פֻּשׁ_שבוע לפרשת וארא

כולנו יודעים שאנשים בסיטואציות שונות מתנהגים בצורה שונה. לפעמים כשמדברים עם מישהו עם מבטא, גם המבטא שלנו מתחדד. לפעמים בין חברים מסוימים ההומור פונה לכיוון שפחות בא לידי ביטוי בהקשרים אחרים. אות המטה של משה ואהרן הוא אות שבמרכזו השינוי. לפני פרעה מטה אהרן הופך לתנין ואוכל את מטות החרטומים. לפני העם, מטה משה הופך לנחש, ולאחר מכן חוזר חזרה להיות מטה.
לכל אחת מן האותות הללו מסר אחר. כשמטה אהרן הופך לתנין, הוא רומז לפרעה שמטה – מטה הרועים או מטה ההליכה התמים למראה – מסוגל להפוך בבית פרעה לתנין גדול ומאיים. בבית הממלכה שאחד מאליליה היה תנין היאור, ושהמלך שלה פרעה מתואר בפי יחזקאל הנביא כמי שאומר: “לי יאורי ואני עשיתיני”, הפיכת המטה לתנין רומזת לכח של א-להי אהרן ומשה, שהוא לא רק שקול לכוחו של פרעה אלא עולה עליו. התנין של משה ואהרן יביס את התנינים של החרטומים. השינוי מלמד שלמרות המצב שנראה כעת לעין, עם העבדים והרועים יצליחו להתמודד עם המעצמה הגדולה.
אבל נראה שכשמשה מראה את האות לישראל, חלק גדול מעוצמת האות זה לא החיה המכישה והכואבת אליה נהפך המטה, אלא העובדה שהמטה יכול לחזור חזרה לקדמותו. הפחד הגדול משינוי – בין אם השינוי שאיתו התחיל משה כילד עברי שגדל בבית המלוכה, ובין אם השינוי שמשה יעבור מרועה צאן תמים למעניש מלכים – הוא הפחד שהשינוי הזה יהיה קבוע. הפחד שמשה הוא לא עברי מספיק (אולי אפילו לא ידע את שם א-להי העברים), או לחלופין שתוך כדי מלחמתו בפרעה הוא ישנה את עורו (ויצטרע?) וישנה את מהותו ויהפוך לנחש המכיש, הוא פחד אמיתי.
כשם שמשה צריך לשכנע את פרעה בכחו ובעוצמת א-להי עמו, כך הוא צריך להוכיח לעם את יכולתו לחזור להנהגה השקטה של מטה הרועים, המטה שאפשר להישען עליו ולסמוך עליו.
מלחמות ועימותים עשויים לשנות אנשים. להפוך אותם לקשים יותר, אכזריים יותר, חסרי אמפתיה. התפקיד הכפול של המטה – כמטה מכה וכמטה שאפשר להישען עליו – מזכיר לנו גם את הנדרש מההנהגה בשעת מלחמה ועימות, אבל גם את היכולת המופלאה הטבועה לחזור להיות משענת להיסמך עליה. המלחמה היא לא מטרה, היא אמצעי, לחזור להנהגה רכה, למטה שלא רק יהפוך את היאור לדם, אלא גם יוציא מים מהסלע להשקות את העם.