פֻּשׁ_שבוע לפרשת בא

כל שנה לקראת פסח מתחילות בדיחות על כך שאבק זה לא חמץ וילדים אינם קרבן פסח. ובאמת, בניגוד לעמים מסביב, התורה יצאה באופן נחרץ נגד קרבנות אדם. עם כל הקושי, הילדים (ובטח הוריהם שעובדים עוד יותר קשה) אינם קרבן. ובכל זאת, יש בתורה, ובכל הנוגע לקרבן הפסח במיוחד, רמיזות עדינות להקרבה הנדרשת מאיתנו, ולמרכיבים מסויימים של קרבן.
ברית המילה שמטרימה את קרבן הפסח דורשת הקזת דמים. בספר ויקרא נגלה שבעל חיים צעיר צריך להיות שבעת ימים עם אמו ורק מהיום השמיני והלאה ירצה לקרבן לה’. באופן מקביל – גם אם שונה לחלוטין – ילד מישראל נימול ביום השמיני.
קרבן הפסח הוקרב במסגרת משפחתית, בבית. הדם על המזוזות ועל המשקוף הופך את כל הבית למזבח, ורומז שלצד קרבן הפסח עצמו, בעצם הסימון, המשפחה שבפנים ‘נכנסת למזבח’ או ‘עולה עליו’ ומתקרבת לה’.
למרות שבסיפור העקידה, המוכנות להקריב מעצמנו ובשרנו הועתקה להקרבת בהמה, היסוד הנפשי של קירבה והקרבה, מקבלת עיצוב מחודש ומעודן בתוך מסגרת היחסים עם עמנו וא-להינו. במחוייבות הדתית, החל מרגע הולדתנו כעם, שלובים זה בזה מרכיבים של הקרבה שמייצרת קירבה.