פֻּשׁ_שבוע לפרשת אחרי-מות
הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג
לעיתים יש פער בין איך שאנשים תופסים מעשים מסוימים, לאופן שהתורה מתייחסת אליהם. ולעיתים יש פער גם בתוך התורה עצמה לאותו מעשה. בפרשתנו התורה מתייחסת למי שזובח מחוץ למקדש, ולדעת חלק מהפרשנים מדובר על זביחה לשם אכילה, ולא לשם הקרבת קרבן. וכך היא קובעת: “דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך”.
אנחנו בד”כ מתייחסים לשפיכות דמים בהקשר של רצח (“שופך דם האדם באדם דמו ישפך”), ולא לאכילת בשר רגילה. אמנם בתקופתנו צמחונות נפוצה יותר, ואנשים רבים יותר סבורים ש”בשר הוא רצח”, אבל צמחונים גם לא מתלהבים מדי מקורבנות.
ההפתעה היא לא רק בעצם היחס המחמיר לאכילת בשר מחוץ למקדש, והגדרתה כ’שפיכות דמים’ אלא בכך שבהמשך נגלה שכשיכנסו לארץ ישראל יהיה מותר לאכול בשר ואדרבא: “רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת… רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכו כמים”. כאן שפיכות הדמים היא דרישה ולא קביעה שיפוטית. למעשה, כבר בפרשתנו הותר בשר ציד של חיות ועופות, וגם אצלנו מופיעה הדרישה: “ושפך את דמו וכיסהו בעפר”.
אז מתברר שהיחס לאכילת בשר משתנה לאורך התורה. אמנם לאחרונה המילים “זה תלוי הקשר” נוצלו לרעה, אבל האמת היא שדברים אכן תלויים בהקשר. המותר והאסור תלוי בהקשר – ולכן אכילת בשר נאסרה לאדם הראשון והותרה לנח ובניו, ובשר תאוה נאסר במדבר (לחלק מהדעות) והותר בכניסה לארץ.
אבל גם השפה משתנה בהתאם לנסיבות. במצב מסוים אכילת בשר כוללת שפיכות דמים, ובהקשר אחר שפיכת הדם (וכיסויו) מתירה את האכילה. גם בנוגע להרג בני אדם, ההקשר הוא משמעותי. בפרשתנו מוזכרת הקביעה “וחי בהם”, שלפי חז”ל קובעת את ערך החיים הגבוה, אך יש מקרים שבהם הריגה נכונה – במסגרת מלחמה לדוגמה.
בימים אלו של מלחמה, השמירה על חיי אדם כוללת גם נטילת חיי אדם, ובמיוחד של אנשים שהשילו מעצמם צלם אנוש, ואף לבהמות לא נדמו. ולוואי שנצליח לזכות להבטחת התורה: “ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם הדם וחי בהם אני ה'”.