פֻּשׁ_שבוע לפרשת בשלח

אם בר או בת המצווה של עם ישראל הוא במעמד הר סיני בפרשת יתרו, אז פרשת בשלח מתארת את תקופת הינקות של עם ישראל. כידוע, גם אחרי בר ובת המצווה הורים נדרשים להמשיך ולחנך את ילדיהם (המתבגרים), ואולי אפילו ביתר שאת. אבל החינוך מתחיל עוד לפני. וכפי שרואים בפרשתנו – החינוך עובר בעיקר דרך האוכל.
המפגש בין הורים לילדיהם הוא מפגש של חסד ודין, הענקה וגבולות. וכך גם בין ה’ לבנו בכורו ישראל. ה’ מוציא את ישראל ממיצרי – או צירי – המצרים, בוקע עבורם את הים, ומוליד אותם למציאות חדשה, מציאות של סמביוזה מוחלטת בין העם הילוד לא-ל ההורה. וכעת, עוד לפני קביעת נורמות התנהגות מחייבות, מערכת היחסים נבנית סביב האוכל.
בני ישראל יבכו כל פעם שירגישו מחסור. ואז הם יראו את התגובה הא-להית, שכוללת גם סיפוק צרכים (מים, בשר, לחם) וגם נסיון, או התנסות, שם בני ישראל מתנסים שוב ושוב, במערכות הא-להיות. לצד המים הם יקבלו חוק ומשפט “ושם ניסהו”. לפי הרמב”ן אלו ירגילו אותם כיצד לחלוק את המים. דרך האוכל הם יגלו מה זה שיווין (והסתפקות במועט), והם יגלו ויתרגלו שיש שבת. השבת תבוא דרך התנסות התנהגות “למען אנסנו”, והיא מכילה גם שינוי מחשבתי-תפיסתי.
את התורה אי אפשר לקבל ביום אחד, והרגלים אי אפשר לשנות בבת אחת. למרות האמונה שהתורה מכילה אמת נצחית, עם ישראל מקבל אותה לאט לאט, תוך ניסוי וטעיה, תוך עידוד וחיזוקים חיוביים “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך”.
גם בדורנו, אנחנו מתבקשים לשנות הרגלים, לשנות מחשבות, ללמוד דברים חדשים. אנחנו רוצים שזה יקרה עכשיו ומיד, אבל כדאי לזכור שזה עשוי לקחת זמן. נראה במצב הזדמנות שנקרתה לדרכינו לתרגל ולהתרגל לצורות חשיבה חדשות, להרגלים חדשים. להטמיע את זה לא רק במחשבה, אלא גם במעשים, בתרגול יומיומי של חסד וערבות הדדית, ושל צורות תקשורת חדשות.