פֻּשׁ_שבוע לפרשת אחרי מות-קדושים

הרבה אנשי חינוך מדברים על המשמעות של אוכל בתוך מסגרת הקשר שבין הורים לילדים, ובתוך המעשה החינוכי. הילד לומד לסמוך על הוריו דרך סיפוק הצורך הראשוני ביותר של הזנה, וכשהוא גדל הוא לומד הרבה יותר דרך האוכל – דרך שאלות של גבולות, חינוך לנימוסים. הרבה מהקשר המשפחתי שמדגיש גם את הערכים המשפחתיים ואת הסיפור המשפחתי נסוב סביב שולחן האוכל. פעם זה היה ברור מאליו, אבל היום רבים צריכים להדגיש את החשיבות של סעודה משפחתית משותפת.
גם הקשר הראשון של האדם עם הקב”ה היה דרך האוכל – ה’ סיפק את פירות הגן עבור האדם, וגם הגביל אותו במה שהוא יכול לאכול. גם המרידה הראשונה באה לידי ביטוי כשהאדם אכל מהעץ שנאסר עליו. ממילא, לא מפתיע למצוא גם את האוכל גם בסיפור נידודי ישראל במדבר, וגם תופס מקום מרכזי במצוות התורה.
מצווה אחת כזאת זכתה לפירושים שונים ומגוונים של חז”ל – “לא תאכלו על הדם”. המשך הפסוק “ולא תנחשו ולא תעוננו” הוביל פרשנים להבין את האיסור במסגרת האיסור על חוקות הגויים, כסוג של כישוף. אולי בשל הדמיון לפסוק “לא תעמוד על דם רעך” פירש הרשב”ם את האיסור כנוגע לארוחה שאוכלים על קבר המת. אולי זאת הסיבה שחכמים דרשו מפסוק זה שלא עושים סעודת הבראה על הרוגי בית דין, וגם הסנהדרין שהרגו את הנפש צמים. אבל יש גם פירושים נוספים. על בסיס הסיפור על לוחמיו של שאול שעטו אל השלל אחרי יום מלחמה ללא אכילה ו’אכלו על הדם’ יש שפירשו איסור לאכול מהבשר לפני צאת הנפש, או לפני זריקת הדם על המזבח. אחרים הבינו שכאן האיסור שעליו עובר הבן הסורר והמורה, שאוכל (יותר מדי) ומשלם על כך בדמו ובנפשו.
המדרש עמד על הצד השווה שבין כל הפירושים, בכך ששם לב לאיסור הערלה שמופיע מיד לפני. איסור הערלה דורש מהאדם להמתין (שלש שנים!) לפני שהוא אוכל. וכך גם שאר האיסורים שנלמדים מאיסור האכילה על הדם (דם של הבהמה, דם של הרוג, דם האדם האוכל) נוגעים ליכולת של אדם לנהוג באיפוק, להפגין רגישות ויכולת דחיית סיפוקים. לא לחינם האיסור מופיע יחד עם איסורים נוספים תחת הכותרת קדושים תהיו. כמו שנלמד מ’מבחן המרשמלו’ היכולת להגיע להישגים, ובמקרה הזה הישגים רוחניים, מתחילה מיכולת דחיית הסיפוקים, מהיכולת להרים את העיניים לרגע מהכאן והעכשיו, ובכך לקנות את המידות שיאפשרו נגיעה בקדושה ובנצח.