פֻּשׁ_שבוע לפרשת אמור

בסוף פרשת אמור התורה מספרת סיפור אודות בן של ישראלית ומצרי שרב עם בן ישראלית וישראלי ומתוך כך הגיע לנקיבת שם ה’ וקללתו. באופן מפתיע יחד עם דין המגדף, התורה מתארת באופן כללי את הדינים שקשורים לאדם שמכה אדם אחר, שפוגע בו פיזית בלי להרוג אותו או פוגע בבהמה.
מה הקשר בין הדינים הללו? מדוע התורה מחברת ביניהם דווקא.
ראב”ע ופרשני פשט אחרים עומדים על ההקשר של הסיפור. האנשים כאן הם ניצים. בספר שמות אנשים ניצים פוגעים בטעות באשה הרה, ובספר דברים מסופר על אנשים ניצים, כשאשת האחד באה להציל אותו על ידי פגיעה במבושיו של רעהו. האשה החכמה מתקוע בספר שמואל מספרת סיפור על שני אחים נצים שהאחד הרג את רעהו, ורומזת בסיפור הזה גם לקין והבל. כלומר, פעמים רבות כשאנשים רבים הם באים לפגוע זה בזה, בין בפגיעות גופניות או במוות, או באנשים תמימים שעומדים מהצד.
ואמנם, בספר שמות כשמשה פוגע בניצים הללו, ומנסה למנוע מהאחד להכות את רעהו, הרשע מפנה את כעסו דווקא כלפי משה, שמנסה לתפוס כאן עמדת הנהגה. גם על דתן ואבירם נאמר ” אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'”. הכעס כלפי ההנהגה האנושית תופסת לבוש גם ככעס על ההנהגה הא-להית ולהפך.
פרשתנו מנכיחה את מגוון הפעולות שאנשים עלולים להגרר אליהם מתוך ניצות ומריבה – פגיעה ברכושו של האחר, בגופו של האחר או בנפשו או יציאה נגד ה’אלהים’, בין אם מדובר בדיינים ובין אם מדובר בקב”ה.
בכריכת הדברים הללו יחד, יש שיראו כאן את ענוותנותו של הקב”ה, שכורך את הפגיעה בו עם פגיעה באחרים. יש שיראו כאן הדגשת הקשר דרך צלם א-להים שבאדם. יחד עם זאת, אפשר לומר שיש כאן הגדרה של גבולות הגזרה של מריבה. אפשר לריב אבל לא לפגוע. אפשר להיעלב, אפילו להוכיח את הרע כדי לא לשנוא בלב, אבל צריך למצוא פתרונות למחלוקות שלא כוללות שבירת האדם או שבירת כלים.