינא – כשמו כן הוא. הוא חל על דיני ניהול הממלכה. אין הכוונה שכל דין שהמלך מחוקק מקובל על פי ההלכה, אלא רק עניינים כספיים הקשורים לניהול המדינה או אזרחיה, כגון מיסים. לפיכך, דינא דמלכותא אינו תקף על הלכות ירושה (למעט מס ירושה וכדו')[4].

ברם, ישנם פוסקים המצדדים בכך שהעיקרון של דינא דמלכותא דינא עשוי להיות תקף גם לעניין דיני ירושה. זוהי דעתו של הרב משה פיינשטיין:

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קד

מסתבר לע"ד שצוואה כזו, שודאי יתקיים כדברי המצווה בדינא דמלכותא, אינה צריכה קניין, שאין לך קניין גדול מזה. וממילא, כיוון שאין צריך קניין מועיל מדינא, אף נגד היורשין, אף שהוא מתנה לאחר מיתה. וזהו טעם גדול למה שבארץ הזאת נוהגים לסמוך על צוואות כאלו, ואין חוששין מליקח המעות לצדקה. ואם כי לא נחתו לזה, מכל מקום כיוונו האמת, ואם אינם נביאים בני נביאים הם[5] … ועוד יותר אמינא, שאף בידע הבעל מדין ירושה, אבל במדינה הזאת, שיודע שכל הצוואות עושין על פי דיני המדינה, שבדינם ודאי יכולה ליתן לאחרים, אם כן ברור שנתן לה אדעתא שתוכל ליתן גם לאחרים, וממילא אף בדיני ישראל יכולה למכור וליתן. ומכיוון שיכולה למכור וליתן, יכולה גם להלוות, וממילא יש לזה דין ראוי אף להרא"ש והרשב"א

הרב פיינשטיין עוקף את ההגבלות של דין דינא דמלכותא הרגיל. הוא מתבסס על גדרי קניינים. לפי ביאורו, מהותו של קניין הוא הבירור שממון מסוים יגיע ליעד מסוים. אם כך, כל מסמך שהרשות המקומית תעמוד מאחוריו ותוודא שהממון המוגדר בו יגיע ליעדו, נחשב קניין מראש. מכיוון שישנם אופנים להקנות את הנכסים במתנה וכדו', ומכיוון שהצוואה שנחתמת על ידי המנוח (המנוחה, במקרה שהוא דן בו) עתידה לקבל תוקף מכוח המשפט המקומי, הרי שבחתימת הצוואה בעצם כבר נעשה קניין. וכך הרב פיינשטיין עוקף את ההגבלות של דינא דמלכותא.

חשוב לחדד את הנקודה כאן – כוונתו של הרב פיינשטיין אינה שדין הירושה של המלכות דוחה את דיני הירושה של התורה. כוונתו היא שצוואה שבתי המשפט המקומיים יישמו, היא קניין לכל דבר ועניין. הערנו לעיל שיש חיסרון בנתינת מתנה כפתרון להקניית הירושה, שכן ניתן לתת מתנות רק מחיים. הרב פיינשטיין מחדש שיתכן שמגבלה זו לא תחול אם אדם כתב צוואה שבתי המשפט המקומיים יוציאו לפועל.

רבים מגדולי הפוסקים התנגדו לדרך זו של הרב פיינשטיין. הגרז"נ, והרב מרדכי ויליג חששו שפסיקה כדרכו תוביל בדיוק לחששות שכתב הרשב"א בתשובתו לעיל. אמנם הרב פיינשטיין הסביר שהמסלול הוא מסלול של נתינת מתנה, העוקפת את דיני ירושה ונחלה. ובכל זאת, באופן מעשי יש דחייה של דיני התורה מפני הצוואות במשפט האזרחי.

הדיין איזדור גרונפלד לא חיבב את עמדתו של הרב משה, אמנם הוא הסביר שפסיקות כאלה הן אך ורק במקרים של בדיעבד, ולא מלכתחליה.

Dayan Isidor Grunfeld, The Jewish Law of Inheritance, Summary and Conclusions page 100

It is true that attempts have been made to vindicate in Jewish law such testaments made in accordance with the law of the land. But these attempts to not stand up to closer scrutiny; in any case — מידי פלוגתא ואפילו מידי ספק לא נפק — they are not a halakhically reliable way out. Moreover, these attempts were not intended by their authors to be taken as guidelines לכתחילה , but as an endeavour to find a possible justification in halakhah for a practice that, regrettably, already exists בדיעבד. The aim of such endeavours is to show, as the well-known phrase runs, שיש להמון בית ישראל על מה לסמוך.

לדבריו, כל הנימוקים שהתבססו על 'דינא דמלכותא דינא' עסקו במצב דיעבד, בו אנשים הורישו על סמך הצוואות, וללמד זכות על אלו שנהוג כך. אך אל לו, לשומר תורה ומצוות, להתבסס על דברים דחוקים שכאלה, ולדחות בגינם דין תורה.

מאידך, בעמדנו בהתלבטות זו, אל לנו לשכוח מספר עקרונות אחרים שלמדנו לעיל. יש מצווה לקיים דברי המת. יש מצווה להביא שלום בעם ישראל, קל וחומר בתוך המשפחה. גם אם נקבל את פסיקתו של הרב פיינשטיין כפסיקה דיעבדית בלבד, שיקולים אלו עשויים להטות אותנו להתייחס למצב הנתון כפסיקה במצב של דיעבד.

הרב בצרי גם לא ראה בהסתמכות על דינא דמלכותא דרך לכתחילה. אך מצד שני, הוא מסכים לטענה העקרונית של הרב פיינשטיין. על המוריש לדאוג שצוואתו תהיה מקובלת גם על פי ההלכה והבית דין הרבני וגם על הבית דין של המדינה:

הרב עזרא בצרי, דיני ממונות, ח"ג, שער רביעי: מתנת חולה ודיני צוואות,
עמ' קצ"ב-קצ"ד

שטרי צוואה שנעשו בערכאות של נכרים ומנוסחים על פי ההלכה, כשרים, שהם נעשים לראיה בלבד.

אולם יש לנסח שטרי צואה על פי ההלכה, כי אם יהיה פגם בקניינים, או ריעותות אחרות, קרוב לודאי שיתבטל שטר הצוואה, ויש בזה דינים ופרטים רבים (שאף דינא דמלכותא או מנהג לא יועיל להשלים החסרונות שבצואה אם אינה כהלכה). ועל כן אין לערוך צוואה רק אצל סופרים או בית דין מומחים. וכיוון שבכל מחלוקת בין הפוסקים היורשים הם המוחזקים נגד מקבלי המתנות, לכן ברוב המקרים תתבטל הצוואה אם אינה מנוסחת כהלכה.

צוואה שנעשית במקום שנהגו כולם לדון בערכאות של נכרים, או בבתי משפט הדנים שלא כדיני תורתנו הקדושה, ובאו אחר כך לדון בדיני ישראל, יש אומ,רים שדנים בצואה בחוקי הנכרים, שכיוון שנהגו כן על דעת כן נעשתה הצוואה, ויש חולקים וסוברים שאיסור גמור הוא לדון לפי חוקי הערכאות אף במקום שנהגו ויש דינא דמלכותא לדון כן, בכל זאת ין לדון על פי ההלכה, ואף שנהגו והסכימו וקבלו על עצמם חוקים אחרים קבלה זו באיסור יסודה ובטלה ואין לדון בצוואה רק בדיני ישראל וכן דעת רוב הפוסקים וכן עיקר ההלכה.

אבל צוואה שמנוסחת בצורה שיש הבדל בין חוקי הנכרים לדיני ישראל בפירוש נוסחתה, יש לדון בה כמנהג מקום עשייתה ולפרש נוסחתה כפירוש המקובל באותו מקום, אף שהפירוש שונה לפי ההלכה, משום שדנים בנוסחה כפי לשון בני אדם במקום שנעשית הצוואה, שודאי לזה נתכוון בעשותו את הצוואה. אבל לאחר שהנוסחה התבררה, דנים לפי כללי דיני ישראל.

הערת שוליים בעמוד קצד

על כן הדרך הנכונה כיום, כדי שלא יהיו בעיות בצוואה לקיימה בבית דין על פי כל דרכי ההלכה, וגם לאשרם אצל נוטריון, כדי שאם אחד מהיורשים ירצה ח"ו לעבור על דת ולהתחזק בערכאות, לא תעשה ידו תושיה, ובזה יהיה בטוח האדם שצוואתו תקויים.

מצד אחד, אל לנו להסתמך על דינא דמלכותא בכדי לקבוע דין נגד דין התורה. מצד שני, אי אפשר להתכחש לכך שדינא דמלכותא עשוי לתת תוקף לשטר, וממילא יפעלו משפטית לפי חוק הנוגד דין תורה. הרב בצרי עומד על הקריטיות לוודא שלא תיווצר סתירה בין שני המישורים המשפטיים הללו. לכן, אין זה די שננסח שטרות על פי דין תורה. עלינו לוודא שגם החוק המקומי נותן תוקף לצוואות ההלכתיות.

 

לסיום

ראינו כי יש סדר קבוע בתורה לעניין ירושה שלא ניתן לחרוג ממנו: בנות יורשות רק אם אין בנים, ואין רעייה יורשת את בעלה. חכמים ראו בקיום רצונות המנוח חשיבות עליונה. עמדנו על פתרונות שונים שעלו במשך הדורות, החל מהדיון התיאורתי במשנה וגמרא, ועד הדיונים המעשיים, שהחלו בתקופת הראשונים, והמחלוקות הנסובות סביב הפתרונות עד דורנו אנו.

עוד רבות יש לדון ולהרחיב בפתרונות המעשיים ליצירת צוואה על פי ההלכה, אך קצרה היריעה. מעבר לכך שישנם פתרונות שונים, ואף הם עדיין עומדים במחלוקת, מטרתי הייתה לעורר את הקוראים להבנת החשיבות של התייעצות רבנית בזמן כתיבת הצוואה.

מבחינה מחשבתית, ישנה תחושה כי הצוואה ההלכתית איננה פתרון מושלם. כאמור, נראה שהתחושה נובעת משני דברים – במאקרו – עצם הצורך לייצר מסלול העוקף את דין התורה. פעמים שאנו נתקלים בצורך במעקפים שכאלה. אך בעולם של ירושה ונחלה ישנה תחושה כי צורך זה הוא מתמיד וקבוע, ולא פתרון נקודתי לבעיה פרטית. האתגר אינו ייחודי למשפחה זו או אחרת, אלא לחברה כולה, ואינה עולה בחברה וזמן מסויים. כבר בגמרא ובראשונים חיפשו פתרונות, ואין זו בעיה חדשה של דור זה או אחר. במיקרו – הפתרון המקובל ביותר ליצירת ירושה לבנות מבוססת מחתימה על טופס, בעל תוקף משפטי, שתוכנו הוא שקר.

החתם סופר הכניס את הדיון על המסלול העוקף למסגרת המניחה את הדעת במידת מה. ובכל זאת, נראה כי הנושא ראוי למחשבה נוספת.

כתיבת צוואה העונה על גדרי ההלכה מאפשרת ביטוי של רצונותינו כבעלי נכסים ומשפחה במסגרת ההלכה.

Dayan Isidor Grunfeld, The Jewish Law of Inheritance (closing paragraph)

It has been mentioned that in our generation, even otherwise observant Jews resort to wills arranged in accordance with the law of the land and against the clear demands of the Torah. This is mostly done because people are unaware of the Jewish Law of Inheritance. We have tried to show a way how the legitimate care and endeavor for the financial security of our dear ones, after we have left this world, can be put into practice without being מתנה על מה שכתוב בתורה, without infringing the Law of Inheritance handed down to us in our Torah—sacred laws which are part and parcel of the concept and structure of the Jewish family, the glory of Israel, and the secret of its survival. May this humble attempt be considered as a small contribution towards the aim of להחזיר העטרה ליושנה, restoring the crown of the Torah to its old splendor

בסיכום המאמר שלו, הדיין איזידור גרונפלד מדגיש, מצד אחד, את תשומת הלב הדרושה לאפשר לאדם להוריש את נכסיו ליקרים ללבו, ומצד שני, לא לשכוח שהנחלת התורה לדורות הבאים ולמשפחה חשובה לא פחות. עתידה של המשפחה תלויה בזה שאדם יכול לדאוג למשפחתו, ועתידו של עם ישראל תלוי בזה שכל מעשינו ייעשו על פי התורה.

כהורים, האדם דואג לחינוך ילדיו במשך חייו וחייהם. העיקרון פה הוא לדאוג שגם לאחר מות האדם הדוגמא שאישית שלו כאיש תורה והלכה ילמד את ילדיו איך לחיות עם ההלכה — וחי בהם — וכאיש משפחה, שלא ירבו סכסוכים ושהגרעין המשפחתי ימשיך ויתחזק.

הצוואה ההלכתית היא נחלה כפולה. על ידי קיום מצוות הירושה על פי התורה, עם צוואה הלכתית, המנוח מוריש לבניו לא רק מהעולם הגשמי, אלא גם מהעולם הרוחני: מהעולם היהודי. אנחנו צריכים לאזן בין שתי חומרות – להחמיר במצווה לקיים את דברי המת, ולהחמיר בדקדוק דיני ירושה ונחלה על פי דין התורה. אחרת תשתכח תורת צוואות הלכתיות בציבור הדתי. גם אם יש בכך מצווה לקיים את דברי המת, שכחת גופי תורה היא סכנה לעם ישראל.

שו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מב – קונ' אורחות המשפטים פרק ח אות א

אם מצד אחד מצינו לרבותינו ז"ל ששקדו בכל לבם להתקנת תקנות מועילות בדיני ירושה בכל השטחים ובכל המובנים, החל מתקנות כתובת בנין דכרין ועישור נכסי הנזכרים בשני התלמודים, ובהנמשך בתקנות שטר חצי זכר ושטר זכר שלם, וכן בתקנת שו"ם וטוליטלה, ותקנות ירושלים וצפת, וכלה בתקנות סלוצק דמשק ועוד, והכל מתוך דאגה עמוקה להבטחת זכויות האלמנה ותקנת הבנות. כמה רוך ורגש אנו מוצאים בספר שו"ת משפטים ישרים ח"א (סי' רס"ט) בבואו להסביר תקנות אלה

חכמי ישראל בכל בדורות השקיעו ברגישות ובאחריות בכדי לאפשר שמשאת נפשו של אדם תבוצע. שציוויו על חלוקת נכסיו תעשה על פי רצונו, בתוך מסגרת הלכתית מחייבת. הפתרונות ההלכתיים, בדמות הצוואות ההלכתיות, מעלות אתגרים משפטיים ומחשבתיים. אין פתרון קסם אחיד המסדיר את הנושא אחת ולתמיד. לכל משפחה ישנה הייחודיות שלה, הרגישויות והצרכים המסויימים להם. אין ביכלתנו להציג פתרון מלא ומושלם המתאים לכולם, ונראה שפתרון שכזה אינו קיים. חידדנו את הצורך לדאוג למענה לפער.

אין תחום שהתורה זרה לו. מעשינו, מחשבתנו, ונכסינו מוכוונים לפי דין התורה. אם נזכור שמרכז חיינו הוא התורה וצו ה', והתמודדות עם אתגרי החיים, אתגרי היום יום, כולם נמצאים בתוך המסגרת המחייבת של ההלכה, בעזרת ה' נוכל לעמוד על פתרונות מתאימים. כך ננחיל לדורות הבאים את מה שאנו רוצים להנחיל להם לא רק כלכלית, אלא, חשוב מכך עשרות מונים, נחלת תורת ה' וחיבורה לעם ישראל.

 

הערות שוליים

[1]     קצרה היריעה מהיכנס לכל הסוגיה הסבוכה של המודל המשפטי של המצווה לקיים דברי המת. מקובל שמודל הפעולה של מצווה לקיים דברי המת נתונה במחלוקת בין הרמב"ן (גיטין יג א) ובין בעלי התוספות (תוספות גיטין יג ע"א ד"ה והא, תוספות ב"ב קמט ע"א ד"ה "דקא" (הערת עורך)

 

[2]     יש מקום לבחון אם רצון זה מבוסס על חשיבות רצונו של המת, או על כיבוד בעלותו על נכסיו, ואכמ"ל (הערת העורך).

 

[3]     דברי הראשונים מסוכמים ברמ"א הסמוך. המנהגים שהרמ"א מתייחס אליהם מפורטים בשו"ת מהרי"ל (החדשות) סימן קסד, שו"ת מהר"ם מרוטנברג סימן רמג-רמד (דפוס פראג), שו"ת מהר"ם פדוואה סימן נא, תרומת הדשן סימן ש"נ, שו"ת מהר"ם מינץ סימן כב, מז ו-עד. וכן רבים.

 

[4]     קצרה היריעה מהיכנס לכל סוגיית דינא דמלכותא לפרטיה. שאלה יסודית זו, מה מוכר הלכתית כדינא דמלכותא בעל תוקף ומה לא, זה נושא הנתון במחלוקות ראשונים ואחרונים. דברי הרשב"א צוטטו בכדי לחדד את הבעיותיות בניסיון להחיל את דינא דמלכותא על כל דיני ההלכה, ולהדגים ביאור מרכזי בראשונים מה כלול בדינא דמלכותא ומה לא.

 

[5]     מסתבר שדברי הדיין גרונפלד, שיובאו מיד, מבוססים על פסקה זו. בפסקה זו נשמע שהרב פיינשטיין רצה ליישב את המנהג המקובל בארצות הברית, וספק אם היה פוסק כך לכתחילה.

 

מרים פנסטר

למדה במכינה של אוניברסיטה העברית ירושלים ובחוגים מחשבת ישראל וספרות ובלשנות אנגלית. בוגרת תכנית מתמידות במתן השרון. מעבירה שיעורים ביהדות ובתנ"ך בהדר גנים ובכפר גנים פתח תקווה ב20 שנים אחרונות. שמשה כמחנכת ורכזת פדגוגית לשעבר של תכניות כפר ועמישב של בני עקיבא עולמי. מרים מלמדת בבית מדרש נעלה באולפנת אמנה.