פֻּשׁ_שבוע לפרשת בהעלותך

החופש הגדול הממשמש ובא לפתחנו. כהורים, אנחנו פעמים רבות נשב עם הילדים שלנו (בעיקר המתבגרים) ונחשוב יחד על רשימת דברים שאפשר/שמתוכנן לעשות בקיץ.
אפשר לגשת לכך מהכיוון שרוצים לנצל את הקיץ ולהספיק כמה שיותר, ולצאת מהצד השני עם המון הישגים. אכן יש גם ילדים כאלו, שזה מה שהם צריכים ורוצים.
מאידך, לפעמים הרשימה היא רשימה של אפשרויות, שהמטרה היא לא להספיק, אלא לדאוג שהילד יהיה עסוק. שלא ישב (יותר מדי) בשעמום, אלא יהיה בעשייה. מה בדיוק עושים פחות משנה, וברגע שמוצאים משימה ועסוקים בה זה מספיק.
זה נכון לא רק לגבי הורים, אלא לגבי כל אחד ואחת והשאלה איך הם ממלאים את הזמן הפנוי שלהם.
סוגיה זו מתחברת לסוגיה הלכתית שעולה סביב פרשת השבוע – דין “עוסק במצווה פטור מן המצווה” שנלמד מכך שטמאי הנפש פספסו את מצוות הפסח בגלל שהם עסקו במצווה של קבורת המת.
ישנה מחלוקת ראשונים האם הפטור הוא רק כשאי אפשר לעשות את שתי המצוות בו זמנית (סוג של אנוס) או שגם אם אפשר לעשות את שתי המצוות, אפשר להמשיך במצווה שהתחיל ולא לעצור ולעשות עוד מצווה על הדרך.
ואפשר שמחלוקת הראשונים היא בדיוק זאת – האם אנחנו רוצים “להספיק” עוד ועוד מצוות, להכניס לאמתחתנו זכויות נוספות והישגים רוחניים ודתיים עד כמה שניתן. או, לחלופין, אנחנו מחפשים להיות עסוקים בקודש, ואין לאן לרוץ ואין לאן למהר, העיקר שאנחנו נמצאים בתוך עשייה דתית.
בשביל רובנו, אני חושבת שזו שאלה שמשתנה מתקופה לתקופה (ובודאי מאדם לאדם). יש תקופות שאנחנו באטרף של עשיה והספק, ויש תקופות, שאנחנו אולי מאוד עסוקים בדברים אחרים, או שזכינו לקצת נחת והאטת הקצב, שההספקים לא חשובים אלא עצם העיסוק בקודש והחיבור לריבונו של עולם.