פֻּשׁ_שבוע לפרשת בשלח

כאב גדול מלווה את חיינו בתקופה האחרונה. ולצד הכאב, תסכול גדול; על האופן שבו ההנהגה שלנו מתמודדת, על האופן שבו אנחנו חוזרים לויכוחים הישנים שלנו, ועל התקשורת שמלבה מחלוקות, מקדמת אג’נדות ולא לוקחת אחריות.
ונראה שבפרשה שלנו אפשר לזהות את היחס בין הקבוצות השונות והאחריות שלהם למפלת מצרים.
לאורך המשא ומתן בין משה לפרשה ישנה עמימות מסוימת. הבקשה הראשונה של משה היתה ללכת מרחק (לא זמן!!) של שלשת ימים כדי לזבוח. אף אם זה לא נאמר, היה ניתן להסיק שיחזרו. בהמשך דובר על ‘לעבוד’ ו’במדבר’, באופן כוללני יותר, עד שלבסוף הדרישה הפכה לנוסח קבוע ‘שלח את עמי ויעבדוני’.
בפרשתנו, כשנהפך לבב פרעה ועבדיו “וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ”, ברור שהם הבינו היטב שאם בני ישראל הולכים לעבוד את ה’, הם מפסיקים לעבוד את מצרים. ככה פשוט.
אז מה שינה את דעתם של פרעה ועבדיו?
שני דברים.
קודם כל נוצר סדק ב”פאסון הא-להי”. לרגע פרעה ואנשיו חשבו שהא-ל הגדול הוא לא כל כך גדול, והוא לא באמת מוביל את עמו הלאה למדבר. אם בני ישראל ‘נבוכים בארץ’, אולי גם הא-ל שלהם נבוך. לרגע פרעה ועבדיו חשבו שהכח עוד בידיהם.
אבל יש נקודה נוספת. לפני שנהפך לבב פרעה ועבדיו אנחנו מגלים ש: “וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם”. אומרי השמורות, הקונספירטורים ובעלי הטור בעיתון הציגו נרטיב אלטרנטיבי. הם טוענים שהעם ברח, כלומר שמראש יציאת ישראל היתה מוגבלת. העובדה שהעם טרם הספיק ללכת ‘דרך שלשת ימים’, ובכלל, שהמסלול של בני ישראל לכאורה הוביל חזרה למצרים, לא שינתה. אפשר במקביל לומר שבני ישראל חוזרים, וגם לטעון שהם בורחים. כל זאת, תוך שכחה שלפני רגע כולם קמו באמצע הלילה כדי לגרש את בני ישראל.
הפובליציסטים הללו, “דעת הקהל”, שאולי ידעו על תנאי המשא ומתן ואולי לא, שראו את מצרים הולכת לאבדון, הם אלו שידחפו את מצרים לתהום עצמה. הביקורת על העם שבורח, שרומזת לביקורת על הממשלה שאפשרה זאת, ה’הגדה’ הזאת, היא אולי זאת שדוחפת את פרעה מעבר לקצה.
אין ספק שפרעה אחראי על מעשיו, וגם עבדיו שמצטרפים יבואו על עונשם, אך לדינמיקה עצמה יש כח להכביד את לב פרעה, ולדחוף אותו לעשות דברים שהשכל מתנגד להם.
בימינו כולנו קצת פובליציסטים, מנסים לנווט את הספינה מהמקלדת. יש בכך הרבה טוב, כשאנחנו מנכיחים את הערכים שלנו ומבקשים להפוך אותם לחלק מהשיח הציבורי. בדמוקרטיה חשוב שההנהגה תתן גם דין וחשבון לעם. ועדיין נדרשת זהירות רבה, בוודאי של אלו שיש להם מיקרופון ולא רק מקלדת, להכיר במגבלות הידיעות, לפתח תודעה היסטורית, לדבר על סמך מידע ברור, ולקחת אחריות על המקומות שדוחפים אליהם.