חזרה למתן מקוון

מן המצר אל המרחב

הרב דניאל יוסף אפשטיין

להורדה והדפסה:
הורדה הדפסה
יום שני | כ’ באדר | 16.3

בס”ד

אנחנו נמצאים בשעה לא שעה, בזמן שמחוץ לזמן, כאשר העולם עוצר את נשימתו. שגרת החיים התפוגגה, הרחובות שוממים, בהלת הקניות מעמיסה על העגלות מכל הבא ליד וכל אחד נדרש להתרחק איש מאת רעהו.

השאלה הדחופה היא: מה עושים כשאין לאל ידינו לעשות את מה שאנחנו רגילים לעשות ? הבטלה הנכפית עלינו מפגישה אותנו עם עצמינו, היא מכריחה אותנו לא רק להתכנס בבית ולהיצמד למסך בציפייה להוראות המנהיג, אלא לחדש את השיח עם עצמינו, על מנת לצאת מן המבחן לא רק בריאים בגוף ושפויים בנפש, אלא עם תוספת הוויה שיכולה להינתן לנו אם נכוון אליה את כל הכוחות הגנוזים בעומק נפשנו.

בעשייה היומיומית, ובכלל העשייה הוא הלימוד ההופך לשגרה רוחנית, ואפילו התפילה המתקיימת מדי יום כמצוות אנשים מלומדה, מתחבאים עמוק עמוק בתוכנו המשאבים הפנימיים הנדרשים באופן חיוני במצוקת הבידוד הפרטי והלאומי. לא יתכן שנצא מן המצור כפי שנכנסנו אליו. האלטרנטיבה היא בין הכניעה הפסיבית לנסיבות לבין התמודדות שקטה ואמיצה איתן.

בתוך עמי אני יושב והלכתי כמו כולם להצטייד במצרכי מזון ובנייר טואלט, אבל גם, איך לא, בספרים לשהות ממושכת.

הספר הוא הרבה יותר מאשר בן לוויה בימי בידוד ארוכים. הוא מאפשר לנו לבצע את הטרנספורמציה החיונית כאשר המציאות החיצונית משותקת ואינה מספקת לנו את הגירויים המחזיקים אותנו בדרך כלל במצב של טיסה אוטומטית. הכול מושבת : עבודה, לימודים, בילויים ואפילו מפגשים עם בני משפחה וחברים. בדידות גדולה ירדה לעולם.

עכשיו זו השעה למסע הפנימי. הוא יוכל לגלות לנו מרחב שגלינו ממנו, והגילוי הזה יוכל לשחרר את כוחות היצירה הנדרשים כשסדרי העולם יחזרו להיות כתיקונם.

כאמור, נכנסתי לחנות הספרים הקרובה כדי לקבל את הציוד החיוני ליציאה לדרך אל המרחב הפנימי, ושמחתי לראות בין הספרים החדשים המונחים על שולחן בכניסה את ספרו הנפלא של הפילוסוף גסטון בשלאר שתורגם לראשונה בעברית על ידי מור קדישזון. זמן רב חיכיתי לספר הזה שהקסים אותי בנעוריי ומלאכת התרגום הייתה בוודאי אתגר לא פשוט ומלאכת מחשבת. הספר נקרא בצרפתית La poétique de l’espace והוא תורגם לעברית בשם ” הפואטיקה של החלל”.

החלל- כשלעצמי הייתי מעדיף לתרגם את המילה espace במילה העברית מרחב- נתפס בדרך כלל כמיכל גאומטרי ואסטרונומי המקיף אותנו ומשמש יסוד לקיומנו. הוא תחום, מדיד, נייטרלי. ואולם בשלאר, פילוסוף של המדע שהפך לפילוסוף של הדמיון הפואטי, הוא פנומנולוג מזן מיוחד. הנושא המובהק שלו הוא החלימה בהקיץ, ואין פלא שכבר משחר ימיי, בהיותי ילד חולמני וקשוב לספרות ולשירה , נמשכתי אל הפילוסוף הזה הדולה ומשקה מן המשוררים הגדולים והקטנים בספריו על הדמיון.

בשלאר מוציא את המרחב מידי הפילוסופים המסבירים אותו כקטגוריה מופשטת השווה אצל כולם ומחזיר אותו למקומו הנכון בחיינו, כלומר לפעילות היוצרת של החלימה. בקריאתו הנלהבת בספרי השירה, הוא מתאר כיצד מתהווה בנו המרחב שבו אנו חיים, הוא מראה כיצד מתמזגים הפנים והחוץ, המרחב הפנימי והמרחב החיצוני, בחלימה הפואטית, כאשר המקור הפעיל של המרחב הזה הוא הנפש הפואטית.

המהלך הזה, המעביר אותנו מן הפעילות השכלית של ה animus אל הפעילות השירית של הanima  יכול להיות חיוני עבורנו בעת הזאת.

זו לא בריחה אל עולם דמיוני, אלא התרחבות הנפש בהתאם ליכולות הבלתי- מוגבלות של הנשמה. עבור הפילוסופיה הפואטית של בשלאר, ” נפש ונשמה אינן מלים  נרדפות…המילה “נשמה ” היא מילה אלמותית…זו מילת הנשימה. ”

בשלאר היה בוודאי שמח לשמוע שבלשון הקודש הנשמה נגזרת מן הנשימה…

כשהוא מתייחס לצייר ז’ורז רואו, בשלאר כותב שכדי לאהוב ולהבין את ציוריו , הצופה צריך “להשתתף באור פנימי שאינו השתקפותו של אור מן העולם החיצון “.

אני שומע את הפילוסוף ונזכר במדרשו הפואטי של רבי שמלאי במסכת נידה ל-ב , על חלימתו  של העובר ברחם :

” נר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן, ורואה חלום באספמיא. ”

החלום, ובמיוחד בחלימה הפואטית שבה הנשמה  שרה, הוא מה שנשאר מן החלימה מירחי קדם. מלאך השכחה לא מחק לגמרי את היכולת הנפלאה הזאת להשתחרר מכבלי ההיגיון ולשוטט במרחביה. המילה מרחב, כמו המילה נשמה, אינה מצביעה על מושג מופשט, היא לא שם עצם אלא שם הפועל. זו מילה דינאמית, וכשמבטאים אותה נכון, עם תנועת הפתח, היא מפיחה בנו תעצומות חדשות.  בשלאר מצטט את המשורר רילקה האומר :

” מבעד לכל ההוויות

נפרש מרחב יחיד במינו

מרחב פנימי של העולם.”

תאמרו: זה מה שאנחנו צריכים בשעה זו, משוררים ? ומה עם החרדה הקיומית, והדאגה לכל מי שיקר לנו, ולגורל האנושות ? הנה תשובתי :

בורא הנשמה, המנשים אותה באפינו בכל רגע, יודע שנהיה כלואים במצרי הגוף , ובזמן המיוחד הזה הוא נוטע בתוכנו את הנשמה האלמותית, כלשון הברכה : ” וחיי עולם נטע בתוכנו. “. בנשימתו, הוא פותח עבורנו מרחב אינסופי שאיש אינו יכול לקחת מאתנו. נאבק במגפה ובבידוד שהיא כופה עלינו בתבונה, בשמירה על ההוראות ועל ההיגיינה, אבל לא פחות עם הרחבת המרחב הפנימי. כך נשמור על אנושיותה של הקהילה האנושית, איש איש בביתו ובהתאם לכוחותיו ויכולותיו. כך נתגבר על הפניקה ההופכת כל אחד לזאב המוכן לטרוף את הזולת כדי להיות ראשון בתור.

הנשמה גואלת אותנו מבית-הכלא של הבדידות וכשנקשיב בשקט למה שהיא לוחשת לנו, נוכל לא רק לשרוד אלא להתרחב, להתחבר, ולצאת מן המצר עם עולם פנימי מורחב.

הלוא כל התורה נקראת שירה, שירת הלב, מן הבית של בראשית עד הלמד של ישראל. כל התורה היא נשיפתו הארוכה והאוהבת של הבורא.במרחב הצר של הבידוד הכפוי, ניתן לעצמנו את האפשרות לגדול, כי זה כל האדם: להיות בה-בעת כאן ושם. בנו נפגשים הסופי והאינסופי, החולף והנצחי, מתחבקים ,ומנחמים אותנו.

האם אפשר להפסיק את ההרהורים האלה בלי להזכיר ולקרא שוב את מי שקיימה בעצמה את כל מה שנאמר כאן, תחת הכיבוש הגרמני ובהמתנה לגירוש אל מחנות המוות, הלוא היא אתי הילסום ,הכותבת ביומנה הנושא את השם הרילקאני  ” השמים שבתוכי ” :

” כל חיי הם התכנסות אחת גדולה בתוך עצמי, באחרים, באלוהים. וכשאני אומרת שאני מתכנסת בתוך עצמי, בעצם אלוהים הוא שמתכנס בי. החלק האמיתי והעמוק שבי, שמקשיב לחלק האמיתי והעמוק שבזולת. אלוהים מקשיב לאלוהים ”

נסיים עם שלוש מילים מאת המשורר האלוהי, מילים עצומות ומעצימות של תפילה והודיה :

” …בצר הרחבת לי…” ( תהילים  ד-ב )

 

 

הרב דניאל יוסף אפשטיין

הרב דניאל יוסף אפשטיין

עוסק בפילוסופיה יהודית וכללית, בהגות יהודית בת זמננו ובפרשנות המקרא. מלמד במתן בשיעורי הקהל הרחב, בתכניות בית המדרש 'רימונים' ו'עיינות'. מרצה במדרשת לינדנבאום ובמכון לפסיכואנליזה באוניברסיטת תל-אביב. מוסמך לרבנות, מכון הרי פישל ובעל תואר שני, אוניברסיטת שטרסבורג, צרפת. פרסם מאמרים בכתבי עת שונים בעברית ובצרפתית. ערך ותרגם את הספר "פרקים במשנתו הפילוסופית של עמנואל לוינס" שיצא לאור בתשנ"ז בשיתוף מתן. ספרו "קרוב ורחוק, על משנתו של עמנואל לוינס" יצא לאור בתשס"ה בהוצאת משרד הביטחון. תרגם את הספר "קריאות תלמודיות" מאת עמנואל לוינס בהוצאת שוקן.