פֻּשׁ_שבוע לפרשת האזינו

אנחנו עומדים בפני ראש השנה, ושבת שובה, כשניחוחות של תשובה נישאים באוויר. ישנה מחלוקת מוכרת בין החכמים לאורך הדורות, האם גאולה תלויה בתשובה. בפרשה הקודמת, פרשת ניצבים, קראנו כיצד עם ישראל ישוב אל ה’, ואז ה’ ישיב אותו אל ארצו. מכאן ניתן להבין ששיבה לארץ תלויה בשיבה לה’. מצד שני, בפרשת האזינו, הדברים מתוארים אחרת. ה’ יקום דם עבדיו בלי קשר לשאלת אם עבדיו יעשו תשובה, משיקוליו הוא.
ונראה מתוך הפסוקים שהשאלה אם גאולה תלויה בתשובה, קשורה גם לשאלה כיצד העמים מסביב יגיבו לעונשים שעם ישראל מקבל. בפרשה הקודמת, העמים מסתכלים על שממת הארץ ושואלים “על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת”. הגויים מבינים שהעונש לעם ישראל וחורבן הארץ הם תוצאה ישירה של מעשיהם. ממילא, מעשי בני ישראל הם שישיבו אותם לארצם.
אבל בפרשת האזינו החשש הוא שהגויים אינם מבינים: “פן ינכרו צרינו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה’ פעל כל זאת”. בשירת האזינו הגאולה (או ההצלה החלקית) איננה תלויה בתשובה, כי גם הגויים אינם מבינים. לא את מושג החטא, ולא מי מפעיל העונש.
בראש השנה אנו מתפללים שהעולם יכיר במלכות ה’. מתברר שברגע שהעמים מכירים במלכות ה’, ורואים את טביעות ידיו בעולם, כך הציפיה מעמו של ה’ גדלה. כאשר שם ה’ מתחלל בעמים, גם מעם ישראל יש דרישות נמוכות יותר. ואולי זה חלק מהסיבה שזכינו בדורות אלו לשוב לארצנו.
ולוואי שנצליח לזכות בארץ ישראל בזכות ולא בחסד, שלא רק שה’ ישיב אותנו לארצנו, אלא גם ישוב לשכון בתוכנו. לא רק “ושב ה’ את שבותך” אלא גם “שובו אלי ואשובה אליכם”.