פֻּשׁ_שבוע לפרשת בחוקותי

הן ספר ויקרא והן ספר דברים מסיימים בכריתת ברית. בריתות יכולות להיווצר דרך מעשים, בברית דמים, כמו ברית בין הבתרים, ברית מילה או ברית האגנות, והן יכולות להתבסס על הבטחות ואיומים במקרה של הפרת הברית, כמו בדברי הברכה והקללה שמופיעים בפרשתנו ובפרשת כי תבוא בספר דברים.
הצד השווה שבין שני פרקי ההבטחות והאיומים, כאן ובספר דברים, היא העובדה שהסנקציות אינן סוף פסוק. בשתי הבריתות הללו אנו מגלים מעין “אפילוג”. בספר דברים, האפילוג מציג את האפשרות – ואולי אפילו את ההכרח – בחידוש הברית. גם אם הברית הופרה והסנקציות הופעלו, תמיד יש אפשרות של תשובה – בין אם ה’ הוא שמשיב את ישראל, ובין אם ישראל שבים בעצמם. בין אם התשובה היא שיבת העם לארצו או שיבת העם לא-להיו. האפילוג מדגיש שהפרת הברית אינה ביטול הברית.
בספר ויקרא לאפילוג יש אופי אחר. הוא מביא בפנינו רשימה של אפשרויות הקדשה לה’. כלומר, אחרי הברית לא מדברים על הנפילה, אלא דווקא על התעלות. לא מדברים על בנייה מחדש של מה שהתפרק, אלא על בניית עוד קומה על פני הברית. בתוך הברית יש שלל דרישות, אבל מעבר לברית אפשר להוסיף עוד. כמו בכל מערכות יחסים, חשוב להניח את התשתית, ואת מערכת הציפיות, אבל הרבה ממערכת היחסים נבנה על החלק ש”מעבר”. על הנתינה שהיא בלי תמורה, ומעבר לציפיות.
אז שתי הבריתות בתורה מאירות שני היבטים של מערכות יחסים. ההיבט שבו יש נפילה וצריך ללמוד איך לבנות דברים מחדש. אבל לפני שמגיעים לזה, דווקא בספר ויקרא, ספר של קדושה והתעלות, מופיע ההיבט של בניית קומה נוספת. ולמרות שיש משהו “מבאס” בקריאה רשימה ארוכה של קללות, בהיחשפות לרגשי הכעס של ה’ והעקשנות שלו כלפי העקשנות שלנו, עדיין התורה מניחה שאפשר לשים את הקללות בצד, להתייחס אליהם כמשהו שלא חייב לקרות, ולהציע אלטרנטיבה של רצון טוב ואהבה.