פֻּשׁ_שבוע לפרשת בא

במשא ומתן הרשמי של משה ואהרן, בשם ה’, מול פרעה, מופיעות שתי דרישות. הדרישה הראשונה היא “שלח את עמי ויחגו לי במדבר”. בהמשך הדברים בקשה זו חוזרת כך: “נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה’ א-להינו”. הדרישה השניה, עשויה להתפרש כאותה דרישה בדיוק או כדרישה רחבה בהרבה: “שלח את עמי ויעבדוני”.
נשים לב שמשה לעולם לא אומר שהם מתכננים לחזור. הוא לא מבקש לצאת לשלשה ימים, אלא מציין שהזביחה תהיה במרחק שלשת ימי הליכה: “דרך שלשת ימים”. כמו כן, הבקשה הרחבה “ויעבדוני” רומזת שבני ישראל יחליפו את עבדות פרעה בעבדות או עבודה אחרת, עבודת ה’. גאולת מצרים, כמו בגאולת קרקעות לפי חלק הדעות, לא משחררת את העבדים או את הקרקעות, אלא רק מחליפה עליהם בעלות, לבעלות קרובה מתוך המשפחה. ההנחה שביקשו לצאת כדי לעבוד את ה’ מסבירה מדוע לא אמרו שיחזרו.
ועם זאת, הבקשה הרשמית הראשונה לא מתייחסת לעבדות או לעבודה, אלא דווקא לחגיגה: “ויחוגו לי במדבר”. בתנ”ך נמצא את השורש חו”ג (שפירושו להקיף) בשני הקשרים שונים – בהקשר של המועדים, החגים, שחוזרים במעגליות, ובהקשר של חגיגות, מסיבות, שם רוקדים במעגלים.
האם אמורים לחגוג בחגים: “שלש רגלים תחג לי בשנה”? חז”ל העלו את האפשרות הזאת, אך הגדירו את חובת החגיגה כהקרבת קרבן. ההקבלה בין “ויחגו לי” ל”ונזבחה לה’ א-להינו” תומכת בהגדרה הזאת.
ובכל זאת, התורה בוחרת לציין את הקרבת הקורבן במושג חגיגה. עוד לפני הבקשה שבני ישראל יעבדו את ה’, הדרישה היא שבני ישראל יחגגו לה’. ובניסוח של בית הלל בברייתא: “חגיגה ישנה לפני הדיבור (לפני מתן תורה)”. לפני עבודת ה’ יש שמחה עם ה’. לפני מתן תורה, לפי בית הלל, מקריבים קרבנות שלמים שיוצרים שלום בין אדם לבוראו. את מתן תורה חגגו, כמו שחוגגים את יום הכניסה ל”עול” מצוות.
בני ישראל מחליפים את עבודת פרעה בעבודת ה’, אבל הם נכנסים לעבודה זו מתוך שמחה, מתוך קרבה, מתוך כריתת ברית שיש בה שני צדדים. יש בתורה חלקים רבים מחייבים ומאתגרים, אבל המסגרת של התורה היא כזו שיש בה גם לא מעט מרכיבים של חגיגה.