חזרה למתן מקוון

"לערב אל תנח" – הרחבת המשפחה

מעין דיטשר

להורדה והדפסה:
הורדה הדפסה

המאמר מתוך החוברת 'הבינני' מפרי עטן של נשות התכנית מורות להלכה | חשוון תשע"ט
©כל הזכויות שמורות

 

התורה רואה בילדים ברכה ומצווה, כפי שנאמר בבראשית א, כח: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה". בהולדת הילדים מביאים בני הזוג לקיום והמשכיות העולם, ובמעשה זה בני הזוג נוטלים חלק ביצירה, ונעשים שותפים עם הקדוש ברוך הוא בעולמו. הולדת הילדים מבוססת על דבקות גדולה בין איש ואישה, המתקיימת במעשה האישות, ובמעשה הילודה, ומתקיים בהם "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". יחד עם קיום העולם בכללותו, הילדים מביאים לידי ביטוי את הדבקות ביניהם ומביאים קיום, עוצמה, והמשכיות לזוגיות לבית ולמשפחה.

הולדת וגידול ילדים כרוכה בשמחה רבה, ויחד עם זאת בהרבה מאמץ, ואף בקשיים ואתגרים שונים. ראשית יש להתייחס למאמציה, וקשייה של האישה בעצם ההריונות והלידה. נוסף על כך, התורה אינה מסתפקת בציווי להביא את הילדים לעולם. עם הילדים באה מחויבות גדולה כלפיהם וכלפי הקב"ה. עלינו להקים משפחות ולחנך את ילדינו בדרך התורה ובמידות טובות. מתפקידיו של אברהם אבינו, ושל כל ההורים היהודיים בעקבותיו, הוא לחנך. "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…" (בראשית יח יט). אנו אמונים על העברת המסורת, האמונה ודרך ה', דרך צדקה ומשפט על כל המשתמע מכך.

גידול הילדים דורש השקעה רבה מצד ההורים על מנת לאפשר קיום כלכלי בכבוד, חינוך הילדים כאמור, ומתן השכלה לילדים. כמו כן, נדרשת מההורים סבלנות רבה ומתן תשומת לב לנפשו וצרכיו של כל ילד. בשל האתגרים הרבים, במשפחות רבות עולה השאלה מהו הגודל המתאים למשפחה אותה הם מבקשים להקים.

נראה כי שאלה זו נפוצה יותר בדור האחרון, וניתן להצביע על מספר גורמים שיתכן שהובילו לכך. ביניהם: שינויים חברתיים במעמד האישה, התפתחות בתחום הרפואי ובתחום אמצעי המניעה[1], ועוד. במאמר זה ננסה לפרוש ולברר את תפיסת ההלכה בשאלה זו, בתקווה שלאורה יוכל כל זוג לבחון ולהתוות את דרכו על פי השיקולים השונים[2], ומתוך יצירת איזונים נכונים למשפחתם בין הערכים השונים, מתוך שאיפה להגדיל ולהרבות טוב בעם ישראל ובעולמו של הקב"ה.

מקור המצווה

המשנה ביבמות עוסקת בגדרי מצוות פרייה ורבייה:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא עמוד א

לא יבטל אדם מפרייה ורבייה אלא א"כ יש לו בנים ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם

ממשנה זו עולה כי לאחר הולדת בנים, האדם יוצא ידי חובת מצוות פרייה ורבייה. אך המשנה אומרת יותר מכך. ניסוח המשנה הוא "לא יבטל אלא אם כן". מלשון זו משמע שמעת שקיים את המצווה בכמות האמורה במשנה, רשאי להיבטל, מהמצווה. על סמך זה הגמרא אומרת:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא עמוד א

הא יש לו בנים, מפרייה ורבייה בטיל, מאישה לא בטיל. מסייעא ליה לרב נחמן אמר שמואל, דאמר: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים, אסור לעמוד בלא אישה, שנאמר (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו

הגמרא משווה את דברי המשנה עם דברי רב נחמן, האומר שאמנם יש חובה להיות נשוי גם אחרי קיום מצוות פרייה ורבייה, אך אין חובה להביא עוד ילדים.

אך בהמשך הגמרא מובאים דברי רבי יהושע, העומדים בסתירה למשנה:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

מתניתין דלאו כרבי יהושע, דתניא, רבי יהושע אומר: … נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים; רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו – ילמד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: בבקר זרע את זרעך וגו'

רבי יהושע מלמד כי על אף שאדם כבר הביא ילדים בצעירותו, עליו להמשיך ולעמול בהבאת ילדים נוספים.

בהמשך העמוד מובאים דברי רב מתנה, הפוסק את דעת רבי יהושע להלכה:

… אמר רב מתנה הלכה כרבי יהושע.

אופי מצוות "לערב אל תנח ידך"

במשנה במסכת ביצה (דף לו ע"ב) מביאה את מצוות קידושין יחד עם רשימת דברים שמצד עצמם הם רשות (ולא מצווה) ואסורים בשבת. על כך תוהה הגמרא – "והא מצווה קעביד", ומסבירים: "לא צריכא דאית ליה אשה ובנים". כלומר, המשנה מדברת על איש המקדש אישה לאחר שיש לו כבר אישה ובנים. במקרה זה מוגדרים קידושין אלו כרשות ולא כמצווה. האם אין בקידושין אלו מצווה כלל?

רש"י קידושין דף ל"ו עמוד ב

דאית ליה אשה ובנים – שני זכרים לב"ש, או זכר ונקבה לב"ה, ותו לא מיפקד כולי האי, כדאמרינן ביבמות (דף סא:) ומיהא קצת מצווה איכא כדאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך

רש"י פוסק את דברי רבי יהושע, ומכוחם מקשה על הגמרא – מדוע הגמרא אומרת שאין מצווה אחרי שילד ילדים? רש"י מגדיר שחיוב של רבי יהושע הוא "קצת מצווה". יש מקום לבחון אם כוונתו שאין בכך קיום של מצוות פרו ורבו, אלא מצווה כללית, או שמא יש בכך "קצת" ממצוות פרו ורבו.

בתוספות בכתובות, בהקשר של היתר נשיאת אישה בתוך שלושים ימי אבלות, בעלי התוספות מגדירים את המצווה באופן שונה:

תוספות מסכת כתובות דף ד עמוד א

אבל לישא אישה, שהיא מצווה יתירה מותר, ואפילו יש לו בנים, משום שנאמר (קהלת יא) "בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך"

בעלי התוספות מגדירים את נשיאת האישה בכדי ללדת ילדים כ"מצווה יתירה", גם אחרי שקיים את מצוות פרו ורבו. מצווה זו חשובה דיה בכדי לדחות את איסורי האבלות.

נשוב ונברר את היחס בין המשנה לבין דברי רבי יהושע.

מחלוקת התנאים במשנה מפרטת כמה ילדים יש להוליד בכדי לקיים את מצוות פרו ורבו. מפשט המשנה נראה כי אין מצווה להמשיך להביא ילדים מעת שעמד שיצא ידי חובת המצווה. לפי שיטת רבי יהושע ישנה מצווה גם מעבר לגדר המובא במשנה, אך רבי יהושע לא כימת את החובה הנוספת, כפי שעשתה המשנה. הרי"ף לא ראה בדברי רבי יהושע סתירה לאמור במשנה (הרא"ש, יבמות פרק ו אות ט, מציע כי לרי"ף הייתה גרסה שונה בגמרא, בה לא נאמר "מתניתין דלא כרבי יהושע"). הרי"ף מבאר כי במשנה מבואר גדר המצווה מדאורייתא, ואילו רבי יהושע מדבר על חיוב נוסף מדרבנן:

רי"ף מסכת יבמות דף יט עמוד ב

תני רבי יהושע: נשא אשה בילדותו, יישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בזקנותו, שנאמר: בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך. אמר רב מתנה הלכה כדברי ר' יהושע. והא מילתא דרבנן היא. אבל דאורייתא, כיוון שיש לו זכר ונקבה – קיים מצוות פרייה ורבייה

וכך פסק הרמב"ם:

רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה טז

אף על פי שקיים אדם מצוות פרייה ורבייה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם

מהמשנה משמע שאחרי שאדם קיים את חיוב פרייה ורבייה יכול להיבטל מממנה, הרי"ף והרמב"ם אומרים כי מדרבנן, או מדברי סופרים, אל לו להיבטל ממנה. הרמב"ם מגדיר את המצווה בלשון דומה למשנה – "לא יבטל אדם מלפרות ולרבות". מהו הגבול למצווה זו? הרמב"ם תולה את הגבול בכוחו של האדם, לכך נשוב בהמשך. נשים לב לנקודה נוספת בדבריו – קביעתו של רבי יהושע מנומקת בעזרת פסוק בקהלת, בו נאמר שאין להיבטל אחרי שזרע את זרעו, שהרי הוא אינו יודע מה יהיה באחריתם[3]. רבי יהושע דורש את הפסוק על אדם שהוליד בנים בצעירותו, שאל לו להניח ידו מכך, וימשיך ויוליד, ויגדיל את סיכויי ההצלחה. הרמב"ם מנמק את המצווה להמשיך להוליד בטעם שונה – כי כל ילד הוא תוספת חיים ותוספת בניין העולם.

אמנם נפסק כרבי יהושע, אך קיימים כמה הסתייגויות לכך, ויש לבחון את אופייה של מצווה זו.

נחזור לדברי הרי"ף שהובאו לעיל. הרי"ף פוסק להלכה גם את דברי המשנה וגם את דברי רבי יהושע, וביאר שדברי המשנה עוסקים בחיוב דאורייתא, ודברי רבי יהושע הם חיוב דרבנן. כאמור, בגמרא דברי רבי יהושע הובאו כסותרים את דברי המשנה. בעל המאור מקשה על הריף מדוע לא ציין את דברי הגמרא "מתניתין דלאו כרבי יהושע":

המאור הגדול מסכת יבמות דף יט עמוד ב – דף כ עמוד א

כתב עלה הרי"ף ז"ל: והא מילתא דרבנן היא, אבל דאורייתא, כיוון שיש לו זכר ונקבה, קיים מצוות פרייה ורבייה. ולא פירש למאי נפקא מינה אי דאורייתא אי דרבנן, והשמיט מלכתוב מאי דאמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי יהושע … בהדיא אמרינן בגמרא מתניתין דלא כרבי יהושע, וכיוון דאיפסקא הלכתא כרבי יהושע, ממילא אדחא לה מתניתין דלא יבטל, וליתא למתניתין מקמי ברייתא, אלא אפילו יש לו בנים – לא יבטל מפרייה ורבייה, ולכתחלה אינו נושא אשה דלאו בת בנים, אף על פי שיש לו כמה בנים, ומוכר ספר תורה לישא אישה בת בנים[4], ואף על גב דמדרבנן היא, אין הפרש בכך בין דאורייתא לדרבנן.

אלא הכי הוא דאיכא לאיפלוגי בין דאורייתא לדרבנן: דאי קיים פרייה ורבייה דאורייתא, ומתה אשתו ונשא אשה אחרת ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, לא אמרינן בהא אינו רשאי ליבטל, שלא אמר רבי יהושע אלא במנהג דרך ארץ, מדקא נסיב תלמודא "בבקר זרע את זרעך" אבל לא חייב לגרש בכך … ובכל הני מילי לא פליג ר' יהושע

בעל המאור מקשה ועוסק בשתי נקודות שונות בדברי הרי"ף: א. כיוון שנפסק כרבי יהושע, יש לדחות את האמור במשנה כליל. ב. מהי הנפקא מינה בין חיוב המצווה מדאורייתא או מדרבנן?

ביחס לשאלה השנייה הוא מסיק שני דברים. מבחינת המהות – חיובו של רבי יהושע הוא בגדר מנהג דרך ארץ. המשמעות המעשית היא שאם נשא אישה אחרי שקיים את המצווה, ומתברר שאינה מסוגלת ללדת, אינו מוטל עליו לשאת אישה אחרת.

אך לכאורה ישנה סתירה בין שתי הקושיות הללו. אם המשנה נדחתה לגמרי, כיצד מהווים גדריה קריטריון רלוונטי?

נשים לב שהמשנה מספקת תשובות לשתי שאלות שונות:

א.  מתי אדם בטל מפרייה ורבייה: "לא יבטל אדם מפרייה ורבייה אלא אלא אם כן יש לו בנים".

ב.  מהו גדר קיום פרייה ורבייה: "ב"ש אומרים שני זכרים, וב"ה אומרים זכר ונקבה"

להבנת בעל המאור, רבי יהושע אינו חולק על המובא בחלק השני של המשנה. הוא מודה שישנו גדר בסיסי של פרייה ורבייה, אודותיו חלקו בית הלל ובית שמאי. רבי יהושע חולק על הנחת המשנה שזהו החיוב הבלעדי, כפי שעולה מהחלק הראשון של המשנה. דבריו באים כנדבך נוסף על גבי המצווה מדאורייתא. בעל המאור מברר את משמעות היותו נדבך נוסף. את זאת הוא מבאר בעזרת ההבחנה בין דאורייתא לבין "מנהג דרך ארץ", ובעזרת הנפקא מינה המעשית – שכאשר יש לו בנים ונשא אישה אחרת ולא ילדה – אינו צריך לגרשה[5].

הרמב"ן מגן על הרי"ף:

מלחמת ה' מסכת יבמות דף יט עמוד ב- דף כ עמוד א

אמר הכותב: בכאן לא בא רבינו אלא לפרש האמת ולתרץ השמועות, שאילו היה דברי רבי יהושע מן התורה, על חינם נחלקו בית שמאי ובית הלל בוולדות, ועל חינם חלקו רבי יוחנן וריש לקיש בגר, ורב הונא ורבי יוחנן בהיו לו בנים ומתו, ואביי ורבא בבני בנים. אלא דאורייתא כבית הלל, וכד אמירו על מימרא דאמוראי דרבנן זורע לעולם, כל מה שאפשר לו לזרוע, נפקא מיניה למידע קושטא דמלתא!

הרמב"ן אומר שאין הצדקה לשאול מהי הנפקא מינה שבדברי הרי"ף. הרי"ף אומר את האמת – ישנו דין מדאורייתא, ישנה חובה נוספת, שאינו מדאורייתא.

אחרי שדחה את עצם הקושיה, הרמב"ן אומר שיש גם נפקא מינה מעשית:

ומיהו לענין דינא נמי נפקא מינה, דאי דאורייתא, היו מכין אותו, כעניין שאמרו במי שאומרין "עשה לולב, ואינו עושה, "סוכה" ואינו עושה, שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו והיו משמתין ומחרימין ועושין הרדפה. אבל משום מצווה דרבנן, דלאו תקנתא היא, אלא כעין יישוב דרך ארץ, אין מחמירין עליו כל כך … כיוון דמצווה דרבנן היא כמנהג דרך ארץ, מדקא נסיב לה תלמודא "בבקר זרע את זרעך", ולא הזכירו בזה איסור, אלא יישא אשה, מצווה דלכתחלה הוא, אין כופין ולא קורין עבריינא למי שאינו רוצה לעסוק בה. אבל מאשה לא יבטל לעולם

הרמב"ן מציג את הנפקא מינה באופן רחב יותר מדברי בעל המאור. הרמב"ן אומר שכל עוד לא קיים את המצווה מדאורייתא, היו כופים אותו לקיים. לאחר קיום המצווה מדאורייתא, נותרה מצווה דרבנן, ועליה לא כופים. אך הרמב"ן הסכים עם ניסוחו של בעל המאור, שמדובר במצווה דרבנן "כמנהג דרך ארץ".

הראב"ד דוחה אף הוא את קושיות בעל המאור:

ראב"ד מסכת יבמות דף יט עמוד ב בדפי הרי"ף (יבמות דף סא ב)

אמר אברהם: תמה אני על דבריו, שאילו אמר רבי יהושע "לא יבטל אדם מפרייה ורבייה אפילו יש לו כמה בנים", נראה חולק על משנתנו לגמרי. אבל הוא לא אמר אלא "היו לו בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו", והביא לו פסוק מדברי קבלה, והוא אינו מפורש, אבל כעין אסמכתא, על כן אמר הרב ז"ל כי הוא מדרבנן. ומשנתנו לא הזכיר מצווה זו כלל, מכל מקום תרוייהו איתנהו, האי כדיניה והאי כדיניה: מצוות פרייה ורבייה דאורייתא, מוכר ספר תורה כדי ליקח אשה בת בנים, אבל לרבנן לא ימכור, לפי שאינו רואה סימן ברכה אלא אם כן מוכרו לדבר גדול. והא שמואל, שהוא רבו של רב מתנה … לא אמר "אף על פי שיש לו כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה", ולא אסור לבטל, אלמא אין בו לא איסור עשה, ולא איסור לאו, אלא כעצה טובה קאמר לה רבי יהושע: אף על פי. אבל לעמוד בלא אשה איכא איסור שמא יבא לידי הרהור עבירה, ואם בזה לא ימכור ספר תורה, כל שכן על זה

לדברי הראב"ד, אין הצדקה להבין שרבי יהושע חולק על המשנה. רבי יהושע אינו קובע כי ישנה חובה להמשיך ללדת אחרי שקיים את מצוות פרו ורבו, אלא אומר שאף שהיו לו – עוד יהיו לו. אמירה זו נסמכת על רעיון של פסוק מהכתובים, ובוודאי שאינו מחייב כמצווה דאורייתא. הראב"ד מגדיר אותה כ"עצה טובה". נראה כי גם הראב"ד יודה כי רבי יהושע חולק על החלק הראשון של משנתנו (על פי החלוקה לעיל), כלומר שלדעת המשנה אין מצווה לאחר הקיום הבסיסי ואילו לדעת רבי יהושע יש עניין מצוותי בכך (אחרת כאמור קשה להבין את דברי הגמרא 'מתניתין לאו כרבי יהושע'). משמעות טענתו, כי דברי רבי יהושע אינם עומדים בסתירה למשנה, היא שהוא אינו חולק על הגדר דאורייתא הנאמר בה, וכי מדאורייתא בכך קיים את חובתו. לפיכך יש לראות בדברי רבי יהושע הרחבה של המצווה, להמשיך ולהביא עוד ילדים.

ערוך השולחן מוכיח שגם הרמב"ם אינו רואה את מצוות 'לערב אל תנח' כחובה מוחלטת. על אף שהרמב"ם הביא את דברי רבי יהושע להלכה, כאמור (אמנם כתב שזו חובה מדברי סופרים, אך משמע שזו חובה), מוקדם יותר באותו הפרק כתב הרמב"ם כך:

רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה ז

לא יישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצוות פרייה ורבייה

מדברי הרמב"ם הללו עולה שאדם שקיים את מצוות פרו ורבו רשאי לשאת אישה שאינה בת בנים!

ערוך השולחן אבן העזר סימן א סעיף ח

ובכלל הענין לישא בת בנים כתב הרמב"ן ז"ל דאין כופין אותו לכל הדעות דלאו תקנה היא אלא כעין יישוב דרך ארץ, ואין מחמירין עליו כל כך. וכן משמע מדברי הרמב"ם שכתב שם: לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצוות פרו ורבו עכ"ל. ומבואר דאם קיים פרו ורבו יוכל לישא אף את שאינה ראויה לילד. ואחר כך, בסוף הפרק כתב: אף על פי שקיים אדם פרו ורבו, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאלו בנה עולם עכ"ל אלא דזהו כעין הידור מצווה ומנהג דרך ארץ, כמו שכתבתי. ואם יש איזה עיכוב בדבר אין כופין אותו לכך

ערוך השולחן מבאר שהרמב"ם פוסק בדומה לרמב"ן, שמצווה זו איננה חיוב דרבנן רגיל, אלא הידור מצווה. על כן אין למנוע מאדם לשאת את האישה שחפץ לשאת, גם אם אינה מסוגלת ללדת.

בהמשך לדברי הראשונים הקודמים, הפוסקים הן את דברי המשנה והן את דברי רבי יהושע, הריטב"א מכניס למשוואה את המימרא של רב נחמן בשם שמואל, האומר שישנה חובה להישאר נשוי גם אחרי קיום מצוות פרו ורבו, אך אינו אומר שישנה חובה להוליד ילדים נוספים:

חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף סא עמוד ב

גמ' דאמר רב נחמן אמר שמואל אעפ"י שיש לו לאדם בנים, אסור לעמוד בלא אשה. פירוש משום הרהור, אלא נושא אשה אפילו דלאו בת בנים, כגון עקרה או זקנה או אילונית. ומיהו אינו מוכר מפני זה ס"ת. ולקמן אסיקנא דהלכתא כר' יהושע, דאמר: נשא אשה בילדותו, יישא אשה בזקנותו, פירוש – בת בנים, דכל זמן שהוא ראוי להוליד אין לו ליבטל משום ולערב אל תנח ידך, וסברא דרבוותא ז"ל דההיא מדרבנן, דאילו מדאורייתא, כל שקיים מצוות פרייה ורבייה נפטר, וההיא נמי כשמכיר בעצמו שראוי להוליד, אבל אם מכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד, פטור, ונושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא מדרב נחמן. ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דר' יהושע, ואף על גב דהוי מצווה מדרבנן, דלא אפיקניה הכא מספר תורה אלא לעניין אשה שאינה בת בנים. וכן הלכה

הריטב"א אומר שגם דברי רב נחמן לא נדחו. מדאורייתא ישנה חובה להוליד בן ובת. לאחר מכן, מי שמכיר בעצמו שראוי להוליד, צריך לשאת אישה בת בנים, ואף מוכרים ספר תורה לצורך כך. מי שמכיר בעצמו שאינו ראוי לילדים נוספים פטור מנשיאת אישה המסוגלת ללדת, אך חייב לשאת אישה, מפני הדין של רב נחמן. בהמשך דבריו הריטב"א מציג את הנפקא מינה שכתב בעל המאור, שאם נשא אישה שאינה בת בנים אחרי קיום המצווה, אינו חייב לשאת אחרת.

בפוסקים

השולחן ערוך פוסק כי גם לאחר שהאדם קיים פרייה ורבייה, צריך לישא אישה שיכולה ללדת, "אם יש סיפק בידו[6]":

שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ח

אף על פי שקיים פרייה ורבייה, אסור לו לעמוד בלא אישה. וצריך שיישא אישה בת בנים אם יש סיפק בידו, אפילו יש לו כמה בנים. ואם אין סיפק בידו … יישא אשה שאינה בת בנים, ולא יעמוד בלא אשה[7]

השו"ע פוסק שישנה חובה לשאת אישה בת בנים, אך רק אם האדם יכול לעמוד בנטל. מצד אחד, נפסק שאדם חייב במצווה זו. מצד שני, החובה אינה מוחלטת, וישנם מצבים בהם האדם יהיה פטור. נוסף על כך, נשים לב לכך כי לשונו של השולחן ערוך מתייחסת למצווה לשאת אישה שיכולה ללדת, ולא לחובה ללדת. אך על אף שהדברים משולבים, אין בדבריו הוראה מפורשת שלא ליבטל מהולדת ילדים[8].

היקף החיוב, ושיקולים להגבלתו

בניגוד למצוות "פרו ורבו", למצוות "לערב אל תנח" לא ניתנת הגדרה מדויקת. בשל כך, דברי רבי יהושע עשויים להתפרש כהנחיה להמשיך ללדת ללא גבול. ואכן כך עולה מדברי ראשונים רבים. מאידך, דווקא בשל כך שלא ניתן גדר, ניתן לראות בדברים הנחיה כללית שלא להסתפק בהולדת בן ובת בלבד כפי דברי המשנה, אך אין בהכרח לראות בכך הנחיה גורפת להביא ילדים בלי סוף! כפי שכבר עלה מדברי הרמב"ם ("אם יש בו כוח") והשו"ע שציטט את הרא"ש (אם יש סיפק בידו), יש לשקול שיקולים נוספים בעניין.

הגדרה אחת שניתנה היא כי יש לקיים את מצוות פרו ורבו פעם נוספת, ועל כן יש להשתדל ללדת לפחות בן ובת נוספים[9].

הרמב"ם כותב שבכל לידה הזוג מקיימים עולם מלא. אם זהו הטעם, קשה יהיה לגדור את קיום המצווה במספר ספציפי, ובכל ילד נוסף מקיימים מצווה. מצד אחד, משמעות הדבר יכולה להתפרש כחובה שלא להיבטל מהולדת ילדים לעולם! מאידך, גישה זו, שאינה מכמתת במספרים ובהגדרות מדויקות, עשויה גם להוביל לראיית מצווה זו כתלויה בסיטואציה הסובייקטיבית בה נתונים בני הזוג. מדברי הרמב"ם עולה כי המצווה חלה על האדם "כל זמן שיש בו כח". מכאן שכאשר אין בו כוח, אינו מצווה על כך. נראה כי אין מדובר 'כוח גברא' פיזי, שכן במצב בו האיש פיזית אינו מסוגל לכך ודאי שלא ניתן לחייבו, ואין הרמב"ם צריך להזכיר זאת. נראה שכוונתו היא שהאדם פטור מהמשך קיום המצווה כאשר הוא אומד שאין לו כוח לגידול הילדים[10]. כאן המקום לפרט מעט את החובות הכרוכים בגידול הילדים.

גידול הילדים מצריך מבני הזוג כוחות רבים וחשובים, החל מצרכים בסיסיים בפן הפיזי, וכלה בצרכים נפשיים ורגשיים, הן של הילד והן של ההורים. אל מול המצווה ללדת ילדים, עומדת אחריות ההורים לילדיהם. תחומים רבים באחריות ההורים מעוגנים בהלכה. במסכת קידושין מפורטות חובות שונות של האב כלפי בניו. לאב חובות כלפי ילדיו בתחום החינוכי, התורני, וכן בנוגע לעתידו ובטחונו:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א

ת"ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה[11], וללמדו אומנות; וי"א: אף להשיטו במים; רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות – מלמדו ליסטות. ליסטות ס"ד? אלא, כאילו מלמדו ליסטות

וכן חייב האב לפרנס את ילדיו:

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סה עמוד ב

דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש[12]

נראה כי בשאלה כבדת משקל בה אנו עוסקים יש להעמיד את הדברים אלו מול אלו, ולדון במכלול ערכים, חובות ועקרונות.

אלו המצוות המוטלות על האב לספק לבניו. אך לאישה ישנו נטל גדול בהרבה.

אין ספק כי האישה מושפעת ממצווה זו יותר מכל. בשלב ההיריון והלידה האישה נושאת את כל העומס, פשוטו כמשמעו, ועל יתר המשמעויות הכרוכות בכך. מהצד השני, האישה כלל אינה מצווה על פרייה ורבייה[13]! לאור זאת, גם אם ישנו חיוב על האיש להמשיך ללדת עוד ילדים, במקרה בו האישה אינה מעוניינת בכך, הדברים אינם פשוטים כלל. הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה ז) פוסק שאיש שכבר קיים פרייה ורבייה אינו מחויב לשאת אישה שיכולה ללדת. מצב בו האישה מונעת הריון, לאחר שכבר קיימו פרייה ורבייה, יהיה לכאורה דומה למצב אליו מכניס עצמו האיש בפסק של הרמב"ם.

בגמרא מובא סיפור אודות אשתו של רבי חייא, אשר חוותה צער גדול בלידת תאומים:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב

יהודה וחזקיה תאומים היו, אחד נגמרה צורתו לסוף תשעה, ואחד נגמרה צורתו לתחלת שבעה; יהודית דביתהו דר' חייא הוה לה צער לידה, שנאי מנא ואתיא לקמיה דר' חייא, אמרה: אתתא מפקדא אפרייה ורבייה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא, לסוף איגלאי מילתא, אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא; דאמר מר: יהודה וחזקיה אחי, פזי וטוי אחוותא

לאחר שחוותה את צער הלידה, ביררה אשת רבי חייא אם האישה מצווה על פרייה ורבייה. כאשר נודע לה שאינה מצווה, היא שותה כוס של עקרין. הפוסקים התבססו על נקודה זו להרחבה במצבים נוספים.

סוגיית הצער הורחבה בדברי הפוסקים, וניתן למצוא התייחסות לצער גם בהקשר החינוכי. המהרש"ל מתיר שתיית 'כוס של עקרין' בשל חשש כי הבנים שיוולדו לא ילכו בדרך ישרה, על בסיס סיפורה של אשת ר' חייא:

ים של שלמה מסכת יבמות פרק ו סימן מד

אישה לא מפקדת אפרו ורבו, דכתיב "ומלאו את הארץ וכבשוה", מי שדרכו לכבוש, שהוא האיש, וגם "וכבשה" חסר כתיב, ללמד דווקא על האיש, ופרו ורבו נאמר לברכה, ולא זו שאינה מצווה על פרו ורבו, אלא שמותרת לשתות אף כוס של עיקרין, וכן כתב הסמ"ג (לאוין ק"כ). וראייתו מסוגיא דסוף האי פירקא דדביתהו דר' חייא דקשתי' כו', ואומר אני, דאין ראייה מזו, אלא למי שיש לה צער לידה, כעין דביתהו דר"ח, וכל שכן אם בניה אין הולכין בדרך ישרה, ומתיירא' שלא תרבה בגידולים כאלו, שהרשות בידה

כפי שראינו לעיל, ישנה גם חובה לדאוג לחינוכם של הילדים. לצורך חינוך ראוי ליראת שמים ומידות טובות, נדרשת מההורים סבלנות ואהבה, ופניות פיזית ונפשית רבה. לעיתים בני זוג חשים כי אין ביכולתם לספק לילדים נוספים את כל הצרכים הללו, והדבר אף עלול לפגוע בכוחותיהם בחינוך ילדיהם הקיימים.

הרב פיינשטיין חוקר את הסוגיה ממקורה, בכדי להצדיק את ההיתר של אישה להימנע מהולדה אם המשך קיום המצווה קשה לה. לחדד את דבריו, נקדים את לשון הרמב"ם –

רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה א

האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר. במה דברים אמורים? בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצוות פרייה ורבייה. אבל אם לא קיים, חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצוות עשה של תורה, שנאמר "פרו ורבו"

הרמב"ם אומר שמצוות פרו ורבו מחייבת את הזוג לשמש בכל עונה (כך מסיק הרב פיינשטיין בחלק אבן העזר חלק ב סימן יח). לאחר שקיים פרו ורבו, רשאים בני הזוג להסכים (חשוב להדגיש – בהסכמה, כמובן) להימנע מתשמיש.

המשמעות היא שחיוב "לערב אל תנח" אינו מחייב תשמיש באופן קבוע.

ניתן להגדיר את דינו של רבי יהושע בשני אופנים –

א.  מצווה להמשיך לקיים את מצוות פרו ורבו גם אחרי שיצאו ידי חובתם.

ב.  מצווה חדשה המתחילה אחרי שמקיימים את מצוות פרו ורבו.

הרב פיינשטיין יוכיח מהמקורות שהאפשרות השנייה היא הנכונה, ועל כן יש להגדיר את גדרי החיוב של המצווה החדשה:

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן לב אות ג

מה שכתבתי, … דאם כבר יש להם בן ובת רשאים לדלג הימים שיכולה להתעבר ולבעול רק בימים שלדעת הרופאים בזמננו לא תוכל להתעבר אם קשה לפניה העיבור או צער הגידול, דבלא זה אסור, מצד מצווה דשבת מדרבנן, שכתב כתר"ה שהוא אליבא דרמב"ן סוף הבא על יבמתו שמצוות "ולערב אל תנח" אינה חובה ממש.

הנה מפורש זה בשולחן ערוך אבן העזר סימן ע"ו סעיף ו': "האשה שהרשת את בעלה אחר שנשאת שימנע עונתה הרי זה מותר. במה דברים אמורים? שקיים מצות פו"ר, אבל אם לא קיים, חייב לבעול בכל עונה עד שיקיים", הרי מפורש שבשביל שבת מותר למנוע כמה עונות, ואינו מחוייב לבעול כשהרשת לו, שליכא חיוב עונה בכל עונה, משום שצריך לומר דאין חיוב שבת עליו מדרבנן כעין דאורייתא, ואין הפירוש דהם תיקנו שחייב בפו"ר לעולם, שלא שייך להקל בשביל שהוא מדרבנן בשביל קושי קצת, רק במקום חולי וצערא טובא ופסידא.

אלא מוכרחין לומר דהוא חיוב אחר, שאמר רבי יהושע ביבמות ס"ב ע"ב מקרא דקהלת שלא יבטל לגמרי, ומדויק קצת מלשון הקרא דנאמר "אל תנח ידך", שמשמעו שלא יבטל לגמרי

אם החובה אינה לשמש בכל עונה (כחובה המוטלת מכוח מצוות "פרו ורבו"), מהי החובה המעשית? מהמשנה משמע שאחרי שקיים פרו ורבו יכול להיבטל. רבי יהושע חולק על הנקודה הזאת, ואומר שאסור להיבטל. אך אין זה אומר שישנה חובה מעשית כחובת פרו ורבו.

גם מהאופן בו הרמב"ם פוסק את מצוותו של רבי יהושע משמע שלא מדובר במצווה להמשיך לקיים את גדרי פרו ורבו:

וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב בפט"ו הט"ז אף על פי שקיים פרו ורבו הרי היא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל כל זמן שיש בו כח. הרי דרק ביטול אסור, שהוא מניעה לגמרי, אבל אין עניין החיוב כפרו ורבו דמדאורייתא, שהוא חיוב עליו להוליד כמה שאפשר מדרבנן, דאם היה חיוב פרו ורבו עליו כל ימיו בלא שיעור לא היה לו לכתוב לשון כזה, ולא להאריך כלל, אלא לכתוב: אף על פי שאיכא שיעור למצות פרו ורבו מדאורייתא, ליכא שיעור מדברי סופרים, ומחוייב כל ימיו

אבל הוא משום דאין זה תקנת חכמים במצות פרו ורבו, אלא שמצות פרו ורבו קיים גם מדרבנן, אלא שתיקנו שחייב מדברי סופרים גם בחיוב שבת, שהוא חיוב חדש שלא יבטל מפו"ר כל זמן שיש לו כח, שלחיוב זה לא חייבוהו לבעול בכל עונה. וכשהוא קשה, בין לו בין לה, אף שאין בזה חשש חולי, מותר כשהרשתו, שליכא עליו חיוב עונה.

כאשר הרב פיינשטיין מסכם את הדברים להלכה, הוא מוסיף נקודה אמונית חשובה:

אבל אני כתבתי שם דקיים מצות פו"ר דהוא כשיש לו בן ובת רשאים לדלג הימים שיכולה להתעבר, ולבעול רק בימים שלדעת הרופאים לא תוכל להתעבר, שא"כ לא תתעבר שוב לעולם ולא יתקיים כלל ענין שבת, שזה הוא דוקא משום שאינו חיוב ממש עליו אלא רק מצוה דלכתחלה יש לו לישא אשה בת בנים ואין כופין אותו על כך ואין קורין אותו עבריינא שחזינן שאינו חיוב גמור שהטילו עליו רבנן, שלכן לא מבעיא כשהיא חולנית וקשה לפניה העיבור שאינו יכול לכופה, אלא אפילו כשקשה לפניו מאיזה טעם ולא לפניה כגון שהוא איש חלש בטבעו ויקשה לפניו לעשות עבודה שיוכל להוציא יותר להוצאתו וכדומה מסתבר שמדינא יהא רשאי, אבל בזה יש לו לבטוח בהשי"ת שימציא לו פרנסתו בריוח אף כשיהיו הרבה בנים ובנות ואין להתירו למנוע מפו"ר דודאי מוכן מהשמים פרנסה גם על כל מה שיוליד, אבל כשקשה לפניה יש להתיר להם

למעשה הרב פיינשטיין מתיר להימנע מתשמיש אם לאישה קשה לקיים את מצוות פרו ורבו באותה עת, הן מצד קושי נשיאת ההריון, והן מצד קשיי גידול הילדים[14].

אנו יודעים כיום שסטטיסטית, הריונות בגיל מבוגר מעלים את הסבירות למוגבלויות שונות אצל הילד. האם חשש להולדת ילד בעל מוגבלות מהווה שיקול לפטור מהמצווה?

שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן סה (מתוך "העולה להלכה" בסוף התשובה הארוכה)

כל שמותרת לשתות עיקרין משום צערא דגופא, כירקונא וצער לידה, מותרת לשתות גם משום צערא דנפשא. גם במקום ספק צערא דנפשא מותרת לשתות, ומה גם כי ספק צער הוי צערא ודאי עד שעת ההכרעה

שו"ת בצל החכמה פוסק שהצער הנפשי הכרוך במציאות סבוכה זו, דינה להלכה כדין צער לידה המדובר בגמרא.

ההיתר המובא כאן חשוב מאד, ונראה כי ניתן להרחיבו לסוגים שונים של צער וחשש מפני קשיים נפשיים שיתלוו לילודה. נשים רבות חוות דכאון אחר לידה, וסובלות מתופעות נפשיות שונות. אישה הסובלת מקשיים נפשיים שונים שאינם קשורים להריון ולידה עשויה לחשוש מהחמרת המצב, לה עלולים להיות מחירים הכבדים. סוגיה זו נוגעת בפיקוח נפש מבחינות רבות. יש לתת על כך את הדעת, ולנקוט בזהירות ובאחריות רבה.

שיקול נוסף שעלה כבר ממקורות שונים, הינו השיקול הכלכלי. אצל משפחות רבות עולה שאלה זו בדבר יכולתם הכלכלית, האם יוכלו לספק את צרכי המשפחה הגדולה בכבוד (דבר שמהווה גם חובה הלכתית כפי שראינו לעיל). בשולחן ערוך, כאמור, נפסק כי על האדם לשאת אישה בת בנים "אם יש סיפק בידו"[15].

שיקול זה מובא אף בדברי ערוך השולחן:

ערוך השולחן אבן העזר סימן א סעיף ח

וכן צוו חכמים שאם מכיר בעצמו שעדיין ראוי להוליד, יישא אשה בת בנים אם מעמדו מספיק לפרנסם.

הרמ"א, בשם תרומת הדשן, מתיר לאיש שכבר קיים פרייה ורבייה, לשאת אישה שאינה יכולה ללדת, כאשר חושש שנשיאת אישה המסוגלת ללדת תגרום למריבות:

הגהות הרמ"א על השולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ח

אם יש לו בנים הרבה ומתיירא שאם ישא אשה בת בנים יבאו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו, מותר לישא אשה שאינה בת בנים, אבל אסור לישב בלא אישה משום חשש זו

התלבטויות בני זוג בנושא הרחבת המשפחה נוגעת פעמים רבות בשאלות של שלום בית. מהיתר חשוב זה ניתן ללמוד כי יש מקום לשקול ויתור על הרחבת המשפחה לצורך שלום בית, ודאי אם הדבר נתון במחלוקת בין בני הזוג, מצב המצריך זהירות רבה על מנת שלא ליצור לחץ שעלול להוביל לקושי זוגי ומשפחתי.

הרב ליכטנשטיין ראה בשאלת תכנון המשפחה ביטוי להתנגשות בין ערכים שונים[16]. ההתנגשות זו אינה התנגשות הנוצרת מהשפעות חיצוניות שהינן בדיעבד בלבד. בראש ובראשונה, מדובר על ערכים הבנויים בתוך המערכת המשפחתית אותה אנו שואפים לייצר. חשיבות של שלום בית בין בני הזוג, חינוך הילדים ללכת בדרכי ה', ועוד, מחייבות אותנו להתייחס למכלול, ולמצוא את האיזון הנכון בין הערכים. בעניין זה מעניין וחשוב בעיני לציין עיקרון נוסף אליו מתייחס הרב מלמד בספרו, בדבר שליחותם ותפקידיהם של בני הזוג בתחומים נוספים, המהווים שיקול בהחלטה להרחיב את המשפחה, או לחילופין להרחיב את העשייה בתחומים שונים[17].

לסיכום

בהלכה קיימות גישות שונות להיקף ורמת החובה של מצוות "לערב אל תנח ידך" – המצווה להמשיך להביא ילדים אחרי קיום מצוות פרו ורבו. יש הרואים בה חיוב, ויש הרואים בה מצווה שהיא "מנהג דרך ארץ".

ראינו שיקולים שונים הנלקחים בחשבון בדברי הפוסקים בשאלת דחיית המצווה.

לעניות דעתי השאלות כאן מאד סובייקטיביות, ועל כל זוג וזוג לבחון שאלות אלו באופן אישי, על-פי הדרכת המקורות, בהתאם למצבם, כוחותיהם הפיזיים והנפשיים, כישוריהם, ושאיפותיהם הכלליות. זאת כאשר לנגד עינינו עומדת השאיפה להרבות טוב; במשפחה, בעם ישראל, ובעולמו של הקדוש ברוך הוא.

 

הערות שוליים

[1]     שאלת המשמעות ההלכתית של אמצעי המניעה ראוי למאמר בפני עצמו. לא ניכנס לדיון זה במסגרת המאמר הנוכחי.

 

[2]     ניתן לשרטט בקווים כלליים שני סוגי מענה שרבנים נותנים לקהל שואליהם. דרך אחת מצפה מקהל השואלים לבוא ולהתייעץ עם הרב והפוסק על כל מקרה מסוים. דרך אחרת היא הדרך של הצגת השיקולים ההלכתיים השונים, ואת דרך הדיון ההלכתי, ולהותיר את ההכרעה בידי השואלים. התנהלויות אלו משקפות תפיסות הלכתיות, ותפיסות של הרבנים והפוסקים בעולמם של השואלים.

בהקשר של השאלה בה אנו עוסקים, היה מקובל אצל רבנים רבים לנהוג בדרך הראשונה, ומצפים כי בני הזוג יבואו בכל פעם לקבל היתר רבני למניעה או דחיית הריון. כיום יותר ויותר רבנים נוקטים גם בנושא זה, כגישה הלכתית כללית, באופן בו מפרטים את המקורות והשיקולים השונים, ומדריכים את בני הזוג לשקול את השיקולים עבורם באופן עצמאי על פי דרכה של ההלכה. כך נוקט הרב יובל שרלו לבאים להתייעץ עמו ובמאמרו המופיע בכתב עת צהר, גליון כז, "דחיית לידה ראשונה בזוג צעיר". כך עולה גם מספרם של הרבנים סתו, "אבוא ביתך" במאמר "תכנון משפחה", ובספרה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, "מהלכת בדרכה", במאמר "חשיבות תכנון מועדי ילודה מבחינה הלכתית", שהדגישה את הסובייקטיביות בשאלות מעין אלו, ואת הצורך החשוב כי בני הזוג יכריעו עבור עצמם, לעומת הפוסק, שככל שיתאמץ, אינו מסוגל לדעת את מכלול השיקולים, ולחוש את מצבם הסובייקטיבי.

[3]     יש שפירשו דבריו בהקשר של אפשרות ח"ו של מיתת הבנים, שלפי דעת רב הונא מביאה לכך שלמעשה האדם אינו מקיים מצוות פרייה ורבייה כאשר הבנים מתו בלא להוליד בנים בעצמם. ויש שפירשו דבריו בהקשר של הליכת הבנים בדרך ה'.

 

[4]     בסוגיה במסכת יבמות (דף ס"א ע"א) נאמר שהנפקא מינה בין חיוב המשנה, ללדת ילדים, לבין המימרא של רב נחמן בשם שמואל, בה נאמר שאסור לעמוד בלא אישה, היא שבכדי לקיים את מצוות פרו ורבו מותר למכור ספר תורה, ואילו בכדי לשאת אישה אחרי קיום פרו ורבו – לא. האם מוכרים ספר תורה בכדי לקיים את דינו של רבי יהושע? גם אחרי שהראשונים פוסקים שדינו של רבי יהושע הוא מדרבנן בלבד, הם חלקו אם חובה זו מצדיקה למכור ספר תורה (כדין פרו ורבו דאורייתא) או לא (כדין "יישא אישה בזקנותו"). לפי בעל המאור, הרא"ש והריטב"א – מוכרים ספר תורה לצורך כך, ואילו לפי הראב"ד – לא. נזכיר שכל הראשונים הללו מסכימים שלא מדובר בדין דאורייתא, ובכל זאת חלקו אם הדמיון למצוות פרו ורבו מצדיקה את מכירת ספר התורה.

 

[5]     בעל המאור כותב שם נ"מ נוספת בעניין נשיאת אישה בתוך ג' רגלים למות אשתו הקודמת: א"נ נ"מ בין דאורייתא לרבנן למאי דאמרינן התם מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעבור עליו ג' רגלים ואם אין לו בנים מותר לו לישא אשה לאלתר מפני ביטול פרייה ורבייה דשמעת מינה הא קיים פרייה ורבייה דאורייתא אסור

 

[6]     הגדרה הלקוחה מפסקו של הרא"ש, יבמות פרק ו אות ט.

 

[7]     השו"ע מפרט כאן את המחלוקת אם מוכרים ספר תורה בשביל זה, המפורטת בהערה 4.

 

[8]     הרב ליכטנשטיין זצ"ל (כפי שמובא בסיכום שיעורו באתר בית המדרש הוירטואלי), מבאר כי לפי הרמב"ן והשו"ע מצוותו של רבי יהושע היא לשאת אישה בת בנים בכדי לאפשר את המשך הילודה, אך אין ציווי על המשך ההולדה:

https://www.etzion.org.il/he/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%95-%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%95-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D6%B6%D7%91%D6%B6%D7%AA-%D7%91

[9]     הרבנים סתו בספרם (שם עמ' 32-33) מביאים מקורות הרומזים על כיוון זה, ואף מציעים כיצד לקרוא את דברי רבי יהושע כך. בדבריהם הם מציעים כי מסקנה זו תהיה תלויה בטעם המצווה. אם הטעם הוא מהחשש שמא ח"ו ימותו בניו, כלומר כדי לוודא את קיום פרייה ורבייה, ניתן להסתפק בלידת בן ובת נוספים, שכן "למיתה דתרי לא חיישינן" (יבמות כב ע"ב).

הרב מלמד (שמחת הבית וברכתו, פרק ה', "פרו ורבו") מחלק בין שתי מדרגות במצוות חכמים, ופוסק כי המצווה הבסיסית היא ללדת 4-5 ילדים. למסקנה זו הוא מגיע על ידי שקלול של שיקולים שונים, ומנמק זאת על ידי שתי סברות עיקריות: הראשונה – "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", ועל כן, אם מדאורייתא יש חיוב ללדת בן ובת, מדרבנן יש חיוב ללדת בן ובת נוספים. הסברה השניה שהוא מציין היא "פוק חזי מאי עמא דבר", מתוך המנהג הרווח אצל שומרי תורה ומצוות.

השיקול השני מעלה נקודה מעניינת בעצם הדיון. מעבר לדיון ההלכתי, נראה שהרב מלמד כותב את הדברים מתוך הבנה שהציבור מעוניין לשמוע תשובה מוחלטת. מסיבות שונות, נראה שהשאלה לא עלתה לדיון באופן זה בעבר. על אף שהדברים פחות חתוכים במקורות, ההגדרות שהוא מביא נועדו לתת קווים כלליים כדי לסייע ביד זוגות וביד פוסקים. וראו בהערה בתחילת הדברים.

[10]    כך מדגיש הרב ליכטנשטיין בשיעורו, 'תכנון המשפחה ומניעת הריון' שנערך על ידי שנערך על ידי אביעד הכהן. https://www.etzion.org.il/he/%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%9F

 

[11]    וכן בהמשך הגמרא בל' ע"ב מובא כי על האב להלביש את בתו ולדאוג לה לנדוניה באופן שיסייע בידה להנשא.

 

[12]    הדברים נפסקו ברמב”ם (הל’ אישות פי”ב הל’ יד), ובשו”ע (סי’ עא סעי’ א). ואין כאן המקום להרחיב בגדרי המצווה.

 

[13]    יבמות ס"ה ע"ב: מתני'. האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו. במשנה ישנה מחלוקת, וכן מהסיפור להלן נראה שעל אף שפוסק לה שאין האישה מצווה, ככל הנראה בזמנם זה עוד לא נפסק והיה ידוע לכל. בכל אופן בהמשך נפסק כתנא קמא שאין האישה מצווה. וכך נפסק בשו"ע (אבן העזר סימן א סעיף יג).

 

[14]    הרב פיינשטיין התנגד להתייחסות לשיקול הכלכלי בהקשר זה, בטענה שבלאו הכי מזונותיו של אדם מוכנים לו. הרבנים סתו בספרם 'אבוא ביתך', במאמרם על תכנון משפחה, הרחיבו על גישה זו גם ממקורות נוספים. כנגד טענות מעין אלו הובאה גם הטענה בדבר החשיבות שלא להזדקק לצרכי ציבור ובכך שאין לסמוך על הנס.

 

[15]    גם הרב פיינשטיין, שהדגיש את חשיבות הבטחון בה' על כלכלתו, הזכיר שמעיקר הדין ההלכה תלויה בכך ש'סיפק בידו'.

 

[16]    בדברים שהובאו בשמו בפתח ספרו של הרב ג. אלינסון 'תכנון משפחה ומניעת הריון', עמ' 4 נכתב: "במרבית המקרים נתקלים אנו בהתנגשות ערכים ואפילו ציוויים"

 

[17]    שמחת הבית וברכתו, עמ' 164: "כאשר יש להם תפקידים חשובים בעלי ערך, והם רוצים למלא את התפקידים הללו יותר מאשר להוליד עוד ילדים, ולהערכתם לא יוכלו למלאם כראוי אם יוסיפו עוד ילדים. וכן כאשר האשה מעוניינת לבטא את כשרונותיה בעבודה המתאימה לה, ואם תוליד עוד ילדים תהיה מתוסכלת מאד".

נראה שהרב מלמד מעלה כאן שני שיקולים – א. מי יודע אם השליחות של הבאת ילד נוסף חשובה יותר משליחות אחרת שהזוג עושה בעולמו של הקב"ה? ב. התסכול של האישה מכך שאיננה מצליחה להוציא לפועל את כוחותיה.

נציין כי אמנם לא ראינו באופן ספציפי במקורות התייחסות לשיקול זה, יחד עם זאת מבין מכלול המקורות שבחנו, בדבר המחלוקת על אופי המצווה, רמת החיוב בה, ומפני מה יכולה המצווה להידחות, נראה כי ניתן להכניס זאת למכלול השיקולים. הרב מלמד מתייחס לכך כשיקול למניעת הריון לאחר קיום מה שהוא מכנה כקיום החיוב מדרבנן ב4-5 ילדים. במצב זה, לתפיסתו יכולים בני הזוג להחליט על הימנעות מהבאת ילדים נוספים, וילדים נוספים מעבר לכך הינם בגדר של 'הידור מצווה'. זאת גם מתוך שילוב של התפיסות הרואות במצווה חיוב גמור לבין גישות שראינו הרואות בה יותר 'מנהג דרך ארץ' וכדומה. כך, ברמה הבסיסית מקיימים את המצווה לגישת אלו הרואים בה חיוב גמור, ואילו בילדים נוספים למעשה הוא מחיל את הגישה הפחות מחייבת במצווה.

מעין דיטשר

בוגרת בית המדרש לנשים במגדל עז, ותכנית מתמידות במתן השרון. בעלת B.Ed ממכללת הרצוג בתנ"ך ותושב"ע, מחנכת ו'מובילה רוחנית' באמי"ת רננים. בעלת תעודת הוראה במחול מטעם מכון וינגייט, ומורה למחול ב'סטודיו גוונא'