פֻּשׁ_שבוע לפרשת דברים

מכירים את זה שאתם מתנהגים באופן נחמד, אם כי לא הכרחי, לאנשים אחרים, שאולי זה לא מגיע להם? מצד אחד, יש איזה מקום שהצד השני יכיר בכך שנחמדים אליו וזה בכלל לא הכרחי. מצד שני, הארת הנקודה הזו פוגעת בנחמדות. להגיד “אני נחמד אליך למרות ש…” / “אני מתאמץ עבורך במיוחד חרף…” מקהה את העוקץ, ומוריד את הערך של עצם המאמץ. אבל מצד שני, קשה להעריך את אותה נחמדות בלי להבין שהיא לא מובנת מאליה.
לפעמים האדם עצמו, שעושים כלפיו את החווה יודע להעריך את מקומו ואת ערכה של המחווה. ולעתים, נדרשת עין חיצונית להאיר שהיה כאן מעשה יוצא דופן ובעל ערך.
נדמה שיש בכך הסבר לפער, לכאורה, בין פשוטו של מקרא לבין דברי המדרש שרש”י מצטט. התורה פותחת ברשימה של שמות של מקומות, שמגדירה את המקום או המקומות שבהם משה רבינו נאם לבני ישראל בסוף שנת הארבעים ליציאה ממצרים. אבל רש”י מזהה כאן רמזים לחטאים השונים של בני ישראל במדבר: “לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן את כל המקומות שהכעיסו ישראל את המקום, סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל”. לפי רש”י, החטאים לא מוזכרים בקול, אלא רק נרמזים. אם מטרת התורה רק לרמוז, מדוע רש”י מוצא לנכון לפרט את כל אחד מהחטאים הללו?
נדמה שהתורה קובעת שהנאום של משה מגיע אחרי מסע לא פשוט במדבר, ובתום התקופה הזו ה’ עדיין עם ישראל, ומשה עדיין מכין אותם לקראת הכניסה לארץ המובטחת. ובכל זאת, זה לא מובן מאליו. דברי המדרש מזכירים לנו שהיחס של ה’ ושל משה אלינו הוא חסד גדול, שלא בהכרח מגיע לנו. ככל שאנחנו נבחר לזכור את המקומות בהם חטאנו, כך גם נוכל להעריך יותר את האהבה של ה’ ושל משה אלינו.
למעשה גם בהמשך הנאומים של משה, לא נראה שהוא יבקר את עם ישראל רק לשם התוכחה. הוא יזכיר את חטא המרגלים, כדי להתמודד עם הרגשות שבבסיס החטא הזה, ולשכנע שכיבוש הארץ הוא אכן אפשרי. והוא יזכיר את חטא בעל פעור בהמשך, כדי להזכיר שאנחנו צריכים להמשיך ולהיזהר ואיננו חסינים מפני חטא, וגם לא מפני תחושת גאווה רוחנית. משה כאן כדי להנהיג וכדי לחזק את עם ישראל, והפרשנים כאן כדי להזכיר לנו להעריך את זה יותר.